מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב פד

נשבע בשאט נפש או להכעיס אז הוא עובר גם על לא תסור לרמב"ם יש לפרש דשם שנשבע לעבור על מצות ל"ת. מיירי דנשבע להכעיס לכך לא חל השבועה. ובפי' המבי"ט הנ"ל מיושבים כל הקו' שהקשה הרמב"ן על הרמב"ם והובא בחינוך כאן

ג) ולדעת הרמב"ם שם פ"א מה' ממרים גם במנהג איכא לא תסור וקשה לי דלכאורה סותר דבריו דרש"י בפ' לולב וערבה כ' דבערבה אמרי' חביט חביט ולא בירך משום דהוא מנהג בעלמא ועל מנהג ליכא לא תסור, ותוס' האריכו בזה בברכות ר"פ הי' קורא בהלל דר"ח דאין מברכין כיון דהוא רק מנהג וגם הרמב"ם בה' חנוכה ומגלה פסק דעל הלל דר"ח אין מברכין וקשה עליו הא הוא מנהג ובמנהג לרמב"ם איכא לא תסור. ולענ"ד דהא דכ' הרמב"ם בפ"א מממרים דאיתי' במנהג משום לא תסור היינו היכא שהב"ד ציוו לשמור המנהג כעין ששלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם וכן משמע הלשון ברמב"ם פ"א מהלכות ממרים דין ב' מנהגות שיורו בהם לרבים ומ"ש שם דין ג' שיניחנו העם על המנהג הזה לשון יניחו היינו להזהיר ולהורות להם זה וכן משמע במנין המצות שורש א' וגם ברמב"ן שם וכעין זה כ' הריטב"א בסוכה מ"ד אלא שהוא כ' שגם הלל בר"ח הי' תקנה אבל הרמב"ם פסק כיון דאינו מפורש בש"ס דתיקנו אין לברך דדלמא הוא מנהג ועפי"ז אני אומר תשובה נצחת לקלי דעת הפוערים פיהם לבטל יו"ט שני בזמן הזה דעכ"ח כיון דאנו מברכין על יו"ט שני וצונו והיכן ציונו מלא תסור וא"כ עכ"ח או דיו"ט שני הוא תקנה כדלעיל או דגם סתם מנהג הוא בכלל לא תסור וא"כ אנו חייבים לשמוע בקולם

ד) והנה לפי דעת הרמב"ם נעשה זקן ממרא אפי' בדרבנן ובס' מרגניתא טבא כלל ושורש ב' למנין המצות הביא ראי' להרמב"ם דגם בדרבנן נעשה זקן ממרא מסנהדרין דף פ"ז בגמ' שהי' אומרים עד הפורים דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח וגו' ואני לא הבנתי ראי' שלו מכאן דהרי קידוש החודש ועיבור שנה תלי' בב"ד שהרי' דרשי' אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין וא"כ מה"ת זה תלוי' בב"ד וכפי מת שעשו עשו. ובלא"ה נראה דעיקר דינו של הרמב"ם הוא לר"י ולר"ש אבל לר"מ גם הרמב"ם מודה דעל דרבנן אינו נעשה זקן ממרא. והנה בגוף הפלוגתא של ר"י ור"ש פליגי לדעת התוס' לקמן דף פ"ח ר"י פליג על ר"מ וס"ל דאינו נעשה זקן ממרא אלא בתפילין דאיכא תורה ויורוך והרמב"ם וסייעתי' כתבו דמודה לר"מ אלא דמוסיף דגם בתפילין נעשה זקן ממרא והת"ח והר"ן הקשו טובא לשיטת התוס' איך אפשר דר"י פליג וס"ל דוקא בתפילין הא מפורש בקרא בין דם לדם בין נגע כו' ולענ"ד יש ליישב דר"י לטעמי' דס"ל בר"ה דף ט'. ע"ב דמקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו ולא לאחריו ולכך ס"ל גם כאן דקרא דזקן ממרא דאיש אשר יעשה וכו' קאי אל פניו דעפ"י התורה וגו' ולא לפני פניו כנלע"ד: מצוה תצ"ז מ"ע ר"ה

מ"ע למנות עלינו מלך שנאמר שום תשים עליך מלך: מצוה תצ"ח ל"ת רצ"ג

ומל"ת שלא למנות עלינו מלך שאינו מזרע ישראל שנאמר לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא, ולהרמב"ם אם אמו מישראל שרי, ולהתוס' סוטה מ"א אפי' בכה"ג אסור עיי"ש, והמעיי"ח הקשה מרחבעם, ולענ"ד בודאי עפ"י הדיבור שאני דהקב"ה יודע טבעי' האנשים ונשים ומעולם הי' נעמה העמוניות מיועדת לבוא לכלל ישראל שדרשו חז"ל על פסוק שני בנותיך הנמצאות דרות ונעמה ג"כ בתוך בנות האלו הי'

ב) והנה מלך ישראל אנו מחוייבים בכבודו דכתיב שום תשים שתהי' אימתו עליך, לכך ג"כ אינו ראוי' לדון, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכתבו התוס' בשבועת העדות ר"פ דאע"ג דמלך כבודו יותר משל ת"ח מ"מ אין יכול למחול דבת"ח תורה דילי' הוא ויכול למחול משא"כ מלך. ובזה אמרתי ליישב הא דאמרי' דמלך פסול להעיד לפי' רש"י הטעם דבא להעיד צריך לעמוד ודרך בזיון הוא לו וכבר הקשתי בקונטרס האחר דממ"נ אי כבוד מלך דוחה לעשה דעדות כ"ש דהוי לי' לדחות עשה ועמדו, וכתבתי שם שאפשר דאע"ג דהוכיחו הראשונים מהא דמתירין לת"ח לישב דאין עמידה מעכב בעדות מ"מ איכ"ל דראוי' לבילה דוקא אין בילה מעכבת בו וה"נ דוקא אם ראוי' לעמוד אין עמידה מעכב וכעין שתי' התוס' בסי' תרפ"ט לענין משמיע לאזנו עיי"ש בחמד משה. אמנם מלשון רש"י שאמר ודרך בזיון היא לו נראה לי שרש"י מפרש דנהי דאפשר לנו להושיבו מ"מ הליכה לעדות הוי בזיון לי' ובשלומא אם המצוה רק לכבדו. אבל במלך דהמצוה שום תשים עליך שתהי' אימתו עליך אסור לנו לעשות דבר שאפשר שיהי' לו בעיני הבריות לבזיון אדרבה מצויין לגרים דברים שיוכיחים שאימתו עלינו שזה בכלל מצות שום תשים א"כ אפי' אם אצל ב"ד יושיבו אותו מ"מ מי שרואה מלך הוצרך לילך להעיד זה וכמו בזיון לו שאז אינו ניכר שב"ד יושיבו וא"כ הליכתו לב"ד בזיונו. אמנם כיון דמבואר דמלך אינו מעיד מה"ת קשיא לי לישנא דרש"י דלעיל ד"ה למעוטי מלך דתנן לא מעיד דהתם רק מצד תקנה ודוקא במלכי ישראל. ונראה דקשיא לרש"י האיך סתם המשנה דאינו נוהג באינו ראוי' להעיד איך נדע אנן מי הוא זה ובשלומא אי תנן לה במקום אחר סמך ע"ז אבל מלך דלא תנן לה איך סתם ומנא לן למי כיון וע"ז פרש"י שסמך הואיל ותנן התם דמלך לא מעיד ומימי בית שני לא הי' כי אם מלכי ישראל ולכך שפיר סתם המשנה ע"ז: מצוה תצ"ט ל"ת רצ"ד

מל"ת שלא ירבה לו המלך סוסים שנאמר ולא ירבה לו סוסים: מצוה ת"ק ל"ת רצ"ה

ומל"ת שלא ירבה לו נשים שנאמר ולא ירבה לו נשים: מצוה תק"א ל"ת רצ"ו

ומל"ת שלא ירבה המלך כסף וזהב שנאמר וכסף וזהב לא ירבה לו מאד, ועי' בפלוגתת הרמב"ם וראב"ד להרמב"ם אפי' פלגשים בכלל שלא יוסיף על י"ח ולהראב"ד זה בנשים מלבד הפלגשים ועוד להרמב"ם דוקא בבעילה חשיב ריבוי ולהכ"מ שם אפי' בקדושין חשיב ריבוי ולענין סוסים נמי הא דאסור דוקא להרבות סוסים לכבודו אבל מת שצריך למלחמה או לשאר צורכי מדינה כדכתיב נמי לא ירבה לו דוקא אבל מה שצריך לטובת הכלל בודאי מותר וכמובן נמי גבי כסף וזהב נמי דוקא אם רוצה להתגאות בו משא"כ לצורכי מדינה דמותר ואם עבר על אחת מהן בהתראה לוקה כיון שהתרו בו ולא אמר שהוא לצורך מדינה הוא קיבל בהתראה וע"כ לוקה ועי' ברש"י ר"פ שבועת הפקדון דגם למתרים העדים צריך שידעו דאל"כ הוי התראת ספק ולתוס' שם בעי' רק שיהי' להמותרה ידוע שלא יהי' לו ספק ולכ"ע התראה בעי' בשעת עבירה כדאמרי' בשבועות דף ד' ע"ב, ובכללים במנין המצות בררתי זה כנלענ"ד: מצוה תק"ב מ"ע ר"ו

מ"ע שיכתוב לו המלך ספר תורה לעצמו שנאמר וכתב לו את משנת התורה. והנה בש"ס בסנהדרין כ"א ע"ב מסיק אפי' הי' לו ס"ת מאבותיו אפ"ה צריך לכתוב לו עוד ספר אחת, מזה משמע דאדם פרטי יוצא בס"ת אשר ירש מאבותיו אבל אנן לא קיי"ל כן לדינא וצ"ע מן הש"ס דשם. והנה אם כתב הוא עצמו ס"ת ונאבד כ' הספר בני יונה שצריך לכתוב לו ספר תורה אחרת דאינו מקיים המצוה אם נאבד ממנו, וזה לכאורה הוי כסתירה על מה שכתבתי לעיל דאפי' ירש ס"ת אפ"ה צריך לכתוב לו אחרת משמע דהכתיבת העיקר, ומס' בני יונה משמע דהקיום העיקר אבל אפשר לומר דתרתי בעי' כתיבה וקיום, ואני מסתפק במלך שהי' לו שני ספרי תורה קודם שנעשה מלך אם יוצא אח"כ בזה. ולענ"ד נראה דהוי כמו דקיי"ל דשאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את מי שמחויב בדבר דהדיוט סגי לי' בס"ת אחת ומשנעשה מלך המצוה עליו להיות לו שני ספרי תורה ואז כשכתב לו הס"ת השני אינו מחויב בדבר הי' ואינו יכול להוציא א"ע בס"ת שצריך לכתוב לו בהיותו מלך, ולכאורה קשה מאי פריך שם בסנהדרין מוכתב לו הא כל ישראל מחויבים וקשה מאי פריך הא איצטרך וכתב לו דאפי' הי' לו הספר מקודם אינו יוצא וצריך לכתוב לו אחרת, ואפשר שזה בכלל תירץ הגמ'. ועוד נראת טעם אחר למה אינו יוצא בס"ת שהי' לו מקודם משום דהספר של מלך צריך להיות נכתב ומוגה מס"ת שבעזרה וא"כ הוא נכתב בנוסחא אחרת מס"ת של הדיוט שכתבו כמו שכותבין סתם ס"ת לכך צריך ס"ת אחרת, וזה אפשר לכוון שם בגמ': מצוה תק"ג ל"ת רצ"ז

מל"ת שלא לדור בארץ מצרים שנאמר לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד ועי' בס' יראים וכבר הקשו על הרמב"ם ושאר גדולי ישראל ומקצתם תירצו דווקא האומה ההיא אבל הרי אמרו בסיף ידים שהאומות נתבלבלו ואין זה האומה מצרים אשר הי' אז, ותירוץ אחר תירצו דווקא מארץ ישראל אסור לשוב למצרים. ואני מסתפק עוד לפ' מה שכ' לעיל דהלאוין לא ירבה לו סוסים ושאר לאוין שאסור דווקא