מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב פו

מצד עצמה בכמה דברים אם העובר הוא מקצת חי' אם בהמה לענין כיסוי וחלב וכיון דלענין כל הדברים דיני כספק ואתחזק כחי' ובהמה לכך גם במתנות פטור מספק כנלענ"ד

ג) מ"מ אפי' נימא כן מ"מ זה אינו דבר מוכרח אלא שאפשר לחלק ממילא תי' הנ"ל מה שכ' על קושיות תוס' שאם הי' שניהם מסופקים הי' קשה דאפשר דת"ק סובר אפי' בכה"ג נמי אמרי' עני ורש הצדיקו ולפי הנראה סברא הנ"ל תלי' בפלוגתא שבירושלמי הטעם על מה ספק לקט לקט ומובא במס' פיאה סוף פ"ד דחד מ"ד יליף תעזוב אמרי' תעזוב משלך עיי' בר"ש פ"ד ממס' פיאה. והנה דברי הש"ך ביו"ד סי' ס"א סק"ג שכ' בספק טריפה פטור מטעם ממע"ה ג"כ קשים הא ליכא חזקת פטור וא"כ אמרי' צדק משלך ותן לו מיהו בזה יש ליישב כמ"ש לעיל בחולין דף קל"ב ע"א כיון דהספק בלא"ה על הבהמה לא אמרי' בי' עני ורש הצדיקו אמנם עדיין בספק טריפה יש לומר דהפרה בחזקת חיוב קיימא לפי מאי דקיי"ל ביו"ד סי' פ"א בגבינות כדעת הרשב"א דיש לבהמה חזקה מכח רוב שלא היתה טריפה מיהו עיי' בתב"ש בסי' נ"ו כיון שיש ריעותא לפנינו וחזינן שיצאה מכלל רוב ליכא לאוקמי אחזקה הבאה מכח רוב וא"כ א"ש מיהו עיי' בש"ך סי' נו"ן סק"ג דלא ס"ל כתב"ש וסובר בכל ספק יש להקל במקום הפסד מרובה א"כ יהי' חייב במתנות וצ"ע וצ"ל דקאי בספק חסרון ידיעה דלא מכשירי' אמנם התומים בקיצור תקפו כהן סעיף קטן קכ"ז נראה דפירש דהמה בחזקת חיוב ולכך אמרי' בי' עני ורש הצדיקו ר"ל דנהי דיש לקמה חזקת שלא הי' לקט מ"מ הי' בחזקת חיוב דהיינו כשיפול ממנו יהי' לקט ומסתמא יש כאן לקט ואתחזק כאן חלק של עני אלא שאנו מסופקים אם זה שבחרו הוא של עני ע"ז ציותה התורה לומר היכא דאתחזק כאן חלק של עני נגד חלק העשיר דנצטדק חלק העני משא"כ בהאי דהר"ן הנ"ל דלא אתחזק כלל דיש לעני חלק לא נאמר עני ורש הצדיקו

ועי' בפרמ"ג בפתיחה לה' טריפות שהקשה על הרמב"ם שכ' גבי חלה דחייב מצד שהוא ספק מיתה ואפ"ה פסק בפ"א מה' מחוסרי כפרה דחייבת קרבן אע"ג דהוי רק איסור לאו בפי"א מה' שגגות דין ב' כ' הרמב"ם הטעם דהואיל ואסורה באכילה עד שתביא לכך הקילו עליו להביא קרבן על ספק זה ל"ק למה באמת אסור באכילה וכניסה למקדש דלענין זה הוי כמו אתחזק איסורא דקודם שטבלה בודאי אסורה היתה דהוי איסור כרת לכך גם אח"כ נאסרת וא"ש וגם י"ל דגבי גיורת דהשני ספקתי' עלי' קשה דבמאי נסתפקה וצ"ל דיצא הולד וחזר וספק שמא יצא הראש או לא עי' לעיל ר"פ בהמה המקשה וא"כ יש לומר דאוקי אחזקה דמעוברת והשתא הוא דילדי' והוי חזקה נגד חזקה ולהחמיר אפי' באיסור לאו

ד) והנה קי"ל המזיק מתנות כהונה או אוכלן אינו חייב לשלם או דהוי ממון שאין לו תובעים או משום דכתיב וזה יהי' לכהנים אם אכלו שוב ליכא כאן בעין וכתבו התוס' בחולין דף ק"ל ד"ה איבעית אימא כו' דאם רוצה לצאת ידי שמים צריך לשלם עי"ש. והר"ן השיג על התוס' שם וסובר דלצי"ש נמי פטור כיון דכל החיוב הוא רק ממצות עשה וכיון דהיכא דליתי' בעיני' אין כאן מ"ע לא יהי' חייב לצי"ש והנראה מדברי התוס' לקמן בד"ה תנא תני ישלם וכו' דהחיוב לצי"ש הוא לכפרה על שביטל מ"ע דנהי שע"י שהזיק או אוכלן לית כאן מ"ע מ"מ כיון שהוא ביטל מ"ע צריך הוא לכפרה וגדולה מזו אמרו בפ' התכלת דבעידן ריתחא מענשי' אפי' אעשה אם עושה טצדקי למפטר נפשי' כ"ש אם הוא מבטל לגמרי ולכך לכפרה צריך לשלם לצי"ש

ועוד אפשר לומר דהנה התוס' בב"מ בסוגי' דתקפו כהן הקשה איך אפשר שיתקוף הכהן ותי' במכירי כהונה וא"כ משכחת לה תובעין דהיינו המכיר ומסתמא כל בעלי בית יש לו מכיר אמנם הג"א בגיטין למ"ד כ' דהא דמכיר כהונה חשוב כשלו הוא דחשיב כמו מתנה מועטת ויש בה משום חיסור אמנה וא"כ כיון דרק משום חסרון אמנה הוא אי אפשר להוציא בדיינים מ"מ לצי"ש חשוב כאלו כבר הי' בא ליד המכיר והבעלים אכלו או הפסידן ולכך צריך לשלם ויותר נראה דאפי' לפי תי' ראשון דיליף מזה וכ' התוס' דאי יליף מזה אפי' לצי"ש נמי פטור מ"מ נראה דהיינו דוקא אם אין לו מכיר אבל ביש לו מכירי כהונה הוי לי' כאלו כבר בא לאדם והוא הפסיד להם וחייב לשלם וגדולה מזו אמרי' בב"ב דף קכ"ג ע"ב דבכור נוטל פי שניים במכירי כהונה דהוי ימצא לו ולפי מה שהסביר רש"י בגיטין שם דכל הכהנים מסיחים דעת ומייאשים א"כ ממילא נשאר הוא למכיר וא"כ משמע דדינא הוא דהוא של המכיר א"כ מזה מאי פריך בסוגי' מריב"ב ואינך קושיות לוקי ביש לו מכיר ומיד כשהפריש הוא שלו והוי כאלו הפסידו בעלים לאחר שבא לידו ולכך חייבין ולה"ג הנ"ל משמע דגם במכיר הוי רק לצי"ש ואי אפשר להוציא בדיינים אמנם לדברי רש"י משמע דדינא הוא קשיא: מצוה תק"ז מ"ע ר"ח

מ"ע להפריש תרומה גדולה וליתנה לכהן שנאמר ראשית דגנך תרושך ויצהריך תתן לו ולהרמב"ן הפרשה מ"ע והנתינה מ"ע בפ"ע. והנה אי בזה"ז בא"י תרומה אי הוא דאורייתא או דרבנן בודאי למ"ד קדושה שני' לא קידשה בוודאי הוא דרבנן אבל הרמב"ם ספ"א מה' תרומות כתב דאפי' קדושה שני' קידשה מ"מ הוא דרבנן משום דבעי' ביאת כולכם ועיי"ש בכ"מ שם דיליף מחלה ושם כתיב בבואכם ושם בעי' ביאת כולכם והנה מסוגי' דכתובות דף כ"ה קשיא טובא על דברי הרמב"ם בפ"א מה' תרומה דין כ"ו שכ' תרומה בזה"ז דרבנן דלאו כולהו סליק וכ' הכ"מ דיליף מחלה ושם בשמעתין מוכח דלכ"ע חלה שאני מתרומה ועוד צ"ע טובא מהא דאמרי' ביבמות פ"ב סע"א דר"י סובר דתרומה בזה"ז דאורייתא משום דסבר כר' יוסי דסובר דירושה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם ולדעת הרמב"ם מאי ענין זה להדדי הא אפי' נימא קדושה שני' קדושה לעתיד לבא מ"מ תרומה מדרבנן דיליף מחלה ולענ"ד ליישב בעזה"י דהנה רש"י ותוס' פ"ק דע"ז דף כ"א פליגי וכן בכמה דוכתי בטעם דכיבוש יחיד לא שמי' כיבוש דרש"י פירוש דבעי' דוקא כיבוש כל ישראל ולצורך כל ישראל ומדעתם ותוס' ס"ל טעם אחר משום דאז לא כיבוש עדיין א"י כולה ועשה דהע"ה שלא כדין עיי"ש

והנה הרמב"ם פ"א מתרומות דין ב' נראה דסובר כפרש"י דבעי' דוקא כיבוש רוב ישראל ולדעת רוב ישראל ולפי"ז לכאורה בלא"ה בבית שני דלאו כולהו סליק א"כ בלא"ה לא יהי' דינו כא"י שהרי כתב הרמב"ם שם דגם בא"י בעי' שלא יהי' כיבוש יחיד עיי"ש וצ"ל דישראל אחזקו בימי עזרא בא"י לצורך כל ישראל וכמו שפירסם כורש שמי שרוצה יעלה וזכין לאדם שלא בפניו ואדעתא דכולהו כבשו ולכך מקרי שפיר כיבוש רבים וכח כל ישראל בהם דשלוחו של אדם כמותו אמנם לפי"ז אם בא אחד מד' כנפות הארץ מאחינו בני ישראל לירושלים ולא"י לאחר זמן לבוא לדור שם וכ"ש רבים שבאו הי' להם חלק בארץ והי' החלוקה מן אז ואילך בטל כמשס"ל לרב בב"ב דף ק"ו ע"ב בבא אחר חלוקה להם אז סובר רב בטלה מחלוקת וא"כ הי' חלוקת א"י בימי עזרא רק חילוק לשעה ולא על עולם וכ"ש שקווינו אז ג"כ ימי המשיח וכמו שאמרו חז"ל ראוי' הי' ביאת עזרא להיות כבימי יהושע כו' וכבר כ' הר"ן בנדרים כ"ט דכל קנין שאינו עולמית אלא לזמן הוי רק קנין פירות וא"כ בתרומה ומעשרות דהי' רק נוהג לאחר כיבוש וחילוק דבעי' שיהי' כל אחד מכיר בשלו וכפרש"י בשמעתין דבעי' מיוחדת לך א"כ לכאורה בימי בית שני לא הי' כלל מיוחדת להם והוי קודם חילוק ואינו נוהג מה"ת שם תרומות ומעשרות בודאי לר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי א"כ מה דהי' מיוחדת להם מאותו עת שפיר מקרי מיוחדת אבל לדידן דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף א"כ ממ"נ אי לא כבשו ולא אחזקו בה אדעתא דכולם הוי רק שיבוש יחיד ולא קדשה ואי כבשו ואחזקו אדעתא דכולם א"כ החלוקה הוי רק קנין פירות ואינו כקנין הגוף וא"כ א"ש הטעם וסברת הרמב"ם, דהנה הא דבעי' כיבוש כל ישראל הוא משום דבעי' קרא כדכתיב כי תבואו כאשר הי' בימי יהושע והיינו דכ' הרמב"ם ספ"א דתרומה דרבנן הואיל ובעי' כי תבואו ביאת כולם והיינו כנ"ל וממילא עכ"ח אחזקא אדעתא דכולם וא"כ בביאת מקצתן לא הוי חלוקה וכל זה לדידן אבל שם ביבמות פ"ב דהקשה לר' יוחנן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף שפיר אמרי' דלדידי' מוכח מר' יוסי דתרומה בזה"ז דאורייתא

ג) והיינו דפליגי בזה רבנן ורב הינא בדר"י דרבנן סברו דבית שני הוי כמו ביאת כולן אלא שלא הי' חלוקה כראוי ולכך איכ"ל חלה דאורייתא ותרומה דרבנן אבל רהברדר"י סובר מברייתא מוכח דגבי חלה אינו מועיל אפי' באו מקצתם אדעתא דכולא ישראל אע"ג שבעלמא שליח של אדם כמותו מ"מ כאן בחלה בעי' דוקא ביאת כולם ולכך נקט הברייתא ביאת מרגלים היינו שבאו על דעת רבים ואפ"ה אינו מועיל וא"כ אפי' למ"ד קנין פירות כקנין הגוף ותרומה דאורייתא בבית שני אפ"ה חלה דרבנן והה"ד לברייתא ראשונה הסוברת כיבוש יחיד שמי' כיבוש וא"כ בית שני אפשר כבשו אדעת מקצתן וא"כ תרומה דאורייתא וחלה דרבנן אבל אידך ברייתא דס"ל כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש וא"כ אי תהי' חלה דאורייתא עכ"ח דכבשו אדעת כולם ואפ"ה תרומה דרבנן משום דבעי' כיבוש וחילוק וא"ש הסוגי'

ד) ועפ"י הנ"ל אמרתי להסביר גם דברי הרמב"ם בפ"ו מבית הבחירה דין י"ו שהאריך למה קדושה ראשונה נתבטל שהי' ע"י כיבוש רבים וכיון שנלקחה מהם בטל הכיבוש וכו' אבל בבית שני לא קדשו בכיבוש אלא בחזקה כו' ולפיכך עדיין הוא מקודש והסברא קשה להבין למה כיבוש בטל והחזקה אינו בטל ועי' מ"ש מרן הגאון בעח"ס זצ"ל בחתם סיפר חיו"ד סי' רל"ג בד"ה אמנם ליישב בזה, ולהנ"ל נלענ"ד לומר דהרי בפ"א מתרומות דין יו"ד קרא הרמב"ם גם למכירה וקנין לכיבוש. והנה אמרי' בגיטין דף ל"ח בגוי דקונה