מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב פח

דתלי' בצאן והצאן אינו עומד ליחלק ולא מקרי צאנך ולכך שותפות הגוי פוטר וממילא מיושב גם קו' הר"ן דלעולם איכ"ל דהוי היקש גמור הא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ואפ"ה לא קשה מה שהקשה הר"ן דנילוף מתרומה מרה"ג לפטור שותפות הגוי דאיכ"ל שפיר כטעמא דרש"י דדגן כמאן דפליג דמי אבל רשה"ג דתלי' בצאן וצאן לאו כמאן דפליג דמי ואין למידין אלא דומה מן הדומה: מצוה תק"ט מ"ע ר"י

מ"ע שיה' כל המשמורות שוות ברגלים במקדש שנאמר וכי יבא הלוי מאחד שעריך והנה ברמב"ם פ"ד מכלי מקדש משמע המצוה כן שיהי' שווין אמנם במנין המצות משמע המצוה היא לחלקם במשמורת ועי' ברמב"ן במ"ע ל"ו שהשיג עליו עיי"ש. והנה בסוכה דף נ"ה ע"ב בגמ' מנין שכל המשמורות שוות וכו' ת"ל ובא בכל אות נפשו ושרת ת"ל מאחד שעריך וכו' פירש"י מאחד שעריך רישא דקרא קדריש וכי יבא הלוי מאחד שעריך ודרש לי' הכי כמו באחד שעריך כשכל ישראל נכנסים בשער אחד כלומר בעיר אחת עכ"ל והנה על הסוגי' דשם יש להקשות טובא וכבר הקשה כן בס' ערוך לנר דבב"ק דף ק"ט ילפי' מהאי קרא דבא בכל אוות נפשו דקאי על כהן שיש לו קרבן של עצמו שאעפ"י שאינו במשמר שלו יוכל להקריב או יתן למי שירצה להקריב וזה ודאי תימה רבה דהרי כה"ג ודאי לא שייך סיפא דקרא חלק כחלק יאכלו דמפרשה הש"ס דקאי על לחה"פ שיש לו חלק וזה בודאי אין לו חלק וגם בשמעתי' ילפי' מדכתיב ושרת דעכ"ז מיירי בכהנים ובערוכין ז' ילפי' להיפך דהאי ושרת לומר שירה שאמרו הלוים וגם הדרש דילפי' מיני' דקאי על הכהנים שבאים ברגל מתאספין בירושלים באחד שעריך קשה לשון מאחד שעריך הרי משמע להיפך שבא מירושלים ויקרא אחד שעריך ונלענ"ד להסביר הדרשות דודאי הקרא מיירי בב' אופנים א' בכהנים שבאו ברגל כדי להתאסף עם כל ישראל וא' בכהן שבא להקריב קרבן של עצמו והמ"ם של מאחד נראה שהוא מ"ם הסיבה והכונה בקרא כך וכי יבא הלוי מאחד שעריך דהיינו הסיבה הוא מאחד שעריך שכל ישראל באין בשער אחד והוי"ו של ובא הוא וי"ו כמו דמצינו כמה פעמים בקרא כגון מכה אביו ואמו, איש אמו ואביו תיראו דוי"ו המחלקת הוא במקום או ובין הכא ובין הכא ושרת בשם ד' ככל אחיו הלוים דהיינו שיכולין לעבוד שם והטעם שבקרבנות החג לכל ישראל יש להם חלק ויש ללוי ולכהן זה כמי חלק ושלו דיכול להקריב מרבינן מקרא הנ"ל ע"כ יכול לשרת בחג ככל הלוים בשוה אלא משום דכפל מכל אחיו הלוים דהוא מקרא יתר דהול"ל ושרת בשם ד' ככל אחיו ומזה ילפי' בערוכין דקאי גם על הלוים ולכך נקט לשון רבים בין כהנים שנקראים לוים כמו שפירש"י וע"ז כיוון וכי יבא הלוי בלשון יחיד דהיינו מקצת מהם רק הכהנים וכיון שביארנו דהקרא מיירי בב' אופנים רישא דקרא מיירי ברגל וסיפא דקרא ובא בכל אוות נפשו ושרת מיירי בכל ימות השנה אם בא להקריב קרבן א"ש דברי הרמב"ם שכ' דיליף מחלק כחלק יאכלו דמיירי בכהן והקשה המזרחי דהא בספרי יליף דמיירי בכהן מובא ושרת יצא ראוים לוים שאינם לשרת ועפ"י הנ"ל א"ש דבב"ק ק"ט הנ"ל יליף מהאי קרא דובא מיירי בכהן שבא להקריב קרבן דיכול ועכ"ח דהספרי לא סבר כהאי ברייתא לכך יליף מושרת דמיירי בכהן ברגל אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל כברייתא דבב"ק הנ"ל א"כ מיירי הקרא בב' אנפין ברגל ושאר ימות השנה וליכא למוכח מושרת דמיירי ברגל דהא בשאר ימות השנה מיירי לכך צריך להרמב"ם להביא מפסוק דחלק כחלק יאכלו דמיירי ברגל ובכהן דבלוי ליכא חלק

ב) ואפשר לומר עוד ביותר ביאור דספרי ס"ל עיקר שירה בכלי וא"כ ליכא למימר דהאי ושרת קאי על לוי דהא בקרא כתיב ושרת בשם ד' ועכ"ח מדנקט בשם ד' צריך לעשות עבודה וא"כ ליכא למימר דמיירי בלוי בשירה דהא כתיב בשם ד' וליכא למימר כגמ' ערוכין הנ"ל אבל הרמב"ם ס"ל בפ"י מה' כלי מקדש דעיקר שירה בפה א"כ ליכא למימר מושרת מידי דמיירי בכהן וס"ל כדרש בגמ' ערוכין הנ"ל שכך ס"ל דיליף מקרא דחלק כחלק יאכלו

ג) והנה כבר אמרנו שזה הפסוק נאמר ג"כ על כהן שבא להקריב קרבנו בכל השנה אעפ"י שאינו משמר שלו וגם יכול ליתן לכל מי שרוצה להקריב כדאי' בב"ק דף ק"ט ורש"י פי' שם דהאוכלים הבשר הוי כשלוחו וזה דבר קשה איך שייך באכילה שליחות כמו שכ' התוס' רי"ד בקדושין ר"פ האיש מקדש דבמעשה הגוף לא שייך שליחות, וזה אפשר לומר כמש"כ במק"א המצות אכילת קדשים לא הוי כמצות אכילת פסח אלא הוי כמו הפרשת תרומה דהדבר יהי' נעשה אבל עוד איתא שם דאם הי' כהן טמא זה שהביא קרבנו או זקן שאינו יכול לאכול אינו יכול ליתן לשלוח משום דהוי כל מלתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי משווי שליח, וזה תימה גדולה דלפי"ז מוכח דגם בחולה וטמא דשמעתין מקרי איהו לא מצי עביד שליח לא מצי לשווי' וא"כ נימא גם בגרושין אי לא מצי לכתוב כגון שכ"מ או אין לו יד יוכל לגרש ע"י אחרים למ"ד דבכתיבה בעינן שליחות בעל עי' באע"ז סי' ק"כ ובב"ש שם סק"א, וקשה מכמה דוכתי וכן בשאר מצות וכן לפי מ"ש האחרוני' דלענין שחיטה כהנים שלוחי דידן וא"כ קשה איך ערל וטמא משלחין קרבנותיה'. ובפרמ"ג באו"ח סי' תרע"ט הקשה שם על מ"ש המג"א שם דאם קיבל שבת קודם הדלקת נ"ח ידליק ע"י אחר והקשה הפרמ"ג הא לא מצי עביד ואיך משוי שליח ובהגהות מג"א החדשים מהגאון מו"ה יוסף שאול זצ"ל תי' דרק איסורא רביע עלי' שפיר משווי' שליח ואני אמרתי ליישב קו' הפרמ"ג דהא במידי דלא מצי עביד לא משווי' שליח היינו משום דממ"נ אי שלוחו כמותו הרי הוא לא מצי עביד ואי אינו כמותו לא מועיל השליחות, וכל זה אם החסרון בעצמותו הוי תרתי דסתרי אבל שם לענין שבת כ' הבית מאיר באע"ז סי' ה' דלענין שבת לא שייך לומר שלוחו כמותו דאם שליח עושה מלאכה מ"מ שבת המשלח והוי כמעשה גוף וא"כ אין כאן ממ"נ דלענין מצות הדלקת נ"ח שפיר הוי שליח ואפ"ה שבת ואינו מחלל שבת וא"ש. ומטעם זה הה"ד בכל מקרי שאינו בעצמותו כגון חולה וטמא לא שייך בי' ממ"נ דשפיר הוא כמותו ואינו חולה ואינו טמא לכך שפיר שייך בי' לשווי' שליח ומטעם זה תמי' לי שם איך אמרי' דחולה וטמא לא משווי' שליח וצ"ע ושוב אמרו לי שכבר העיר בזה בס' מחנה אפרים ואינו תחת ידי, ונראה דלשון לו יהי' משמע דוקא בראוי לו ולכך ממעטי' חולה וטמא מיהו לשון דקאתי' עלי' משום דלא מצי משוי שליח עדיין קשה כנ"ל וצ"ע

ד) והנה בב"ק דף ק"ט ע"ב גמ' מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת שירצה ת"ל ובא בכל אות נפשו וגו' מכאן קשה לי על דברי התוס' ביומא דף י"ט ע"ב ד"ה מי איכא מידי כו' שכ' דהא דאמר ר"ה כהנים שלוחא דרחמנא היינו גם שלוחו דרחמנא ולעולם דהוי גם שלוח דידן אלא דנ"מ אם אמר בעל הקרבן לא בעינא שיקריב כהן שבאותו משמר דאי הוי אמרי' כהני' רק שלוחי דידן אי אמר לא בעינא לי' לא מצי מקריב בעכ"ח עיי"ש דא"כ קשה למה צריך למפשט דכהני' שלוחי' דרחמנא מסברא דמי איכא מידי דאיהו לא מצי למיעבד ומשווי שלוח תיפוק לי' מדאצטרך קרא דכהן בא ומקריב קרבנותיו ואי יש ברירה ביד בעל הקרבן לעכב את הכהן שבמשמר פשיטא דכהן נמי אי בעי מקריב את שלו כיון דמצי ליתן לכל מי שירצה וצ"ע. ונראה דזה אפשר לומר קודם שחלקו במשמורות אבל לאחר שחלקו במשמורות הוי כאחד מכר לחבירו את כל אשר יהי' לו אז אפי' רצה ליתן לאחר לא מהני דכבר קנה חבירו, ובמק"א הבאתי ראי' ממקרא הזה דקרי אחלק משמורות לבד ממכריו על האבות וקרא לזה ממכר ובש"ע ח"מ סי' קע"ו מביא ג' דיעות אומנין שהשתתפו אם יכולין להשתתף בקנין או אפי' בדברים בעלמא פליגי שם ולחד דיעה אמרי' שם דיכול להקנות ולחד דיעה א"א לו להקנות משום דהוי דבר שלא בא לעולם ולדיעה דאמרי' דיכול להקנות משום דגמור ומקנה לי' אע"ג דהוי דבשלב"ל מ"מ בהאי הנאה דאפשר שבשבוע שלו יהי' הריוח הרבה גמר ומקנה לו וראי' מכאן שקרא לזה ממכריו דהיינו ממכר וראי' דבשותפין מהני דבשלב"ל: מצוה תק"י ל"ת ש'

מל"ת שלא לקסום שנאמר לא ימצא בך כו' קוסם קסמים, הוא שמכה במטה אשר בידו בארץ הכאות הרבה ועושה מעשיות עד שיודע לומר עתידות, ועי' ברמב"ם פי"א מה' עכו"ם מהו קסם ומכשף. והנה הרמב"ם כ' שם דהעושה הקסם הוא לוקה אם עשת מעשה והשואל על הקסמים או בניחוש או על העינן מלקין אותו רק מכת מרדות ולא כתב שאם עשה מעשה ע"י פיו דלוקה. ומקשה שם הלחם משנה שהול"ל שאם עשה מעשה השואל על פיו דלוקה כמו שכ' למעלה גבי מנחש, וכבר תמה בסדר למשנה דשם נמי לא כתיב דלוקה אלא ט"ס הוא וצ"ל באוב וידעוני עיי"ש ועל גוף הדין מקשה היכא כתיבא באורייתא דאסור לשאול לאוב וידעוני דבקרא לא כתיב רק לא תנחשו ולא יהי' בך קוסם דוקא על המנחש אבל על השואל לא קמיירי ואני ראיתי בס' יראים סי' צ"א שכ' שצוה השי"ת שלא לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים ומביא קרא מפ' שופטים כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל הקוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן ד' אלוקיך פירש שלא נתן לך רשות לעשות כן וא"כ לדידי' נראה דהוי לאו, כן אפשר דעת הלח"מ, מיהו איכ"ל דגם להספר יראים הוי רק איסור דאורייתא אבל מלקות גם לדידי' ליכא וא"ש הרמב"ם והלח"מ: מצוה תקי"א ל"ת ש"א

מל"ת שלא לכשף שנאמר לא ימצא בך כו' ומכשף והנה לכ"ע מכשף חייב סקילה לא מבעי' לר' יודא בסנהדרין ס"ו דס"ל דמכשף בסקילה ואוב וידעוני הוי דבר שיצא מן הכלל ולא ללמד על