מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב עט

מדחה דבר זה. ולענ"ד נ"ל ליישב דהפ"י הקשה שם למה לי קרא לת"ק לו למעט במוכר א"ע הא לת"ק ס"ל דלמוכר עצמו אין נותנים לו שפחה ובתורה כתיב כי משנה שכר שכיר משמע דהוא כשני עבדים וממילא במוכר א"ע אסיר לו ליתן שפחה וממילא בודאי הענקה אין לו ולענ"ד נראה ליישב קי' הפ"י הנ"ל דבאמת תלי' זה בפלוגתא בקדושין דף י"ז דחד מ"ד מפרש הענק תעניק לו מ"מ ואידך מ"ד ס"ל דלא אמרי' מ"מ דאם לא נתברך בבית בשבילו אינו מחויב ותורה דיברה כלשון בני אדם וא"כ לת"ק דדרש הענק תעניק מ"מ משמע אפי' לא מסר לו שפחה מ"מ המצוה עליו להעניק לו ואפי' לא מסר לו שפחה דאינו רשאי למסור לו אם יש לו בנים וא"כ לא הוי משנה שכר שכיר והו"א דצריך ליתן אפי' במוכר א"ע לכך צריך קרא למעט דאינו מחייב. וע"ז פריך בגמ' ואידך מאי דרש אם לו דהוא סבר דלאו מ"מ אלא אם רשאי למסור לו שפחה דכתיב כי משנה שכר שכיר וא"כ לא צריך למעט במוכר א"ע, ע"ז משני למעט יורשים והקשה הא ליורשים מחויב מצד שכירות ע"ז משני לו ולא לבע"ח, וזה הוי רק אי אמרי' דאינו מחויב להעניק לו אלא אם נתברך בשבילו וכו' אבל הסיפרי קאי אליבא דמ"ד דס"ל הענק תעניק מכל מקום וא"כ העניק תעניק מ"מ ולא מדיברה תורה כלשון בני אדם וא"כ הוי רק מ"ע וליורשים לא הוי מחייב וא"ש הספרת: מצוה תפ"ד לית רפ"ד

מל"ת שלא לעבוד עבודה בבהמת קדשי מזבח שנאמר לא תעבוד בבכור שוריך: מצוה תפ"ה ל"ת רפ"ה

ומל"ת שלא לגזוז צאן קדשי מזבח שנאמר ולא תגוז בכור צאנך וכן בכל הקדשים אסורים בעבודה ובגיזה, והנה עבודה זו מה מקרי עבודה ומה לא נקרא כבר כ' מרן הגאון בעח"ס זצ"ל בחיו"ד סי' ש"ה דעבודת קדשים אינו דומה לעבודת שבת, דלענין שבת מקרי עבודה וכאן לא הוי עבודה

ב) והנה בתוס' פסחים דף מ"ז הקשה על רש"י דפי' שם על והן מוקדשין דפטר חמור שהיא קדשי בדק הבית חייב משום מעילה בשור עובר משום לא תעבוד בבכור שורך, והקשו שם בתוס' ד"ה ומוקדשין וכו' דבמכות כ"ב ע"ב אמר מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי הקדש ומשני בבכור ופריך והרי נזיר והשתא מחמור הוי לי' לאקשויי' לפ"ה כיון דאיירי בחמור הקדש, וע"ק לפי' לחשוב נמי כלאי זרעים ולוקמא כגון שזרע הרבה מינין בכרם, ולענ"ד קושיא חדא מתורצת באידך, דהנה הריטב"א במכות הקשה דנוקי לה במסרה ליד הגזבר וקושי' זו נראה דלא שייך אלא בקדשי בדק הבית לפימ"ש מרן הגאון בעח"ס בחיו"ד סי' רמ"ג הטעם דבמסרה לית לי' שאלה הוא כיון מסרה כבר קיים נדרו כדאמרי' בר"פ שלוח הקן דכל היכא דאיתא בי גזי דרחמנא איתא והיתר נדרים ילפי' מלא יחל הוא דאינו מיחל אבל אחרים מוחלין ולכך כ"ז שלא קיים נדרו דאיכא בלא יחל איכא נמי דאחרים מוחלין אבל במסרו לגזבר דקיים נדרו ליכא שוב בל יחל הה"ד דאין אחרים מוחלין וכ"ז שייך בהקדש בדק הבית אבל קדשי מזבח אפי' אמר הרי זו דאינו חייב באחריות מ"מ בכלל נדרו הוא שרוצה שיקריבו אותו לגבי מזבחו בקדשים אפי' במחשבה מקרי נדר וכ"ז שלא הקריבו ולא זרקו הדם דאיתא בלא יחל איתא נמי בדאחרים מוחלין עד לאחר זריקה שקיים נדרו לגמרי א"כ א"ש דודאי בפטר חמור דהוי הקדש בדק הבית כיון שמסרו לגזבר שוב אין לו התרה ולא הי' צריך לאוקמי בבכור רק במסרו לגזבר אם שור שהוא קדשי מזבח דלא מהני מסרו ליד גזבר ואינו מועיל ולכך צריך לאוקמי בבכור וא"כ מיושב קו' הריטב"א וגם קושי' תוס' בפסחים דודאי פטר חמור דהוי הקדש בדק הבית שפיר איכא לאוקמי אפי' שלא בבכור רק דמסרו ליד גזבר אבל בשור דהוי הקדש מזבח ואפי' הקדישו לדמים כעשה קודש למזבח ובכה"ג ל"מ מסרו ליד גזבר ולכך הוצרך לאוקמי דוקא בבכור וא"ש ודוק

נ) והנה בחולין דף קל"ה ריש פרק ראשית הגז אמרי' דע"י גיזה נכחש הבהמה וא"כ לכאורה יש לב' אלו לאווין חד נועם וא"כ קשה למה מנה הרמב"ם זה לב' לאווין. אמנם בלא"ה כבר ראיתי להקשות לפי מאי דקאמר בחולין הנ"ל דגיזה אכחושי הבהמה, ובתמורה י"א אמרי' בעבורה אית בי' משום אכחושי ולא בגיזה. ונראה לחלק בעבודה כל הנאתו ע"י עבודה שהוא אכחיש והוא דבר המתכוין שכל עבודה הוא אכחושי והוא נהנה מזה אבל בגיזה הנאתו וצרכו מהגיזה ואין זה אכחושי ואין הנאתו מאכחושי אלא דכחושה ממילא קאתי ע"י הגיזה והוי דבר שאינו מתכוין וקיי"ל דשרי, ואין לאסור משום פסיק רישא חדא לפי הנראה אין זה פסיק רישא דהכל תלוי' אם מוסרין הבהמה זו, ועוד הרי לדעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' מותר בודאי ה"נ לא ניחא לי' דיכחיש הבהמה והוי פס"ר דלא ניחא לי' ומותר ובאמת לפי מקצת הראשונים ואפי' החולב בהמה בשבת ג"כ מקרי עבודה לבהמה דכחישי אכחיש עי"ז כדאיתא בא"ר סי' ש"ה סקי"ט דאוסר שם לחלוב בהמה אפי' לאריס אלא א"כ הפקיר בהמתו והוא כדעת המרדכי פכ"א משבת דאסרי' לחלוב פסולי מוקדשין משום עבודה כדמפרש הגאון של"ה בבגדי ישע על המרדכי

ד) והנה ר"פ ראשית הגז ילפי' מצאנך דהקדש פטור מראשית הגז עיי"ש דפלפלו בזה והנה במנחת חינוך הקשה דמאי פריך בגמ' צאנך למעט הקדש תיפוק לי' דאסור בגיזה דלמא מיירי בעבר וגזזה דלפי הנראה מדברי התוס' בבכורות דף כ"ו בד"ה התולש וכו' משמע דבדיעבד אם תלוש בקדשי מזבח הצמר מותר א"כ ה"א דאית בי' חיוב ראשית הגז ובאמת עיי' בס' יום תרועה בר"ה כ"ח גבי תוקע בשופר של עולה מש"כ בזה ולפי הנראה בתלוש מחיים קידם זריקה עד שעת זריקה בודאי אסור לכ"ע אם תלשו במזיד ולר"א שם בזבחים דף פ"ו אם תלשו קידם זריקה אסור עד עולם וא"כ לענין במזיד ל"ק אבל קשה לענין בשוגג דאנן קיי"ל בשוגג מעל ויוצא לחולין ואכתי אצטרך צאנך למעט בכה"ג דאינו חייב בראשית הגז ובתוס' בכורות דף כ"ו ד"ה התולש הנ"ל וכו' נראה דגם בשוגג לא יצא לחולין ובדבר דבעי העמדה והערכה והא דאמרי' בר"ה כ"ח דאם תקע בשופר של עולה יוצא לחולין היינו בהקדיש לדמי עולה עיי"ש ובכה"ג אמרי' בשוגג יצא לחולין וא"כ עדיין קשה דלוקמי בכה"ג איצטרך קרא דצאנך ואי אמרי' דכה"ג חשוב דאי להתירא שהקרא בא ללמד שאם שגג וגזז דפטור ואמרי' ביבמות דף ע"ז דאי להתירא לא כתב קרא א"כ א"ש דלא מוקי בכה"ג וכן כ' המנחת חינוך אבל לענ"ד כראה אפי' לא נכתב צאנך למיעוטא אפ"ה כיון דבהיתר לא משכחת לה חיוב זה אלא אם עבר עבירה בשוגג ובודאי בכה"ג לא חייבו התורה במצות ראשית הגז והוי כמצוהב"ע שע"י עבירה יהי' נתחייב במצוה אינו מצוה כלל ולכך לא מוקי לה בכה"ג

ובס' מנחת חינוך הקשה דאכתי משכחת לה דבעי' קרא צאנך למעט בתלוש דקיי"ל דתלוש לאו היינו כגוזז לענין איסור דלא תגוז בבכור צאנך ולענין ראשית הגז פסק הרמב"ם דתלוש ג"כ חייב בראשית הגז א"כ אכתי משכחת לה דאצטריך קרא למעוטא צאנך בתולש מעולה וגם זה ל"ק לענ"ד דנהי דגם בתולש חייב בראשית הגז היינו אם בגונב חייב היינו משום דכבר חל החיוב עליו משעה שעומדת ליגזז והעומד לגזוז כגזוז דמי ולכך אפי' אם תולש אח"כ לא פקע חיובי אבל בקדשים דאם גוזז פטור ולא חל עליו חיוב בודאי מודה הרמב"ם בכה"ג תולש לאו היינו גוזז דכיון דבגוזז פטור א"א לחייבו בתולש דבקרא חייב בראשית הגז ומשמע דהיינו גיזה ובעלמא תולש לאו כגוזז ועכ"ח הכא משום דחל כבר החיוב עלי' ושוב לא פקע א"כ בקדשים פטור גם בתולש: מצוה תפ"ו ל"ת רפ"ו

מל"ת שלא לאכול חמץ ערב פסח אחר חצות שנאמר לא תאכל עליו חמץ והרמב"ן חילק דקיי"ל כר"ש והרא"ש סובר כהרמב"ם דבלפני זמנו קיי"ל כר"י דאסור ואפ"ה ס"ל דלא ילפי' זה מלא תאכל עליו אלא מלא יאכל חמץ ואפי' לדעת הרמב"ם דפוסק לפני זמנו כר"י ולאחר זמנו כר"ש מ"מ היינו לענין איסור אכילה והנאה אבל לענין בל יראה נראה דגם הרמב"ם מודה דליכא דבקרא כתיב לא יראה לך שבעת ימים רק דעשה איכא משום דכתיב אך ביום הראשון תשביתו והנוב"י האריך לדעת הרמב"ם דגם בערב פסח אסור דיליף שאור שאור אבל לכ"ע אינו אוסר במשהו כי אם בששים אפי' במין במינו לדידן ולדעת הש"ע כי אם לדעת הרמב"ם ורי"ף דס"ל דלכך חמץ במשהו משום דהוא דבר שיל"מ ממילא בע"פ נמי אוסר במשהו. ובפלתי סימן ק"י הקשה דמאי פריך בע"ז דף ע"ד ולחשוב נמי חמץ בע"פ הא לפי שיטה ההוא דטעם דלכך הוא במשהו משום דהוא דבר שיל"מ אפי' אינו דבר חשוב ולא דבר שבמנין נמי לא בטל דהוי דבר שיל"מ והאיך מצי לחשבו ובפרט דאנן קיי"ל כר"ש ומיהו ז"א כ"כ קושי' דיש נ"מ אם אוסר במשהו דוקא משום דבר שיל"מ היינו אם הדבר אינו נתקלקל עד אחר הפסח אבל אם מתקלקל קיי"ל ביו"ד סי' ק"ב דלא הוי דבר שיל"מ ואפשר דגם אם ידוע שלאחר הפסח זו יוזיל הדבר ההוא ויהי' פסידא ג"כ לא הוי דשיל"מ וצ"ע ואפשר דלא פלוג בכה"ג דבר שלא שייך בכל העתים וא"ש נמי קו' הפלתי דהקשה הא בלא"ה אסור ועומד משום דשיל"מ הא לפי הנ"ל א"ש דיש נ"מ אם הוא אסור מצד דבר חשוב אז אפי' הוא יתקלקל או יוזיל מ"מ אינו נתבטל אבל אם הוא אסור מצד דשיל"מ אז הוא בטיל כשיתקלקל ולכאורה מש"ס דשם דפריך חמץ בפסח ולא נקט בערב פסח יש לכאורה ראי' לשיטת הש"ע דבערב פסח אינו אוסר במשהו אמנם בפלתי סי' ק"י פי' באמת דהאי חמץ בפסח בע"ז הקו' מן ערב פסח עיי"ש ויהי' ראי' לשיטת