מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב עז

א"כ אין סברא יותר בהקדש מבנכרים שיהי' חייבת בחלה ולא צריך רק חד קרא ומיותר חד עריסותיכם וא"כ (א"ש דשפיר אמר כאן הגמ' דלמא משום דכתיב תרי עריסותיכם פי' דלמא ס"ל לר"מ דלא אמרי' הואיל וא"כ מיותר חד עריסותיכם ואתי למע"ש אבל הרמב"ם ז"ל דפסק לדידן דפסקי' הואיל א"כ שפיר צריך חד קרא להקדש ולא מיותר חד עריסותיכם ע"כ פסק שפיר דיוצא בה וחייבת בחלה דס"ל להאי ודלמא לאמת וא"ש. ולפי"ז י"ל דגם כונת הכ"מ כן דס"ל לרמב"ם כרחב"א וא"כ יש חילוק בין דבר שיש לו היתר אכילה לדבר שאין לו היתר אכילה א"כ חילק בין מע"ש להקדש וצריך גם קרא למע"ש וקרא לית לן כיון דפסקי' הואיל ע"כ פסק שפיר דיוצא וא"ש

ב) והנה הרמב"ם פסק דנהי דגם עתה דביהמ"ק וירושלי' נתקדש דלענין מקדש וירושלים קידשה לעתיד לבא אפ"ה אי אפשר עתה לאכול מע"ש בירושלים דמע"ש איתקש לבכור כדאי' במס' מכות דף י"ט כיון דאין מזבח א"א להקריב בכור גם מע"ש א"א לאכלו כתי' המג"א בסוף הלכות ת"ב דלכך פסק הרמב"ם דמע"ש בזמן הזה ירקב, והכ"ת בסוכה דף כ"ה הקשה דלדידן למה יוצא באתרוג של מע"ש הא לפמש"כ לעיל התי' הר"י קורקוס משום דיש בו היתר אכילה אבל כיון דאין בו היתר אכילה האיך יוצא בה. ולענ"ד אפשר לומר דנהי קודם שיבנה ביהמ"ק ב"ב אינו בר אכילה מ"מ הא בכל יום ויום מחכה לו, ואנן אמרי' בכ"מ הואיל ממילא ה"נ כן הואיל ואי בן דוד בא הי' מותר לאכול מע"ש מיד וא"כ מה"ת מקרי לכם מצד הואיל ונהי דמדרבנן לא אמרי' הואיל וא"כ הוי רק חיוב דרבנן ובדרבנן לא בעי' לכם כמו ביו"ט שני דלא בעי' לכם משום דהוי רק מדרבנן ממילא ה"נ אי ביו"ט ראשון הוי רק דרבנן לא בעי לכם וממילא יוצא בו בין מה"ת בין מדרבנן וא"ש, וכן לענין חלה לדעת הר"י קורקוס הנ"ל חייב בחלה משום היתר אכילה אע"ג דהשתא לית בי' היתר אכילה מ"מ כיון דמה"ת יש בו היתר אכילה מצד הואיל

ג) וגוף הסברא של הר"י קורקוס הנ"ל נ"ל להסביר כמש"כ לעיל כבר במצוה תס"ז דיליף זה מחלה עצמו דכתיב באכלכם מלחם הארץ תרימו חלה א"כ חזי' דהתורה תליא באכילה וכן איתא פלוגתא ר"א ור"ע רפ"ב דחלה, ר"א שם יליף דאפי' אם אכל פירות א"י בח"ל ג"כ חייב בחלה אבל ר"ע פליג שם וכן פסק הרמב"ם וא"כ קשה למה כתיב באכלכם מלחם הארץ הא בעי' דוקא שיאכל בא"י אלא ודאי כהר"י קורקוס דגילה לן התורה באכלכם מלחם הארץ אפי' הוא ממון גבוה אפ"ה תרימו חלה דתלי' בהיתר אכילה, ויליף לחם לחם למצה לכך ג"כ במצה תלי' בהיתר אכילה וממילא א"ש הקו' שמקשין על הר"י קורקוס דנהי דבגמ' אמרי' באתרוג דתלי' בהיתר אכילה מנ"ל לומר גם בשאר דברים דתלי' בהיתר אכילה ולהנ"ל א"ש דר"מ עצי סבר כר"א ואז תלי' אי ממון גבוה או לא. אבל לדידן דפסקי' כר"ע וא"כ מוכח מחלה דתלי' באכילה לכך שפיר איכ"ל אפי' אי ממון גבוה כיון דיש היתר אכילה מקרי לכם

ולפי מש"כ לעיל דתלינן שמא יבנה ביהמ"ק ב"ב ואפ"ה כתב הרמב"ם סוף פ"ו מה' בית הבחירה דמעשר שני פחות משו"פ ובנפלו מחיצות לא מקרי דבר שיש לו מתירין אע"ג דהוי ספק שיש לו מתירין, נראה דס"ל לרמב"ם כדקיי"ל ביו"ד סי' ק"ב היכא דאין המתיר עתיד לבוא בודאי לא מקרי דשיל"מ

ד) והנה אע"ג דקיי"ל מע"ש ממון גבוה אפ"ה קודם שהורמו פסק הרמב"ם דיכול ליתנו במתנה והקשו עליו הא בקדושין דף נ"ד אמרי' דתלי' בפלוגתא אי מתנות שלא הורמו כהורמו דמי ורמב"ם פסק מתנות שלא הורמו כהורמו וממילא יהי' אסור ליתן במתנה, ואמרתי דלכאורה קשה דאמרי' ממון גבוה הוא האיך שייך בזה ממון גבוה הא לא מוטל החיוב ליתן דוקא התבואה זה הלא יכול ליתן מכרי אחר או אפי' באותו כרי יכול ליתן איזה שירצה רק זה ניחא למ"ד אין ברירה וממילא כשנתן המע"ש אז לא הוברר הדבר דזה הוא הממון הגבוה ע"כ לא הוי ממון גבוה ויכול ליתן במתנה גם קודם שהורמו אבל שם בקדושין דקאי אליבא דר"מ והוא סובר בעלמא דיש ברירה וממילא לאחר שנתן הוברר הדבר דזה היא הממון גבוה ע"כ לא יכול ליתן במתנה. אבל הרמב"ם לשיטתי' דס"ל אין ברירה ואז לא הוי ממון גבוה ושפיר יכול ליתן במתנה קודם שהורמו וא"ש

ה) והנה הרמב"ם פ"ז מה' בית הבחירה כתב דאפי' אין לירושלים מחיצות מותר שם לאכול מע"ש והקשו עליו הא בפ"ו מה' בית הבחירה פסק הרמב"ם דהיכא דנפלו מחיצות אין רשאין לאכול. ולענ"ד נהי דס"ל לרמב"ם דקדושה ראשונה בירושלים קידשה גם לע"ל וגם עתה מקודש מ"מ אינו רשאין לאכול אלא במקום הרואה כמו דאמרי' גבי שילה אבל אם הוא במקום שאינו רואה אינו רשאי לאכול, דהרי טעם הרמב"ם דלעיל משום דשכינה ובירושלים לא מצינו ששרתה השכינה שיהי' ראוי' לומר ואכלת לפני ד' אלוקיך אלא מצד שהוא קרוב למקום השכינה והשעה"מ בפט"ו מה' מ"א הלכה ד' האריך שרמב"ם סובר שחוץ לירושלים אע"ג דיכול להביא המע"ש לירושלים לא מקרי דבר שיל"מ ונהי דשם כתב הטעם להרמב"ם משום דאיכא טירחא גם במקום שאין רואה את הביהמ"ק ג"כ הי' רחוק שפיר משכחת לה בנפלה לה מחיצות שאם הי' שם מע"ש לא מקרי דבר שיל"מ וא"ש: מצוה תע"ה מ"ע קצ"ו

מ"ע להפריש מעשר עני וליתן לעניים שנאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך כו' ר"ל אחר כל שנה שלישית דהיינו שנה שלישית ושנה שישית משמיטה יתן מעשר עני לעניים והוא תחת מעשר שני שבמשנה שנותן מעשר עני אין צריך להפריש מעשר שני ואמרי' בנדרים דף פ"ד דמעשר עני שמתחלק בגורן אין לו לבעלים שום טובת הנאה ממנו אבל כשמתחלק בתוך הבית יש בו נתינה ויש לבעלים טובת הנאה

ב) והנה בפסחים דף ל"ח ע"ב תוס' ד"ה לחם לחם מחלה וכו' בסה"ד תי' על קושיות שהקשה שם ל"ל קרא למעט מעשר עני שאינו יוצא בה תיפוק לי' דכתיב מצתכם דצריכין שיהי' שלכם ותי' שם דאיכא מקום שמעשר שלו כגון אם הוא כהן או לוי או עני והפריש תרומה ומעשר ראשון עיי"ש וזה צ"ע מגמ' חולין דף קל"א דאפי' עני שבישראל מוציאין מידו וכן קשה ממשנה במסכת דמאי דאיתא שם שני עניים שהי' אריסים אצל אחד חייב אחד ליתן המעשר לחבירו וחבירו לו עכ"פ חזי' דאפי' העני מחויב ליתן מעשרות עני. ואח"כ מצאתי בשאג"א שהקשה כן וכן הביא בהגהות הש"ס והשאג"א הניח קו' הנ"ל בצ"ע ולענ"ד נראה לתרץ דאדרבה משם מוכח דהוא שלו דהא חזי' שיכול ליתן אחד לחבירו וחבירו לו אלא דמצות נתינה עליו אבל באמת קודם נתינה הוא שלו וא"ש. אמנם באמת הדבר קשה לא מבעי' אם הוא בגורן שאין לו אפי' טובת הנאה אלא אפי' הוא בבית ויש לו טובת הנאה ואפי' נימא דטובת הנאה ממון מ"מ אין לו בו אלא קצת טובת הנאה כשו"פ ונראה דבלא"ה קשה לי דפרק ד' דדמאי משנה ג' דאמרי' שם דטבל של מעשר עני אם הוא דמאי דלר"א אין צריך להפריש ולרבנן מפריש ומקיים לעצמו אע"ג דגם הנתינה הוא חיוב ואפי' ליכא בכה"ג לאו דלא תלקט לעני מ"מ הוא גוזל את העניים אלא משום דהמוציא מחבירו עליו הראי' ליכא בי' משום איסור גזל דכך הדין תורה וא"כ אם יש כאן ספק טבל דמעשר עני אם הוא רק מצד שאינו שלו זה הוי שלו משום דמוציא מחבירו עליו הראי' אבל משום איסור לאו דטבל זה לא תיקן בזה לכך אצטרך מיעט דאינו יוצא במעשר עני וא"ש קו' התוס' הנ"ל דיצטרך מיעוט למעט דאינו יוצא במעשר עני: מצוה תע"ו מ"ע קצ"ז

מ"ע להשמיט מלוה בשנת השמיטה שנאמר שמוט כל בעל משה ידו: מצוה תע"ז ל"ת ר"פ

ומל"ת שלא לתבוע חוב שעבר עליו שביעית שנאמר לא יגוש את רעהו כי קרא שמטה לד'. המצוה הזאת כוללת כמה דינים ודיני דינים ולדעת הרא"ש מיד כשהתחיל שנת השמיטה אסור לנגוש ולתבוע אבל אינו משמט עד סוף השנה ער"ה של שנה שמינית כשמגיע השנה השמינית אז אסור לו לתבוע שוב ממנו ומשמטו והלל שראה קלקול הדור שעברו עי"ז ולא רצו להלוות כלל תיקן פרוזבל כמובא בגיטין דף ע"ו ואמרי' שם דאפי' מלוה שלא הי' פרוזבל ואמר הי' לי ואבד נאמן דלא שבק התירא ואכל איסורא והרי"ף לא הביא זה בכתובות דף פ"ט ע"א הביא מתני' דהוציא שט"ח ואין עמו פרוזבל הרי אלו לא יפרעו ועי' בר"ן שתמה למה לא פסק כר"נ וכרב דס"ל כמ"ד דנאמן דחזקה לא שביק התירא ואכל איסורא. והנה לכאורה קשי' לי' טובא ל"ל לומר דנמאן מטעם חזקה תיפוק לי' דהוי כאלו אמר איני יודע אם פרעתיך וקיי"ל באיני יודע אם פרעתיך חייב והיא משנה ערוכה בב"ק דף קי"ח ע"א ובכה"ג לכ"ע ברי ושמא בריא עדיף כגון שהתובע טוען ברי שהי' לו פרוזבל והלוה בודאי נתחייב לו וספק אם נפטר ע"י שמיטה וא"כ פשיטא דנאמן ולפמ"ש המ"ל בפ"ב מה' שאלה ופקדון דין א' דהיכא דלא הוי לי למידע לנתבע ואין השמא שלו גרוע לא אמרי' בי' דאיני יודע אם פרעתיך חייב מיהו לאינך פוסקים קשה וגם למ"ל יש להקשות נהי דזה א"ש דצריך ר"נ לומר טעם דלא שביק התירא דמטעם אינו יודע אם פרעתיך לא הי' מחויב מ"מ תקשה איך פליגי עלי' ואמרי' צריך ואינו נאמן עכ"ח טעמי' דלא אלים החזקה כולי האי להוציא ממון הואיל ואיתרע חזקה זו דלא שבק הואיל דנאבדה לו וקשה מ"מ בודאי מועיל חזקה דלא שביק התירא דיהי' ברי של המלוה אלים להשמא של לוה גרוע וזה באמת נראה טעמו דר"נ, ובזה מיושבין דברי