מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב פ

רמב"ם דפסק כר"י דלפני זמנו נמי אסור מיהא אין זה ראי' דאפי' מאן דפליג על ר"י מ"מ אסור לפני זמנו מצד תשביתו

ב) והנה יש בזה ג' שיטות דעת הר"ן דמתשביתו ילפי' איסור הנאה בע"פ אפי' למאן דס"ל כר"ש ולדעת בעה"מ אפי' באכילה מותר ולדעת תוספת ורא"ש דוקא באכילה אסור אבל בהנאה הוא מותר ועל דעת הר"ן הקשו איך אפשר לומר דאסור בהנאה לפני זמנו א"כ מה קאמר לקמן כ"ח משעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ולשיטת הר"ן הנ"ל הא אתי' ג"כ כר"ש ולכאורה נ"ל להביא ראי' לדברי הר"ן דהתוס' הקשו לקמן כ"ח לחזקי' דס"ל דוקא לא יאכל משמע איסור הנאה א"כ מנ"ל דחמץ לפני זמנו אסור בהנאה ומה שדקדק שם הצל"ח למה הקשו תוס' על לפני זמנו ולא על אחר זמנו נראה פשוט דכוונת התוס' לאחר זמנו מקרי נעבדה בה עבירה וא"כ י"ל דילפי' מק"ו דערלה וכמ"ש הצל"ח בעצמו אלא שהוא כתב גם תוך זמנו לא מקרי נעבדה בה עבירה ועכ"פ לא יאכל קאי על לפני זמנו זה ל"ק דתוס' לשטתי' דס"ל לא יראה ניתק לעשה וא"כ כל ימי הפסח עדיין לא מקרי נעבדה בה עבירה דכל דמשהו ואח"כ מבערו אינו עובר עליו אבל לאחר זמנו מקרי נעבדה בו עבירה וא"כ עיקר קו' התוס' דוקא על לפני זמנו. אמנם להר"ן הנ"ל א"ש דהנה להר"ן הנ"ל יש יש להקשות ל"ל כלל לא יאכל כיון דבלא"ה יש למילף איסור הנאה מתשביתו ומלקות לדעת הרמב"ם בלא"ה אינו על הנאה ואפשר דהר"ן ס"ל כרמב"ם בזה ויותר נראה ליישב עפ"י דברי ר' אלעזר בפסחים דף מ"ט שאמר שני דברים אינם ברשותו של ועשאום הכתוב כאלו הם ברשותו וחד מיני' חמץ משש שעות ומעלה והיינו שהכתוב קראו שלך ומזה לכאורה משמע דחמץ מותר בהנאה אלא שיש לן יתורא ללמוד דאסור בהנאה ולכך אצטרך לא יאכל אבל לבתר דכתוב לא יאכל דמוכח איסור הנאה תוך זמנו וא"כ מוכח דעשאו הכתוב כאלו הם ברשותו וחידוש הוא דחדשה התורה וא"כ שוב מסברא חמץ אסור בהנאה מתשביתו ושפיר אמרי' כהר"ן ומיושב קו' תוס'

ומה שהקשו עליו נראה לי דשורש דברי הר"ן דס"ל מתשביתו מוכח איסור הנאה תלי' בפלוגתא רש"י ותוס' לרש"י דס"ל דתשביתו היינו ביטול וכוונת הפסוק שיהי' כעבר ובטל מן העולם וא"כ מוכח דאסור גם בהנאה דאל"כ אינו כעבר ובטל מן העולם אמנם לפי' תוס' דס"ל דתשביתו היינו תבערו א"כ י"ל דהביעור הוא צורך אבל לעולם יוכל להנות ממנו בשעת שריפה ולכך ס"ל להתוס' לקמן כ"ח דנהי דתשביתו מוכח איסור אכילה דמשמע תשביתו שלא כדרכו מ"מ אינו מוכח איסור הנאה וכן דעת הרמב"ן במלחמות עיי"ש. ולכאורה קשה לי לפי התוס' דס"ל דביטל מהני רק מתורת הפקר ולפי"ז לא מקיים בביטול מ"ע דתשביתו וא"כ קשה איך סק"ד דמקשה דפריך ובתר זמן איסורו מי לא מצי לבטלו הא אפי' אם נימא דיוכל לבטל הא לא יראה להתוס' ניתק לעשה וא"כ כשיפקיר מבטל למ"ע וא"כ אדרבה אסור לבטל לא מבעי' למ"ד בטלו ולא בטלו א"כ אדרבה אז בשעת ביטול היא עובר ולוקה אלא אפי' למ"ד קיימו ולא קיימו מ"מ בשעה שמבטל לדעת התוס' דהוי כהפקר הוא מבטל בזה למ"ע ואיך רשאי לכתחלה לבטל ואין זה תלי' בפלוגתא ובפלפול שכ' המג"א בסי' תל"ד סק"ה אי עובר למפרע דשם מיירי היכא דבדק חמץ ואפ"ה מצא אח"כ והוי אונס דמה"ת אזלי' בתר חזקה לכן ס"ל להר"ן וסייעתי' דאינו עובר למפרע אבל היכא דשכח חמץ בתוך ביתו לכ"ע עובר והיינו כמ"ש הרמב"ם הובא במג"א שם וכאן דנקט בברייתא ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו א"כ משמע שמעיקרא שכח וא"כ לכ"ע עובר למפרע ומתוקן ע"י ביעור חמצו וקיים מצות תשביתו ואיך קתני דיבטל ולכאורה הי' נראה ליישב דאיכ"ל דהא דתוס' פליגי על רש"י וס"ל דתשביתו היינו הבערה היינו מכח קושי' דהרי הקרא דאך ביום הראשון תשביתו מיירי לאחר זמן איסורו ואז אינו אפשר לבטל ומכח זה הוכיח ר"ע דתשביתו היינו הבערה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה אבל אם הי' הדין דביטול מהני אפי' לאחר זמן איסורו כ"ע מודים דפשטות דתשביתו היינו ביטול וכפי' התרגום תבטלין, וכמ"ש הרמב"ן בחי' לפסחים ועיי"ש בביאר ותוס' הוכיחו רק מכח דלאחר זמן איסורו לא מצי מבטל ועכ"ח תשביתו תבערו אבל לפי דעת המקשן דס"ל דמוכח מברייתא דגם לאחר זמן איסורו מצי לבטל באמת כ"ע מודים דתשביתו היינו תבטלין ומקיים בביטל מ"ע תשביתו וא"ש קו' הנ"ל

אמנם לפי"ז לכאורה קשי' ממ"נ דתשובת שג"א סי' ע"ו הקשה דמאי פריך מברייתא דלמא אתי' כריוה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה ולכך מצי לבטלו ותו דלמא אתי כר"ש דס"ל חמץ לאחר זמנו מותר בהנאה וס"ל גורם לממון כממון דמי, וע"ז הקשה עליו במקור חיים דהרי אסור להשהותו ואיך יקרא זה גורם לממון כממון דמי ואפשר כונתו בשביעי של פסח דעכ"ח מוכרח להשהותו למ"ד דס"ל דאסור לשרוף חמץ ביו"ט אפי' לא ביטלו וממילא יהי' מותר בהנאה, ולכך רשאי לבטל ותי' לפמ"ש הר"ן דביטול בלב מהני אע"ג דהפקר הכ"ג לא מהני מ"מ כאן מהני משום דהוא אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ולכך סגי לי' בביטול ובגילוי דעת בעלמא וא"כ אי ברייתא אתי' כמאן דס"ל דחמץ מקרי ממון שלו א"כ אמאי מהני ביטול בלב עיי"ש

אמנם סברת הר"ן הנ"ל הוא רק אי אמרי' דביטל מטעם הפקר אתי' עלה אבל למ"ד דביטל נפקא מקרא דתשביתו לא קשה קו' הר"ן אמאי מהני ביטל בלב הא בעלמא כה"ג הפקר לא מהני דכאן גזירת הכתוב דתשביתו היינו תבטלין בלב. ובאמת מלשון הר"ן לעיל בפרקין לא משמע כן. אמנם במהרי"ק שורש קמ"ב מבואר כמ"ש דאי ילפי' ביטול מתשביתו אין צריך שיהי' בו דין הפקר, וא"כ לפי הנ"ל קשי' ממ"נ כיון דלפי סק"ד זו עכ"ח סובר דתשביתו היינו ביטול וא"כ אפי' לריוה"ג מהני ביטול בלב וא"כ מאי פריך דלמא ברייתא אתי' כריוה"ג ולכך מצי לבטל ואפי' לאחר זמן איסורו ביטול בלב דגזירת הכתוב הוא תשביתו היינו ביטול בלב. אמנם לפמ"ש א"ש דאי מפרשי' תשביתו ביטול כפירש"י ותרגום וא"כ ממילא אמרי' דאסור בהנאה כמ"ש הר"ן דלשון תשביתו שיהי' בעיניו כעבר ובטל מן העולם מוכח דאסור בהנאה וא"כ ריוה"ג דס"ל דחמץ מותר בהנאה מקרא דלך וא"כ ממילא עכ"ח לא אפשר לי' לפרש דתשביתו מלשון ביטול

ובאמת מיושב בזה קו' התוס' שם בפסחים דף כ"ג ע"א ד"ה שאני שהקשו לריוה"ג לא לכתוב לא יאכל ולא לבעי' לך, ולהנ"ל אפי' לא כתב לא יאכל כיון דפשיטות מלשון תשביתו משמע כפירש"י ביטול והשבתה בלב וא"כ אפי' לא כתב לא יאכל מסברא הוי אמרי' דאסור בהנאה מתשביתו לכך איצטרך לך, מ"מ השתא דכתיב לך להיתר הנאה לריוה"ג א"כ מוכח מתשביתו לאו היינו ביטול בלב אלא תבערו וא"כ פריך ממ"נ כיון דברייתא זו דאמרי' דמבטלו בלבו עכ"ח סובר דתשביתו היינו ביטול וכפרש"י וא"כ ממילא מוכח דלא ארי' כריוה"ג ואפ"ה מהני לאחר זמן איסורו ביטול ופריך שפיר על מה דאמרי' לעיל דלבתר זמן איסורו לא מצי לבטל, והה"ד אי אמרי' כר"ש דאמר גורם לממון כממון דמי וביו"ט האחרון דרשאי להשהותה א"כ כיון שהוא גורם לממון עכ"ח לא מקרי תשביתו ביטול כעפרא דעלמא ואיך כתב תשביתו ואע"ג דתשביתו דקרא קאי בע"פ ואז אסור להשהותו, מ"מ הא אנן קיי"ל דתשביתו הוא בכל הפסח עיי' בתשובת נוב"י מה"ת סי' ס"א וס"ב והטעם נראה דקרא מסיים לאחר דכתב אך ביום הראשון תשביתו מסיים מיום הראשון עד יום השביעי וקאי זה גם על תשביתו, וא"כ לדבריו גם אליבא דר"ש מוכח דלא ס"ל כפרש"י דתשביתו היינו ביטול, וא"כ מיושב קו' הנ"ל דלקמן כ"ח ע"ז שפיר אמרי' משעה שאסור באכילה וכו' אתאן לת"ק דשם קאי על ר"ש דס"ל גורם לממון כממון דמי וא"כ לדידי' הוכרחנו דלא ס"ל תשביתו היינו ביטול ולדידי' עכ"ח ביטול מטעם הפקר וכיון דתשביתו לאו היינו ביטול גם הר"ן מודה דאינו אסור בהנאה ולכך אצטרך לומר אתאן לת"ק

ג) אמנם תי' הנ"ל א"ש רק לדעת שאגת ארי' אבל לפי מה שהשיג עליו המקור חיים הנ"ל אפי' לפמש"כ לעיל דבשביעי של פסח אפשר לקיים דברי שאג"א הנ"ל מ"מ אפשר דאינו מוכרח דאיכ"ל דנהי דאפשר לבערו מ"מ כיון דכ"ע מצווין עליו לבערו ואם בא אחר ושרפו אע"ג דאינו רשאי ביו"ט מ"מ אינו חייב לשלם לבעלים החמץ לא מקרי גורם לממון כממון וא"כ ליתא לתי' הנ"ל, ולכך נ"ל באופן אחר בקצרה דנראה דנהי להר"ן חמץ אסור בהנאה מקרא דתשביתו משעה שישית ואילך מ"מ כיון דמתשביתו אתי' די' לבוא מן הדין להיות כנדון ודווקא בחמץ שלו דאית בי' איסור תשביתו. ומ"ע ה"נ אית בי' איסור הנאה דווקא בשלו, אמנם גם איסור אכילה לא יהי' שייך בע"פ בחמץ של חבירו, אלא דזה ליתא דכבר כ' התוס' בפסחים כ"ט ע"א ד"ה בדין דלא שייך אוכל חמץ שאינו שלו דבשעת שאכלו קני' כשלעסו, וא"כ לפי"ז שפיר קאמר דמשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק דלר"ש אפי' להר"ן דאסור בהנאה מ"מ לא דמי' לאיסור אכילה דאיסור באכילה כל חמץ משא"כ אי' הנאה ולפי"ז ליתא למ"ש למעלה בריש הדיבור ראי' לשיטת הר"ן מקו' התוס' לקמן כ"ח לחזקי' וליכא למימר מתשביתו אתי' דא"כ אינו אסור בשל אחרים מ"מ גוף התי' הנ"ל א"ש עפ"י מ"ש הפ"י שם דיש למילף חמץ אסור בהנאה מנותר לר"י דשם דיליף ביעור חמץ דבשריפה עיי"ש שהקשה כן אמנם להנ"ל ל"ק מכח דקרא הכתוב שלך ועשאו כאלו הם ברשותו ולכך אצטרך לא יאכל ושוב ממילא ידעי' דאסור בהנאה מנותר וא"ש

ד) והנה בש"ע באו"ח סי' תמ"ז הביא ב' דיעות אם יבש ביבש ג"כ אוסר במשהו או לא ודיעה הראשונה הוא דעת הרשב"א שם דס"ל דיבש ביבש ג"כ אוסר במשהו דכל דבר שאינו תלוי' בנתינת טעם כמו חמץ בפסח אין חילוק בין יבש ליבש או לח בלח, וכן כתב הרשב"א בתורת הבית דחמץ ביבש ביבש נמי לא בטל והפר"ח הקשה דבש"ע סי' ק"י לא פסק כן עיי"ש ובפלתי סי' ק"י הביא קושי' זו ולענ"ד בלא"ה קשה לפי דעת הרשב"א דסובר דיבש ביבש דהיינו אם נעשה להיבש לח אסור כמו שפסק המחבר ביו"ד סי' ק"ט וביאר הרשב"א המובא שם בב"י הטעם משום דיבש ביבש לא נתבטל האיסור אלא אמרי' כל דפריש מרובא פריש וא"כ לכאורה