מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב פא

נראה דביבש ביבש כיון דלא נתבטל ממש אית בי' איסור בל יראה וגם חיוב תשביתו, וא"כ למה הוצרך לומר דאינו בטל משום דאינו תלוי' בטעם תיפוק לי' דמצות תשביתו עליו בחמץ בפסח וצ"ע ואפשר דזה הטעם דסתם המחבר באו"ח סי' תמ"ז לענין חמץ בפסח כרשב"א משום דשם איכא ב' טעמים וס"ס דלמא כרשב"א המובא בסוף סי' ק"ט, ואת"ל דלא כהרשב"א זה דלמא אמרי' כדעת המרדכי ורשב"א דס"ל כוותי' דדבר שהוא ביבש ג"כ אינו בטל, משא"כ ביו"ד סי' ק"י דמיירי בשאר איסורים דליכא טעם אלא שלדעת מרדכי לא פסק כוותי' כנלענ"ד: מצוה תפ"ז ל"ת רפ"ז

מל"ת שלא להותיר מחגיגת ערב פסח הבא עם הפסח עד יום השלישי שנאמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב כו' לבוקר, והחינוך חשב עוד לאו קרא דלא תוכל לזבוח הפסח באחד שעריך דאסור לזבוח הפסח בבמות יחיד אפי' בשעת היתר הבמות ואע"ג דהשתא אסורין הבמות מ"מ יש נ"מ כ' המעיי"ח דס"ל דבזה"ז אין חייבין על שחוטי חוץ דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל אבל על פסח לוקין

ב) והנה מקרא לא ילין לבוקר דמנה הרמב"ם על חגיגת י"ד מוכח דס"ל חגיגת י"ד הוא דאוריי' ואפ"ה פסק דאין מביאין חגיגה אלא במרובה ושהן טהורים ובגמ' פסחים דף ס"ט הוכיחו מזה דחגיגת י"ד הוא רשות ואיך פסק תרוויי' ואמרתי לבאר בעזהי"ת כוונתם כעין הרבה מצות שבתורה כגון ציצית שחיטה מזוזה וכדומה אם יש לו הוא מחויב אבל אם אינו עושה לעצמו בגד בד' כנפות פטור מן הציצית וכיוצא בזה הרבה וה"נ כן אם עושה הפסח במרובה אז אין צריך להביא חגיגה, ונראה דרש"י לא רצה לפרש כן משום דקשי' לשון הש"ס שם דקאמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו דאו' דאל"כ תיתי בשבת הא זה לא הוי ש"מ והא בפי' אמר כן לכך ס"ל לרש"י ש"מ דחגיגת י"ד לא חובה דהוי לגמרי דרבנן ולא כהרמב"ם אלא דהתוס' שם דף ע' ע"ב ד"ה מאי טעמא דבן דורתאי וכו' הקשו לרש"י הא לב"ת ס"ל דאע"ג דהוי דאורייתא וכן רבנן דלקמן ס"ל ג"כ דהוי דאורייתא ואפ"ה לא דחי' וא"כ האיך מדייק ר' אשי דאי סק"ד חובה תיתי' בשבת עכ"ד בשינוי לשון

ונלענ"ד ליישב דבאמת להרמב"ם היא גופא טעמא בעי למה באמת אינו דוחה שבת כיון דהוא מצוה דאורייתא והרי ציצית הוא רשות וכל עשה דוחה ל"ת ילפי' מכלאים בציצית וא"כ אמאי לא תדחו ונהי דגם הא דפסח דוחה שבת הוא חידוש כדאיתא ביבמות דף פ' ע"ב דבעלמא אין עשה דוחה ל"ת ועשה דאמרי' שם בפסח משום שהוא לפני הדיבור דוחה מיהו הא גם כל קרבנות ציבור דוחין שבת וכ' התוס' שם ד"ה ומה כולהו משום דמקרי תדיר כיון דבכל שנה ושנה קבוע להו זימנא וא"כ גם בחגיגה נימא כן וצ"ל דבשלומא הנ"ל הם חובה בכל אופן משא"כ חגיגה אי הוי רשות לכ"ל דתדחי ולא דמי לשאר קרבנות ציבור ולא לפסח וגם מציצית ליכא למילף משום דכאן איכא עשה ול"ת, אבל אכתי יש לדון כיון דחגיגה איתקש לפסח לבן תימא או לדעת הרמב"ם מקרא דזבחת א"כ אכתי נימא כמו דפסח דוחה שבת ה"ה חגיגה נימא דידחו מיהו בוודאי אי נימא דטומאה ושבת הותרה בציבור דהיינו אפי' אם יש אופן לעשות בטהרה או בלא חילול אפ"ה הותרה אע"ג דבכה"ג אין החיוב לדחות שבת ואפ"ה מותר וא"כ ה"נ גבי חגיגה אע"ג דמשכחת למיעבד דהיינו שיביא הפסח במרובה ולא יצטרך חגיגה אפ"ה הוי אמרי' דאתקש לפסח אבל אנן קיי"ל דרק דחוי' היא בציבור ולא הותרה וא"כ כל היכי דמצי למיעבד בהתירא עביד וא"כ כיון דאפשר בלא חגיגה וכגון במרובה שפיר לא דחי' שבת ולא מצינן למילף מפסח דהתם אי אפשר בענין אחר משא"כ חגיגה

והנה הש"ס פריך אימתי מביאין חגיגה תנא אהיכא קאי ומשני תנא חנא הרכבתי והבאתי דלא דחי' וכו' והיינו הפלוגתא דר"א ור"ע דפליגי לעיל שם אי מכשירין שאפשר לעשותן בעיו"ט דוחה יו"ט ולפי הנראה פלוגתא דר"א ור"ע וכן פי' מרן הגאון בעח"ס צ"ל בחי' פ' ר"א דמילה דר"א ס"ל הותרה וא"כ אף דאפשר לעשותן מעיו"ט אפ"ה מותר משא"כ לר"ע דהוא סובר דחוי' וא"כ א"ש דהש"ס קאמר דמתני' דידן קאי אמתני' דלעיל דפליגי ר"א ור"ע ומשמע דכאן סותם אליבא דר"ע דאין מביאין עמו חגיגה בשבת אפי' לר"א דס"ל הותרה וא"כ שפיר קאמר ר' אשי ש"מ ממתניתן דהוי לגמרי דרבנן דאי סק"ד דאוריי' אמאי קאמר דלא דחי' שבת לכ"ע והא לר"א דס"ל הותרה הי' צריך למדחי וכנ"ל ועכ"ח ש"מ דהוי לגמרי דרבנן כנלענ"ד נכון

ואפשר דגם הרמב"ם מפרש כפי' התוס' אליבא דרש"י דתנא דמתני' סובר דהוא רק מדרבנן אלא דהוא פסק כרבנן דברייתא. ועפ"י האמור כ"ל ליישב קו' העולם על הר"י מאורלייניש והר"י מקורבל המובא ברא"ש פ' ערבי פסחים אות כ"ה דס"ל דכשחל ארבעה עשר בשבת מביאין חגיגה בע"ש וקשה דהש"ס מקשה כאן מברייתא דקיפוץ ומשני בשחל בשבת ולא הי' צריכין לחגיגה ולפי דבריהם הי' צריכין הקיפוץ לחגיגה שהי' מביאין בע"ש. ואמרתי ליישב בעזהי"ת דהנה הרא"ש הקשה עליהם איך אמרו דאוקי לילות בהדי ימים דהא דסק"ד דהש"ס לומר גבי פסח דאוקי לילות להדי ימים משום דאינו נאכל ביום הקרבתו דכתיב בלילה הזה הלכך יום הקרבתו אינו המנין. אבל חגיגה שיכול לאכלו ביום הקרבתו פשיטא דיום הקרבתו ג"כ מן המנין. ולענ"ד טעמא דהר"י אורליינוש והר"י מקורבל דהרי התוס' בדף ע"א ע"ב בד"ה והאיך וכו' הקשו דאם אמרי' לבוקר היינו לבוקר שני א"כ יהי' נאכל לב' ימי' וב' לילות ולכך ס"ל דגלי לן קרא בזה דחגיגה הוי כמו פסח דאינו נאכל ביום הקרבתו ובפרט לפי מה שפי' הרמב"ן בחומש פ' ראה דתזבח היינו אכילה לעשותו זבח באכילה וא"כ ביום הקרבתו אינו נאכלת ולא אשתייר רק יום וב' לילות וע"ז שפיר אמרי' אוקי לילות בהדי ימים ולכך אתי שפיר להר"י מאורליינוש ור"י מקורבל מכח קו' תוס' וכנ"ל. וא"כ זה א"ש לתנא דברייתא דיליף כן מקרא אבל לתנא דמתניתן דס"ל דהוי רק דרבנן כמו שאר שלמים בודאי ס"ל דאין מביאין אותו בי"ג וא"כ א"ש הש"ס קאי על תנא דמתני' משני שפיר דמיירי כשחל להיות בשבת דהוא ס"ל דאין מביאין חגיגה כלל כשחל בשבת אבל הר"י מקורבל והר"י מאורלייניש ס"ל כהרמב"ם דהוי דאורייתא כתנא דברייתא וא"כ שפיר מצי סברו דאם חל בשבת מביאין בי"ג ועכ"ח צ"ל כן כי היכי דלא תיקשי קו' התוס' וכמש"כ

ועפי"ז נ"ל ליישב ג"כ מה שהקשה הלח"מ בפ"ח מה' מצה על הרמב"ם דכתב הלילה הזה כולה צלי ותמה עליו הרי מסיק דהנך מתני' אתי' כבן תימא ואנן הא לא קיי"ל כותי' ועפ"י הנ"ל א"ש דודאי אליבא התנא דמתני' דהוי לגמרי דרבנן ולא אתקש כלל לפסח עכ"ח צ"ל דמתני' דהלילה הזה כולו צלי אתי' כבן תימא אבל הרמב"ם סובר דגם חגיגת י"ד הוי דאוריי' רק דלא הוי חובה ולא דחי' שבת כיון דאפשר לעשות במרובה אבל לאינך דברים שפיר איכ"ל דאתקש חגיגה לפסח ושפיר כ' דהלילה הזה כולו צלי וא"ש

ג) והנה בתוס' בפסחים דף ע"א ע"ב ד"ה לימד על חגיגת י"ד כו' הקשו דתני' בסוף כל הפסולים ובשר זבח תודת שלמיו למדנו תודה שנאכלת ליום ולילה מנין לרבות שלמי נזיר ושלמי פסח ת"ל שלמי' ופי' בקו' התם שלמים הבאים מחמת פסח היינו חגיגת י"ד והשתא ההוא ברייתא כמאן דלתנא דשמעתין שם נאכלת לשני ימים, ולבן תימא נמי דנאכלת ליום ולילה נפקא לי' מדהוקש לפסח והתם נפקא לי' מדכתיב זבח תודת שלמיו. ולענ"ד פשוט דרש"י בחומש פ' ראה על פסוק לא ילין מן הבשר זבח חג הפסח פי' רש"י שם שני פרושים א' דקאי על פסח שלא ישאר ממנו והוא לאו על נותר אע"ג דכתיב בפ' בא לאו אחד זה הוא רק פסח מצרים ולאו הזה קאי על פסח דורות, ב' פירש שם רש"י דקאי על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים וא"ש הברייתא שמביא, התוס' דילפי' מזבח תודת שלמיו קאי כפי' ראשון בחומש ואצטרך קרא בפ"ע על חגיגה דנאכל רק ליום ולילה אבל הגמ' בפסחים ע"א ע"ב קאי כפי' ב' ברש"י שם שחגיגה נאכלת לשני ימים וכן פסק הרמב"ם: מצוה תפ"ח מ"ע ר"א

מ"ע לשמוח ברגלים שנאמר ושמחת בחגיך. אמנם שמחה זו אינו מבואר בקרא כי אם בשבועות בפ' ראה ושמחת לפני ד' אלוקיך וגו' ובסוכות כתיב ושמחת בחגיך וגו' אבל בפסח לא שמענו וכ' בס' יראים סי' קכ"ז דחג המצות ור"ה ילפי' מצות שמחה מהקישא דר' יונה פ"ק דשבועות בסוגי' דשעירים, ובר"ה דף ד' מדכתיב אלה תעשו לד' במועדיכם הוקשו כל המועדות זה לזה, ואפי' יוה"כ הי' מצות שמחה לולי דגלי לן קרא דועניתם את נפשותיכם וגו' ואפי' בר"ח אסור להתענות מה"ת מהקישא דר"י הנ"ל כ"כ בס' יראים שם, ומיהו זה בודאי אינו מחוייב בר"ח בשלמי שמחה ולא אמרי' לענין זה נמי הקישן הכתוב מדגילה קרא שלוש פעמים בשנה יראה וגו' וזה כדעת הרמב"ם המובא בב"י וש"ע א"ח סי' תי"ח ובסי' תק"ע דס"ל דאסור להתענות מה"ת בר"ח. אמנם המג"מ ססי' תק"ע כ' להוכיח דר"ח דרבנן וא"כ ליכא למימר כטעם ס' יראים הנ"ל אלא כמ"ש שם בס' יראים סי' קכ"ו דפסח ילפי' או ט"ו ט"ו מחג הסוכות או מלשון חגיך כ"ז שיש חגיגה יש שמחה עיי"ש. ולפ"ז גם בר"ה פשיטא דאינו מחוייב בשלמי שמחה וגם מצות שמחה לא שמענו בר"ה, ובאמת לפי דברי ס' יראים הנ"ל יש לומר דתלי' בפלוגתא בשבועות ובר"ה דף ד' ע"ב אי ס"ל הקישא דר"י וא"כ ראיות המג"א סס"י תק"ע אין מוכרחי, וגם יש לומר כיון דבענינא דקרבנות כתיב בזמן דאיכא קרבן אין באמת הי' ר"ח וגם ר"ה דאורייתא זמן שמחה ואסור להתענות אבל בזמן הזה דליכא קרבן אסור רק מדרבנן והארכתי בזה במקום אחר בר"ה דף י"ט בשמעתין דבטלה מגילת תענית, וגם בזה יש ליישב קו'