מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב עח

הש"ע בח"מ סי' ס"ז סעי' ל"ד בטוען המלוה שתנאי הי' ביניהן דנאמן וגו' ולא אמר משום חזקה ולהנ"ל א"ש דהחזקה זו מהני רק שיהי' הברי טוב והשמא גרוע וכיוצא בזה כ' התומים שם וכן מיישב בזה שם סעי' ל"ח במוכר שט"ח והמלוה מודה שלא הי' לו פרוזבל דאם יש לו נכסים נאמן והמלוה ישלם ללוקח והש"ך שם תמה למה נאמן להפסיד ללוקח וכיון דחב לאחרינא אינו נאמן אמנם להנ"ל עיקר הנאמנות בנאבד לו הפרוזבל מטעם ברי ושמא וכאן שמלוה אמר שלא הי' לו פרוזבל אפי' אי אינו נאמן מ"מ ברי אינו טוען ולכך אינו יכול הלוקח לגבות בו והי' א"ש והדרא קו' הנ"ל ונלענ"ד דהנה הקשו הראשונים למה לא תיקן הלל ע"מ שלא ישמט שביעית ועיי"ש מה שתירצו ולענ"ד ל"ק דהנה קיי"ל ע"מ שלא תשמיט שביעית לא מהני דאי אפשר לו להתנות על מה שכ' בתורה אלא אם מתנה ע"מ שלא תשמיטנו בשביעית מהני והטעם כ' הרמב"ם דהוי כמחייב עצמו בדבר שלא נתחייב ויכול אדם לחייב עצמו

אמנם לפי"ז נראה החיוב הזה עכ"ח מתחיל רק מיום שלאחר שביעית דקודם שביעית אפי' אם מחייב עצמו שוב השביעית משמטתו ועכ"ח דהחיוב שמחייב עצמו היינו כשיפקע החוב שהוא חייב באמת אז מחייב עצמו ומה שדימה האורים בסי' הנ"ל זה לאסמכתא לא נראה לענ"ד שהרי מתחייב הוא עצמו מעתה ועד שמפרע לו בין קודם שביעית או לאחר שביעית ומאי ענין אסמכתא, ובאמת י"ל דבכלל התנאי שאם יפרע לו עד השביעית יהי' למפרע המעות גזל בידו דהיינו שיהי' רק כאלו הפקיד אצלו והשימוש הוא כשליחות יד וגזל בידו ואין שמיטה משמטתו וכן כ' באורים שם סקי"ט אמנם מלשון הרמב"ם וש"ע שם סעי' ט' מבואר כמ"ש מעיקרא, והנ"מ דלפי פי' הראשון אינו יכול לגבות מלקוחות לאחר שביעית אלא מאותן לקוחות שקנו לאחר שמיטה אבל לפי פי' הב' שפיר יכול לגבות גם מלקוחות דמעיקרא והרמב"ם לא רצה לפרש שיתנה שיהי' למפרע גזל בידו ושיהי' כשליחות יד דלא ניחא לי' לאינש למתני באיסורא ועכ"פ לפי פי' הרמב"ם שפיר עברו עדיין ונמנעו מלהלות ולא סגי בתיקון שיתנו ע"מ שלא תשמטנו דאכתי תמנעו מלהלות שאע"ג שיגבו מ"מ לא יגבו אלא מזמן שלאחר שמיטה ויפסידו לגבות מן הלקוחות שקנו קודם שמיטה ומי יודע אם אז יהי' לו נכסים ולכך הצריכו לפרוזבל

אמנם נהי שכתבנו דבפרוזבל גובין מזמן הלואה מ"מ אין הטעם שוה דאם נימא שמיטה דרבנן ויש כח לעקור לגמרי א"כ הם גובין מן הדין מזמן הראשון אבל אם שמיטה מה"ת ואין כח לעקור רק מכח הפקר ב"ד הפקר א"כ עכ"ח שמיטה שמט החוב רק דחכמים הפקירו ממונם דאע"ג דנשמט מ"מ צריך לשלם א"כ ג"כ מתחיל החיוב עליו לאחר השמיטה מ"מ כך תיקנו חכמים דיגבו מלקוחות מזמן ראשון כי היכא דלא ימנעו מלהלותו וא"כ מיושב קו' הנ"ל דלהכי איצטרך למימר טעמא דנאמן פרוזבל הי' לי משום לא שביק התירא משום דס"ל כרבא דלעולם שמיטה מה"ת אלא משום הפקר ב"ד וא"כ הם שחייבו אותו אע"ג ששומט שמיטה אפ"ה חייבו משום הפקר ב"ד וא"כ הוי כאינו יודע אם נתחייבתי כיון דהחיוב ודאי פקע אלא שאם הי' לו פרוזבל התחיל החיוב מחדש והוי לי' אינו יודע אם נתחייבתי ורב נחמן לטעמי' דאינו יודע ולכך איצטרך לחיובי משום דלא שביק התירא ואכל איסורא ועפי"ז יש ליישב הא דרי"ף לא הביא הא דר"נ די"ל לדידן דקיי"ל כרבי דשמיטה בזה"ז דרבנן וא"כ שפיר יכול ב"ד להפקיע מצות שמיטה והוי אינו יודע אם פרעתיך ובלא"ה פטור ולא צריך לטעמי' דלא שביק התירא ואכל איסורא ולכך לא הביא הרי"ף הא דר"נ וא"ש: מצוה תע"ח מ"ע קצ"ח

מ"ע לנגוש הנכרי להכריחו לפרוע חובו שנאמר את הנכרי תגוש כמו שביאר בס' החינוך שמצוה עלינו שלא להתחבר עמהם ולהבדיל מהם שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים להיות וגו': מצוה תע"ט ל"ת רפ"א

מל"ת שלא לאמץ לב ולא לקפוץ יד מעני ישראל שנאמר לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון: מצוה ת"פ מ"ע קצ"ט

ומ"ע ליתן צדקה לעני ישראל שנאמר פתוח תפתח את ידך כו' גר ותושב וחי עמך. והנה מצות צדקה היא מצות עשה ול"ת ובגמ' שבועות דף כ"ה פריך בגמ' אם נשבע ליתן צדקה הא מושבע ועומד מהר סיני שנאמר נתון תתן עי"ש ולכאורה קשה למה לא מביא הגמ' קרא דפתוח תפתח דהוא אצל הל"ת ויותר קשה קו' העולם על הא דדייקו שם התוס' דגם בעשה אמרי' מושבע ועומד כיון דפריך הגמ' והא מושבע ועומד הוא עכ"ל והקשו העולם הא בצדקה הוי עשה ול"ת ועל ל"ת היא מושבע ועומד אבל על עשה לחודא בודאי לא הוי מושבע ועומד ולענ"ד נראה דהנה יש ב' מיני בני אדם אשר אינם נותנים צדקה א' משום שהוא אכזר ואינו מרחם על הבריות וצרות אחרים אינו מרגיש כלל שיש לו לב רע, ב' שאינם נותנים מצד שהם שאין ביכולתם ליתן שסובר שחייך קודמים לחיי חבירך וגם בבית הוא בצר ומצוק אבל המצוה הוא דאפי' העני יתן והמפורשים אמרו דלכך כתיב נתין תתן מעט מעט ועי"ז נתון תתן וזה שלא נתן מצד אכזריות הוא הלאו לא תקפוץ ולא תאמץ וזה שלא נתן מחמת שסבר שאין בידו ע"ז יש עשה נתון תתן. וזה שאמר שם הגמ' שזה כשבע שיתן צדקה ל"ל השבועה אלא ודאי שהיא יודע בעצמו שהיצה"ר מסיתו שלא יתן מחמת דחקו או מחמת אכזריות, וע"ז פריך הגמ' אפי' אם מצד זה כשבע שלא יהי' אכזר הא מושבע ועומד הוא מצד ל"ת ואם נשבע מצד שאין ביכולתו, אז ג"כ מושבע מצד נתון תתן, ומדייק שפיר התוס' דעל עשה נמי מושבע ועומד הוא מצד נתון תתן: מצוה תפ"א ל"ת רפ"ב

מל"ת שלא למנוע מלהלוות לישראל מפחד השמיטה שלא תשמט שנאמר השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השמיטה ורעה עיניך באחיך האביון, והנה כבר אמרנו לעיל דמשום לאו זה התקין הלל פרוזבל והמג"א סי' תר"צ כתב מש"ה מקרי פרוזבל דבר שבאיסורא דלענין ממו' אמרי' דב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אעפ"י שלא גדול ממנו בחכמה ובמנין אבל באיסורא דוקא צריך להיות גדול בחכמה ובמנין, ואני הקשתי על דברי התוס' דשבועות ל"ז דהקשו לר' יוחנן דס"ל שיעבודא דאורייתא וס"ל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט א"כ אפי' מלוה ע"פ לא ישמט ובתוס' גיטין כ' דוקא אם פירש אחריות בשטר וא"כ ל"ק קו' התוס' דשבועות ונראה דלא פליגי דהנה תוס' שם תירצו דמשכחת לה במחל השיעבוד ותי' זה קשיא לי טובא דא"כ למה הצריך הלל לתקן פרוזבל משום דנמנעו להלות ולמה נמנעו לא הוי לי' למחול השיעבוד ואז לא ישמט שביעית ואפי' נימא דאין לו קרקע קשה הא זה מלתא דלא שכיחא ומטעם זה לא התקין פרוזבל אלא ביש לו קרקע ובלא"ה אי באין לו קרקע הא אין כאן פרוזבל ג"כ ואע"ג דמשכחת לה בשזיכה לו או בקרקע כ"ש מ"מ הא כל הנך מהני בהו פרוזבל רק משום לא פלוג אבל עיקר התקנה היתה ביש לו קרקע ואי ביש לו לא צריך תקנה גם באין לו קרקע לא תיקנו וא"כ עדיין הקו' במקומה, ואפשר ליישב עפ"י מ"ש הרא"ש שם בשבועות דהשתא דתיקנו רבנן דמלוה ע"פ אינו גובה ממשעבדי ועקרו לשעבודי' שוב שפיר אמרי' דיש בו דין א"כ שמיטה ושבועה ולפי"ז עיקר קו' התוס' על התורה וע"ז שפיר תירצו כשמחל אבל השתא דתיקנו חכמים דמלוה ע"פ לא יגבה ממשעבדי א"כ שמיטה משמט ונמנעו מלהלות אפי' ביש לו קרקע ולכך תיקנו פרוזבל ולפי"ז יש ליישב ג"כ הסתירה דהא דתוס' ס"ל בשבועות אפי' בלא פירש אחריות היינו מה"ת אבל תוס' בשמעתין קאי למסקנא דתיקנו חכמים דלא יגבה מלוה עכ"פ ממשעבדי ונהי היכא דיש שטר גובה ממשעבדי ואחריות ט"ס ס"ל לתוס' מ"מ אי שמיטה מה"ת לא מהני סתמא דהא דאחריות ט"ס איכ"ל דהיינו תקנתא דרבנן ולא אתי' דרבנן ומפקיע מה"ת ולכך בעי' בפירוש בו אחריות ואז לכ"ע שעבודא מה"ת עיין בגיטין נ': מצוה תפ"ב ל"ת רס"ג

מל"ת שלא לשלח עבד עברי בלא הענקה שנאמ' וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם: מצוה תפ"ג מ"ע ר'

ומ"ע להעניק עבד עברי שנאמר הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך, והנה הרמב"ם פ"ג מה' עבדים הלכה י"ד כתב דהכתוב ניתקה הלאו לעשה אפי' לאחר ששלחו הענק תעניק לו ובזה תנתק הלאו. ולכאורה קשה מאי נ"מ בזה הא בלא"ה אין לוקין על לאו שאין בו מעשה ונראה דזאת בא לאשמעי' דעשה מוטל עליו לעולם דהו"א שלוח מעיקרא משמע קמ"ל דאפ"ה העשה מוטל עליו

ב) והנה בגמ' קדושין דף י"ד וט"ו פליגי ת"ק ור' אליעזר אי גם במוכר עצמו המצוה להעניק לו וקיי"ל כת"ק דאינו מחויב להעניק במוכר עצמו, ואמרי' אע"ג דיש לן גז"ש דשכיר שכיר, אפ"ה כיון דכתיב העניק תעניק לו במוכרוהו ב"ד ללמד פרט למוכר עצמו ובגמ' פריך ואידך מאי לו, ותי' לו ולא ליורשיו, ומקשה בגמ' הא שכירות קרי' רחמנא, ואסיק בגמ' לו ולא לבעל חובו ועיי"ש בריטב"א והקשו אותי מהספרי פרשת ראה דמבואר שם לו ולא ליורשים ובהש"ס