מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב פז

בכיבוש נראה דהיינו אם הי' הבעלים שם ועשו עמו מלחמה וכבש הבעלים אז קונה ע"י כיבוש גם נכסיהם אבל אם כבש הנכסים והבעלים לא כבש אז הוי רק כגזל וקרקע אינה נגזלת כיון שהבעלי' לא היו שם כנלענ"ד סברא נכונה, וא"כ כיון שבררנו שנראה שבימי עזרא החזיקו א"י עבור כל ישראל ולכל ישראל יש להם רשות לעלות לשם ונהי דבחרבן בית שני כבשו אותם ישראלים שהי' שם אבל שאר ישראל שהי' בארצות הגוים וגם להם הי' הארץ ואותם לא כבשו ואפי' אותם שהי' שם לא הי' חלקם ידוע בפ"ע ולכך לא קנו אותן בכיבוש בימי החרבן ועדיין קדושתה עלי' כנלענ"ד להסביר דברי הרמב"ם

ה) והנה רש"י ותוס' בגיטין דף ל"א פליגי אי תרומה ניטלת במחשבה וכדיליף ר' אליעזר בן גמלא מונחשב לכם שניטלת במחשבה, ותוס' פליג שם דהפרשה בעי' רק דיבור לא בעי [וכעי' דפליגי ר' יוסי ור' יודא במעשר שני פרק ד' משנה ז' ור' יוסי דס"ל אפי' היכי דבעי' מעשר אפ"ה לא בעי' דיבור] ושעה"מ הקשה על דעת הרמב"ם פ"ד מה' תרומות דפסק דסגי במחשבה א"כ איך אמרי' בפרק מפנין דטבל הוא מוקצה הא יכול להפריש במחשבה ועוד הקשה כיוצא בזה, ואני כתבתי בחי' חולין זי"ן ליישב דאיכ"ל דוקא בחו"ל מהני נותן עיניו מצד ראוי' להרמה דהרי גם והרמותם כתיב ומצוה בהרמה וכמ"ש תוס' בנדה דף ס"ה ע"ב ואע"ג דהא דאי אפשר בהרמה הוא רק מדרבנן מ"מ מה לי אם אי אפשר לבילה מצד שהוא אנוס שאין לו כלי או שאי אפשר לו מצד תקנתא דרבנן וכיוצא בזה כ' הב"ח בח"מ סי' זי"ן והובא בש"ך שם סק"ה וא"כ לפי סק"ד דתוס' דאפי' להרים מותר שפיר ס"ל דגם בשבת מהני נותן עיניו בצד זה אבל לאחר שתי' התוס' דאסור להרים ממילא לא מהני נותן עיניו בצד זה כיון דאינו ראוי' לבילה בילה מעכבת והה"ד הכא כיון דאינו ראוי' להרמה הרמה מעכבת כן כתבתי שם. אבל השתא שמתי על לבי דבלא"ה לא קשה דהנה תוס' בגיטין ל"א הקשו רק על תרומה דלמה אין מגביהין תרומה ובבכורות נ"ח ובמנחות נ"ה הקשו ג"כ למה אין מגביהין תרומות ומעשרות. ונראה דלרבנן דאבא אליעזר בן גמלא דוקא גבי תרומה מהני מאומד ומחשבה וכן לאבא אליעזר לפמ"ש התוס' בגיטין דוקא בתרומת מעשר אבל במעשר ראשון וכל שכן בשני או בעני לא מהני אומד ונותן עיניו ולכך הקשו התוס' רק אתרומה אבל תוס' בבכורות קאי לריב"י דסובר גם מעשר ראשון מהני נותן עיניו ולתוס' מנחות דף נ"ד ע"ב ד"ה וניטלת אפי' לאבא אליעזר מהני גם במעשר ראשון ולכך הקשו תוס' שם אמעשרות, מיהו כ' התוס' במנחות שם ד"ה וניטלת בסופו דדוקא במעשר ראשון אבל במעשר שני ובמעשר עני לכ"ע לא אתקיש לתרומה ולא מהני מאומד ונותן עיניו ולפי"ז א"ש קו' הנ"ל כיון דכל טבל הוא טבול גם למעשר שני או מעשר עני מזה אי אפשר בשבת לתקנו וא"כ היא אסור דגם הטבל למעשר עני אסור ומחייב מיתה לפי הש"ס ביבמות פ"ו וא"כ הוא אסור וממילא הוא מוקצה ועפי"ז מיושב דאין דברי תוס' סותרין דבחולין דף וי"ו ע"ב ד"ה והתיר כ' התוס' להוכיח מהא דמהני גבי בית שאן נותן עיניו מוכח דמיירי בדמאי ובתוס' גיטין ל"א הנ"ל כ' דגם בודאי מהני נותן עיניו וא"כ מאי הוכחה. אמנם להנ"ל א"ש גבי בית שאן שהועיל נתן עיניו גם למעשר שני או עני מוכח עכ"ח דדמאי הוי וא"ש

ו) והנה לדעת הרמב"ם הפרשת תרומה ונתינה הוא מצוה אחת וכל אחד הוא חלק מהמצוה, דהא דנותן עיניו בצד זה שעי"ז שנותן עיניו בצד זה זה לא הוי עדיין מצוה אלא תיקון וכמו שהקשה הטו"ז ביו"ד סי' א' על ברכת השחיטה וה"נ הפרשה והנתינה הוא המצוה ולכך יכול לברך להפריש התרומה. ולכאורה קשה הא הרמב"ם ס"ל דבמידי דרשות לא מברכין רק בעל ולהנ"ל א"ש דה"נ הוי המצוה אם עושה השניהם יחד הפרשה ונתינה, והפרשה לחודא אם לא נתנו לכהן אינו עושה שום מצוה דעיקר המצוה ס"ל לרמב"ם דהוי הנתינה, ותוס' רי"ד כתב בקדושין ס"פ האיש מקדש אע"ג שתרומה אין לו שיעור אפי' חטה אחת מקיים מ"מ הנתינה אינו מקיים אלא אם נותן בכדי נתינה. ולכך במשנה פרק קמא דפאה לא קחשיב תרומה ומקשה הירושלמי למה לא קחשבו ולהנ"ל א"ש דהפרשה בעצמו לא הוי מצוה לרמב"ם רק הנתינה ונתינה יש לו שיעור. ועיי' במ"ל

אמנם הרמב"ן סובר דתרי מצות נינהו והפרשה ונתינה תרי מצות נינהו שהוא סובר דבהפרשה מקיים המצוה ואז הוא נעשה מתוקן וסובר דלאו הבא מכלל עשה מברכינן כמו זביחה וע"י שהוא מפריש כדי שלא יאכל טבל הוא מקיים מצות הבורא ואח"כ כשנותן לכהן הוא עושה מצוה בפ"ע ולכך סובר דהם שני מצות וראי' לשיטתו מירושלמי הנ"ל ובמק"א הארכתי בזה ועי' ברמב"ם פ"א ממעשר דין ג' שכתב שטבל אסור לכהן קודם הפרשה ולשון הפרשה בודאי לאו דוקא אלא קביעת מקום כדאי' פ"ג מתרומות משנה ה' וכדאי' בערובין דף ל"ז ע"ב דבעי' שיהי' שירי' ניכרין ולדעת הרמב"ם פ"ט ממעשר דין זי"ן ח' ט' דאם התנה מערב שבת מותר לקבוע מקום בשבת בין בדמאי בין בודאי אלא דבדמאי יכול להתנות אפי' אם עדיין אינו ברשותו משא"כ בודאי אבל להפריש בידים אפי' התנה מערב שבת אסור אבל תוס' ס"ל דוקא בדמאי מועיל תנאי אם התנה מערב שבת ויוכל אח"כ בשבת לקבוע מקום אבל בודאי אפי' התנה מערב שבת אסור לקבוע מקום בשבת והטעם של ב' השיטות הארכתי בתשובה סי' תפ"ח ואין כאן מקום להאריך: מצוה תק"ח מ"ע ר"ט

מ"ע ליתן לכהן ראשית הגז שנאמר ראשית גז צאנך תתן לו ושיעורו מד"ס אחד מס' ואינו חייב אלא כבשים והוא שיהיו חמש צאן ויהי' בגיזה שלהם לא פחות ממשקל כל א' י"ב סלעים שבין הכל משקל ששים סלעים. והנה מצוה זו היא מחוייבת שיהי' בו שיעור הוא רק מדרבנן אבל מדאורייתא אין לו שיעור ובמק"א הקשתי למה לא קחשיב במס' פיאה כדחשיב שם דברים שאינן להם שיעור ולחשוב כמי ראשית הגז ואמרו לי שכבר הקשה כן בס' טורי אבן ולפמש"כ לעיל במצוה הקודמת בשם תוס' רי"ד דנתינה יש לו שיעור כדי נתינה וה"נ כן דכתיב תתן לו וממילא צריך ליתן לו שיעור אלא מגמ' שם לא משמע כן ואנן קיי"ל דראשית הגז נוהג בארץ אבל לא בח"ל וזה פלוגתא דרבנן ור' אלעי ואמרי' דנהוג עלמא כר' אלעי בין בראשית הגז בין במתנות והר"ן פלפל והאריך בזה ולענ"ד ליישב קושיותם דהנה הקשה המהרש"א ומהרש"ל על לישנא דרש"י מעיקרא פי' רש"י ד"ה אלא ש"מ דיליף נתינה נתינה ואח"כ כ' רש"י בד"ה אי מה כיון דמתרומה יליף ר' אלעי והמהרש"א הקשה ע"ז על גירסת רש"ל אי וי"ו מוסיף על ענין ראשון ה"ל להקשות לעיל עיי"ש מה שהאריך בזה ולענ"ד ליישב דלכאורה קשה לי לפי מה שכתבו התוס' בגיטין דף מ"א ע"ב ד"ה דכולה עלמא גז"ש עדיפא בזבחים דף מ"ח מוכח לכ"ע הקישא עדיף וא"כ אמאי קאמר לר' אילעי מגז"ש דאינו מנהג הא הקישא עדיף וגם לפי מה שכ' המהרש"א דה"ל להקשות לר' אילעי לעיל דס"ל דמוי"ו מוסיף היקש לתרומה וא"כ נימא דלא יהי' נוהג בח"ל וקשה לפי"ז יש לן היקש לתרומה דאינו נוהג ויש לן היקש ע"ז דנוהג והי"ל לקולא לחומרא לחומרא מקשי' נראה דזה דוקא אם הלימודם שווין אבל אם יש לן לקולא תרי לימודים ולחומרא רק לימוד א' מסתמא אמרי' דמסתברא דנילוף לקולא מתרי לימודי מלחומרא מלימוד א' וא"כ בגז"ש אם לגז"ש גם היקש לקולא בודאי ילפי' מתרי יותר מחד א"כ זה כונת רש"י דקו' הש"ס כיון דיש לן היקש וגם גז"ש ושפיר יש למילף מגז"ש והיקש לקולא ולכך פריך שפיר דאינו נוהג בח"ל וא"כ מיושב קו' המהרש"א דלעיל הוי מצי להקשות אי וי"ו מוסיף הוי היקש נימא דאינו נוהג בח"ל כמו תרומה דהוי מצי לתרץ לקולא ולחומרא אבל השתא דמסיק דאיכא גז"ש והיקש ותרתי עדיף מחדא ופריך שפיר דנימא דאינו נוהג בח"ל ומטעם זה ג"כ גבי מתנות דאמרי' דאינו נוהג בח"ל אע"ג דהוי חבות הגוף וניחא למילף מהיקשא דע"ז אפ"ה כיון דנוכל למילף מרשה"ג וגם ליכא למילף מתרומה גז"ש נתינה נתינה והוי תרי גז"ש נגד חד היקש ותרתי עדיפא וקאמר שפיר וא"כ הא דמתנות פטור בח"ל הוא דוקא מכח רשה"ג דבראשית הגז איכא גז"ש וגם היקש לפטור דעדיף מהיקש לחומרא אבל לולי היקש דרש ה"ג לא הוי מצי למימר במתנות דפטור מכח גז"ש דהא היקש עדיפא ועכ"ח רק לבתר דיש לן ברשה"ג ב' לימודים לפטור נוכל לומר ג"כ במתנות לפטור ושפיר כ' רש"י דהא דמתנות אינו נוהג בח"ל היא משום רשה"ג ועיקרו סמוך על רשה"ג ומיושב קו' הר"ן

והנה המהרש"א הקשה עוד דעכ"ח הוי"ו אינו היקש דאל"כ קשה קו' הר"ן לפי הו"א דלעיל דשותפות עכו"ם חייב בתרומה אמאי לא יליף מראשית הגז לפטור בשותפות עכו"ם דפטור ולענ"ד לא קשה דהתוס' הקשו לעיל על פירש"י דכ' דאין חילוק בין שותפות עכו"ם אם כולו של גוי והקשה דא"כ פי' שני דרש"י דגנך בא למענו של גוי א"כ נוכל למילף רה"ג מיני' וכיון דאין חילוק בין כולה של גוי או שהוא רק שותף ממילא נדע דגם שותף הגוי פטור ול"ל צאנך למעט שותפות הגוי כן הקשה התוס' ולענ"ד לא קשה דהנה סברת רש"י דשותפות ג"כ הוי כמו שכבר חלקו דהרי כמאן דפליג דמי ולכאורה גם בגיזה שייך לומר כן כיון דעומד לחלוק הגיזה כמאן דפליג דמי וא"כ באמת גם בשותפות ראוי' שחלק הישראל חייב וחלק הגוי פטור וכ"ז אם לא כתיב צאנך אבל השתא דכתיב צאנך ותלה התורה חיוב רה"ג בצאן והצאן אינו עומד לחלק והוי כמו חצי' של גוי וחצי' של ישראל ולא מקרי צאנך ולכך שפיר מסתבר דפוטר מרה"ג אע"ג דאינו פוטר בתרומה דשם לא תלה בקרקע אם כופין בשותפות אלא דגנך ושפיר מיושב קו' התוס' דאפי' נימא כפי' כשי' דאין חילוק בגוי בין הוא נפרד או שותף היינו בדבר העומד ליחלק כמאן דפליג דמי וממילא אצטרך צאנך דאי לא נכתב צאנך הו"א דגם בשותפות הגוי יהי' חייב כמו בתרומה לכך אצטרך צאנך לומר