מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב פג

דהמיעוט כמאן דליתא דאי סק"ד דאכתי נשאר וחזי לאצטרופי א"כ אם יש כאן עוד דיינים דאפשר להוסיף עליהם הי' ראוי' שנוסיף עליהם דיינים וניחוש למעוטי ואפי' תימא דלענין ממון סמכה התורה על רוב אפי' להוציא ממון ודלא כשמואל מ"מ במקום נפשות דכתיב וחי בהם אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב היכא דאתחזק מיעוט וכתיב נמי והצילו העדה דהתורה צותה להשתדל להציל א"כ אי סק"ד דהמיעוט כמאן דאיתא נימא דצריך להוסיף דיינים ואפי' לענין ביטול אמרי' אין מבטלין איסור למיעוט לכתחלה וכ"ש היכא דמחוייבים להציל ועכ"ח דהתורה שווי' למיעוט כמאן דליתא ואתהפך לרוב ומיושב קו' הפרמ"ג וזה נראה ג"כ הא"ב לר' יאשי' דפרט קרא דוקא ג' א"כ אי לא אמרי' דהמיעוט בטל נהי דאזלינן בתר רוב ג' לא הוי בשלומא אי לא פירוש ג' רק מכח נטי' א"ש וזה א"ש קו' הש"ס וע"ז משני שפיר דיליף מנפשות והיינו כנ"ל דמשם מוכח דהוי כמאן דליתא

ובזה אני מברר ג"כ דברי התוס' בד"ה דיני ממונות לא כ"ש דשמואל מיירי ברוב גרוע ובתוס' ר"פ המניח דף כ"ז ע"ב ד"ה קא משמע לן וכו' תירצו דגבי דיינים המיעוט כמאן דליתא ולפי הנ"ל תוס' בסנהדרין ס"ל דשמואל לא קאמר אלא ברובא דליתא קמן שהוא רוב גרוע שאינו ברור שעתה הוא כן כמו כל רובא דליתא קמן אבל ברובא דאיתא קמן גם שמואל מודה דאזלי' בתר רוב דהוא רוב עדיף וכפי' הרשב"ם ר"פ המוכר פירות ע"א אבל תוס' בהמניח ס"ל גם ברובא דאיתא קמן לא אזיל שמואל בתר רוב דלא כרשב"ם אלא ברוב דיינים ורוב דיינים דשאני איכ"ל ב' סברות או לפימש"כ לעיל שהמיעוט כמאן דליתא דהיינו שהמיעוט אינו ניכר וכמו שכ' המרדכי דהדיבור נייד ובטל המיעוט אצל רוב וכמו דליתא המיעוט או כסברת מרן זצ"ל דהשי"ת אינו מניח לטעות והוי המיעוט כמאן דליתא ולכך יכולים להוציא מחזקה וכנלע"ד מכונת התוס' שם בהמניח נראה עפ"י מ"ש מרן זצ"ל על הא דאמרי' בספרי לא תסור מן הדבר וכו' ימין ושמאל אפי' אמרי' לך על שמאל ימין וכ"ש על ימין ימין וביאר מרן הגאון בעח"ס זצ"ל שהכונה שהשי"ת נותן דעה כנאמר כי ד' נתן החכמה וגם הוא צוה שצריכים לשמוע לב"ד אפי' רק שניים מסכימים צריך לעשות כדבריהם ואיך אפשר זה שמא יטעו אלא עכ"ח בכלל ציוי זו יש הבטחה שהשי"ת לא יניח לב"ד או לרוב לטעות וא"כ הוי כאלו כולם אמרו זכאי או חייב ומה שהניח השלישי לחלוק עליהם הוא רק ע"י פלפול יצא הדין יותר מבורר וא"כ באמת אין כאן מיעוט כלל ושפיר יכולין לסמוך על להוציא מחזקה וזה אפשר כונת התוס' ג"כ שרובא דרדי' היא רוב גרוע היינו הוא רוב בעניני העולם בכה"ג דוקא אם הרוב ודאי לכה"פ אנו מטים הדין עפ"י הרוב אבל אם גם הרוב אינו מיוסד לגמרי דאפשר דהיום אין הרוב לוקחים לרדי' בכה"ג ס"ל לשמואל דאין מוציאין ממון ע"י כנלענ"ד להסביר דבריהם: מצוה תצ"ב ל"ת רפ"ט

מל"ת שלא ליטע אילן במקדש שנאמר לא תטה לך אשרה כל עץ אצל מזבח ד' אלוקיך והה"ד לבנות בעץ בעזרה ולפרש"י משמע דתרוויי' שווין ועל שניהם לוקה ולפי"ז כ' המעיי"ח דהוי לי' למחשב לב' לאווין לרמב"ן דמונה שאור ודבש בתרתי ולענ"ד דנהי מלא תטע אשרה אינו אסור לבנותו כל עץ אבל מכל עץ כבר נודע איסור נטיעת אשירה וא"כ הקרא רק לא זו אף זו קאמר ומשני נדע הראשון בכה"ג לכ"ע אינו נמנה לתרתי והנה הרמב"ם במנין המצות ל"ת י"ג כ' דאסור לנטוע במקדש או אצל המזבח ליופי לפי שכך הי' עושים עובדי ע"ז לנטוע בבתי עבודתם והרמב"ן בחומש כ' דאסור לנטוע על פתחי בית אלוקים ושמטעם זה נקרא אשירה מלשון אשורי שמראה הדרך, נאסר אותו בעבור שהוא מנהג שלהם וכ' אבל הבונה בהר הבית אסמכתא מדבריהם שהכתוב לא אסר אלא נטיעה ורש"י בחומש ובספר יראים מר' אליעזר ממיץ עמוד אלילים אות ס"ו מפרשי כת"ק דספרי דלא תטע אשירה היינו לע"ז ולא תטע קאי גם על כל עץ ובין אילן ובין בית בכלל אסור בהר הבית וצ"ל דנטיעה קרי' לי' גם אוהל כנאמר כאהלים נטע ד' וכפירש"י בחומש שם כמו ויטע אהלו אפדנו ולפי"ז גם בית ושאר אוהל אפי' אינו מחובר הוא בכלל האיסור והיינו כמ"ש הראב"ד שם במסכת תמיד והובא בס' למשנה פ"ו מע"ז אבל זוזין וגזוזטראות גם לדידהו רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם והרמב"ן, והמזרחי כ' דאפשר גם לרש"י הוא רק אסמכתא אבל בספרי דנקט דעובר בל"ת א"א לפרש כן ובס' גור ארי' מהגאון מהר"ל מפראג כ' שם דנראה דלרש"י הוא מה"ת וכ' שם דאין הטעם כמ"ש הרמב"ם אלא משום דאסור לשתף דבר גבוה לדבר הדיוט ולכן למדו בפ"ק דסנהדרין דף וי"ו הואיל והקרא דלא תטע אשירה מיסמך אצל שופטי' ושוטרים קאי גם בדרך מליצה על שופט שאינו יכול ללמוד ותסמוך על מזבח ד' דהיינו על השני שיכול ללמוד זה אסור והיא שאמרו בסנהדרין שם ס' דאסור לשתף ש"ש ודבר אחר ועי' בסדר למשנה פ"ו מהלכות ע"ז שהאריך בזה והנה אם נטע אשירה אצל המזבח או בהר הבית למאן דאוסר בודאי גם השהיי' אסור כמו דאמרי' בלא תלבש שעטנז דאם לבש ושהה בו עובר בכל שהי' ושהי' ה"נ עובר בכל שהי' ועי' בירושלמי במגילה דף וי"ו לענין בימה שעושים למלך בשמיטה בחג הסוכות לקרוא את התורה ומבואר שם דיש איסור להקדים משום לא תטע לך ומשמע כמ"ד דלעיל לא תטע לא דוקא וצ"ע: מצוה תצ"ג ל"ת ר"צ

מל"ת שלא להקים מצבה בשום מקום שנאמר ולא תקים לך מצבה ומה שקשה ע"ז על הרמב"ם עי' במהרי"ק שורש קי"ז והנה בספרי והובא ברש"י הלא כבר מצינו באבותינו שהקימו מצבה אבל כיון שהעכו"ם קבעו חיק לע"ז הוא אסור ומזה ילפי' דכל דבר שעשאו הגוים חוק לע"ז אפי' למדו זה מה"ת דלית בי' משום בחוקותיהם כדאיתא בסנהדרין כ"ב מ"מ אסור משום הלאו לא תקים לך מצבה דמסיים הקרא אשר שנא ד' אלוקיך ופי' הרא"ם דהוא נתינת טעם וממילא הה"ד בדברים אחרים ג"כ אסור דזיל בתר טעמא וראי' מדברי התוס' בע"ז דף י"א ד"ה ואי חוקה וכו' שכ' לפרש כן דכל שהוא חוק לע"ז אפי' אי כתיבא אסור וכן מצאתי בתשו' ב"ח סי' קכ"ז דאותן נגונים שמיוחדין לע"ז איסורים מהאי טעמא ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דאיצטרך התורה לאסור ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה אפי' לשמים וכן הא דאסרו התורה לא תטע לך אשירה אצל מזבח ובהנך כולם כ' הרמב"ם בפ"ו מע"ז דהטעם משום שעשאו אותו חוק לע"ז וא"כ למה לי קרא וכ"ש דקשה למה אבן משכית מותר במקדש ובחינוך בסי' שמ"ט באמת השיג מטעם זה על טעם של הרמב"ם שכ' משום דהם חק לע"ז מיהו אין ראי' מזה דאיכ"ל דבא ללמד למלקות דאי נילף רק מבנין אב ומה מצינו לא הי' לוקין עליו והא דהתיר במקדש אין קו' כל כך אפי' לטעם הרמב"ם דהרי גם מזבח הותר במקדש ועיין בחינוך שם שבאמת פליג על נועם הרמב"ם בזה: מצוה תצ"ד ל"ת רצ"א

מל"ת שלא להקריב בעל מום עובר שנאמר לא תזבח לד' אלוקיך שור ושה אשר יהי' בו מום והרמב"ן וסמ"ג לא מנו אותו: מצוה תצ"ה מ"ע ר"ד

מ"ע לעשות כמו שיאמרו ב"ד הגדול שנאמר ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך כו' על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה: מצוה תצ"ו ל"ת רצ"ב

ומל"ת שלא לסור מדברי ב"ד הגדול שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ועי' בחינוך פלוגתת הרמב"ם ורמב"ן בשורש ב' בזה ולהרמב"ן אפי' זקן ממרא נעשה ע"י דרבנן אם יש נ"מ לענין איסור כרת עיי"ש בשורש הב' והנה לדעת הרמב"ם אפי' באיסור דרבנן עובר בלא תסור עיי"ש בר"פ מה' ממרים ומזה קשה על מה דאיתא בשבועות דף כ"ד בשלומא לר"ל משכחת לה בלאו והן אלא לר"י מאי איכ"ל עיי"ש דס"ל דחצי שיעור אסור והקשו אפי' לר"ל נמי הוא אסור מצד לא תסור אפי' על ח"ש ולענ"ד שיטת הרמב"ם תלי' בפלוגתא בסוכה דף מ"ז ע"א דפליגי שם ר' יודא אמר שמואל ור' יהושע ב"ל אי לולב ביו"ט שני מברך עלי' חד ס"ל שהוא רק מצות זקנים וחד ס"ל היא מלא תסור. וא"כ למ"ד דהוא רק מצות זקנים הוא נלמוד מן הפסוק שאל אביך ויגדך ואז אינו דאורייתא. וא"ש דאפשר לומר דר"ל ס"ל כמ"ד דדרש משאל אביך דאז הוא רק מצות זקנים ושפיר משכחת לה בלאו והן, אבל הרמב"ם ס"ל מלא תסור ואז הוא דאורייתא

ב) אמנם במבי"ט ובס' קרית ספר על הרמב"ם בהקדמתו כ' דגם הרמב"ם מודה דבדרבנן אינו עובר משום לא תסור אם עושה משום תאות אכילה. אבל אם עושה בשאט נפש או להכעיס שאמר דאין כח בחכמים לאסור לזה כ' הרמב"ם דעובר משום לא תסור. ולפי' קרית הספר בלא"ה לא קשה קו' הנ"ל דמשכחת לה בלאו והן ע"י תאוה. אבל אם באמת הוא נשבע בשאט נפשו להכעיס בזה הוא עובר בלא תסור והשבועה לא חל. ובזה אמרתי ליישב הש"ע יו"ד סי' רל"ט בש"ך שם ס"ק כ' דהקשה שם דכאן פסק המחבר אם נשבע לעבור על מצות ל"ת אפי' היא דרבנן אינו חל עליו שבועה, ולעיל סי' רל"ח סעי' ד' פסק כרמב"ם דבנשבע לאכול פחות מכזית נבילה חייב בשבועה אע"ג דחצי שיעור אסור מה"ת כיון שאין לוקין עליו מה"ת, וכאן פסק אפי' בדרבנן לא חלה השבועה, ולהנ"ל דאם