מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב עו

וטריפה קמ"ל והקשה שם בתוס' ד"ה הואיל ואשתרי וכו' הא כלאים נמי הכי הוי ואעפי"כ אסרינן להו בלא קרא ולענ"ד ליישב קו' התוס' הזה דהנה אנו קיי"ל בכהת"כ דעשה דוחה ל"ת וכן כ' הרמב"ם סוף ה' כלאים דלכך עשה דלבישת בגדים דוחה ל"ת דכלאים משום דעשה דוחה ל"ת וא"כ א"א לטעות דבעלמא ג"כ מותר כלאי' דהרי תשובתו בצדו דהוא רק ל"ת וא"כ בכה"ת עשה דוחה ל"ת והתינח בכלאים דהוא רק ל"ת אבל בנבילה דהוא עשה ול"ת ואפי' טריפה נמי הוי ל"ת ועשה ל"ת דטריפה לא תאכלו ועשה דזאת החיה אכול ואז ליכא למימר עשה דוחה ל"ת דשם הוי ל"ת ועשה והוא דהתורה התירה זאת להם ולא משום עשה דוחה ל"ת וממילא יהי' מותר להם לאכול נבילות וטריפות לכך אשמעי' יחזקאל דלא תאכלו הכהני' נבילות וטריפות וא"ש קו' התוס' שם וממילא יש ראי' בשחיטה עשה נמי

ב) והנה הקשה לי הרבני המופלג בתורה מו"ה מרדכי ליב קליין ני' מק"ק מיקלאש. איך סק"ד דאישתרי נבילה לגמרי א"כ לפמ"ש התוס' והרא"ש ריש חולין דנכרי ממעטי' מוזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו וא"כ אי כהנים אינם מצווים על הזביחה א"כ אינם בר זביחה ואע"ג דקטן כ' הש"ך בסי' א' סקכ"ז מקרי בר זביחה קטן אנו מצוים דלא למספי לי בידים אבל כהן אי מליקה שרי אצלו א"כ אינו מצוה ויהי' שחיטה בכהן אסור ויהי' שחיטתו נבילה ואיך משכחת לה שחיטת פרו של כה"ג דהוא דווקא בכהן וגם שחיטת פרה למ"ד דאסורה בזר זה תוכן קו' והנה גוף הקו' יש לדחות בקל דאיכ"ל דמ"מ אתי' למטעי וכמ"ש התוס' במנחות שם על קו' אחרת וגם כאן וכי פשיטא כולי האי דרש וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו הרי הרמב"ם לא ס"ל ויליף שחיטת גוי ממקום אחר וא"כ יש למטעי אמנם בלא"ה ל"ק דאפי' אי נבילה שרי לכהנים מ"מ לכה"ג הם מחוייבים לשחוט קדשים לא מצד איסור נבילה אלא משום מצות קדשים דמצותו בשחיטה וא"כ הוא מצוה לזבוח בקדשים וא"כ לכה"פ בקדשים מקרי בר זביחה ושחיטתו כשירה ואינו נבילה ותו דעיקר נראה אפי' לפי סק"ד זו דאשתרי נבילה לכהנים ולא עליהם נאמר לאו דלא תאכלו כל נבילה מ"מ מצוים הם לשחוט מצד מ"ע אע"ג דמשמע לישנא דש"ס כשם דאשתרי מליקה לגבייהו כמי נבילה אשתרי ואפי' איסור זבוח ליתא גביי' מ"מ אין זה מוכרח דלפי הנראה אם מלק כדינא לא שייך איסור עשה זו של אינו זבוח דהקרא אמר וזבחת מבקרך וצאנך כאשר צוויתיך ואי אמרת דגם בעוף איכא איסור עשה זו עכ"ח דילפי' מהקישא דזאת תורת הבהמה ועוף ומ"ס דמבקרך אפשר דהוי כמ"ם הסיבה שמבקרך תוכל למילף בכולי' דצריכין לשחוט או דיליף העשה מהקישא אבל לעולם צריכין לומר דהעשה הוא רק לזבוח כאשר נצטוה בע"פ כמו שדרשו חז"ל או כמו שנצטוה בקדשים אבל אם עשה בעוף קדשי' כאשר נצטווה במליקה מנ"ל איסור עשה וא"כ לא אשתרי איסור עשה דשאינו זבוח במליקה לכהן ומנ"ל דאשתרי גבי חולין ועכ"ח איסור לאו דנבילה רק הוא דאשתרי לגמרי אבל לא איסור שאינו זבוח וא"כ צריכין לשחוט ומקרי בר זביחה אלא אפי' אי אמרי' דלית בהו איסור שאינו זבוח מ"מ עשה איכ"ל דאית בהו דמצוה עליהן לתקן הבשר להכשירו לאכילה ע"י שחיטה כדינו אלא דאם לא שחט כדינו ביטל מ"ע ומ"מ אינו נאסר עליו ותו דהא ודאי דכהן מותר לחתוך כזית חי מבית טביחתה קודם שמת ורשאין לאכול ריאה ובני מעיים וא"כ עכ"ח דגם הם בני זביחה וגם להם הועיל הזביחה ומחוייבים לזבוח וגם עליהם נאמר וזבחת מבקרך וצאנך וגו' ואכלת מיד בשחיטה תלי' מלתא ואם לא זבח אנא נחר וחתך כזית חי מבית טביחתה או אכל בני מעיים מלבד איסור אמ"ה איכ"ל דעבר באיסור שאינו זבוח ואדרבה לכאורה קשה מנ"ל למילף מכאן דשחיטת גוי נבילה דלמא הפירוש רק דמי שאינו בר זביחה אי אתה רשאי לאכול מיד שחיטתו מיהו זה אינו זיל בתר טעמא למה אינו רשאי לאכול מיד עכ"ח דשחיטתו לא הועיל ואית בי' עדיין איסור אמ"ה וכשמת הוי לי כמיתה וממילא אסור משום נבילה וכ"ז בישראל אבל לפי סק"ד זו דכהנים שרי' בנבילה א"כ לבתר דיצא נפשו הי' מותר מכח מיתה ומ"מ הם מחוייבים לזבוח להתיר להם מיד ואפי' לאו דלא תאכלו על הדם הוא איסור דאורייתא עיי' ביו"ד סי' כ"ז מ"מ לענין לחתוך ממנה או בני מעיים וא"כ לק"מ

ג) אבל היותר נכון ליישב קו' הנ"ל הוא לענ"ד דהרי הפר"ח בסי' ב' ססק"א הקשה על התוס' דתוספתא ילפי' לה בלשנא אחרינא מה שאתה זובח אתה אכול עיי"ש ולענ"ד דזה תלי' בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בחולין י"ו וי"ז דלר' ישמעאל בא התורה להתיר בשר תאוה וא"כ אין וזבחת מ"ע אלא היתר דמותר לך לזבוח ולאכול בבשר תאוה ולדידי' לא דרשי' מי שהוא בר זביחה דהיינו מצות זביחה דמצוה מאן דכר שמי' אלא דרשי' בתוספתא מה שאתה זובח וכמו שכ' שם הפר"ח אבל תוס' קאי למאי דקיי"ל כר"ע מחבירו ובא הכתוב לאסור נחירה וא"כ וזבחת מ"ע כמו שמנו מוני מצות וא"כ כמו שדרשי' קשרתם וכתבתם מי שהוא בר קשירה ומחוייב במצוה ה"נ וזבחת מי שהוא בר זביחה ומחוייב במ"ע מותר לאכול מזבחו וא"ש. והנה ידוע דהתורה לכל ישראל נאמר לכהני' ולישראל עד שפרט הקרא בפירוש וכדאמרי' בקדושין ס"ח ע"א מי כתיב ותהיינה לכהן וא"כ לפי סק"ד דרבינא דלכהנים אישתרי מליקה א"כ קשיא קרא דכי ירחק ממך וגו' וזבחת ואכלת דגם על הכהנים נאמר בשלומא לאו דנבילה וטריפה איכ"ל בודאי אע"ג דס"ל הואיל ואשתרי אישתרי דוקא אם נוחר ועושה כעין מעשה מליקה אשתרי נבילה אבל לא מתה מאילי' וכן טריפה דוקא טריפות מפרקת ולא טרפות אחרת ולכך שפיר סתם הלאו דלא תאכלו נבילה נבילה ממש וטריפה דרוסה או שאר טריפות דאין חילוק בין כהנים לישראל אבל קרא דכי ירחק קשיא ועכ"ח לפי סק"ד צריך לומר דמפרש קרא כר' ישמעאל ולא בא הכתוב לחייב לזבוח אלא אדרבה התיר לן לזבוח ולאכול בשר תאוה בין לכהנים ובין לישראל וא"כ אי דרשי' עתה איסור שחיטת גוי עכ"ח דרש' כתוספתא אבל כהנים אע"ג דאינו מחויב בזביחה מ"מ שרי' שחיטתו דזבחת לאו לחיוב ולמ"ע אתי' וא"ש דשחיטה בכהן לפי סק"ד זו כשירה ומיושב קו' הנ"ל. וע"ד הנ"ל המלצתי מה שאמר ר"י פרשה זו עתיד אלי' לדורשה דאיכ"ל דגם היא ידע כתי' רבינא אלא דלפי"ז צ"ל כר' ישמעאל וטעמא דר' ישמעאל משום דסובר במות לא אשתרי בא"י אמנם אלי' היתר במות בהר הכרמל אלא שחז"ל ביבמות ד' אמרו דלצורך שעה היתר ודרש כן מקרא דאליו תשמעון עכ"פ לזה אמר אלי' דמשמע לכאורה היתר במות גם בא"י וא"כ ליכא למימר כר' ישמעאל הוא עתיד לדורשה שגם באמת במות אסורין אלא דצורך שעה שאני כדדרש מאליו תשמעון וא"כ שוב איכ"ל כרבינא

ד) והנה מה שכתבתי לעיל דלדעת התוס' בשבועות דבנבילה איכא ג"כ איסור שאינו זבוח נ"ל היינו דוקא לאחר שבאו לארץ אבל ארבעים שנה שהיינו במדבר אז בודאי לא הי' איסור שאינו זבוח דהרי באותו קרא כתיב כי ירחק ממך המקום דהיינו בביאת הארץ ואז אמר וזבחת ואכלת ולר"ע בחולין י"ז לא הי' אז מצות שחיטה כלל רק נחירה הי' מותר ובזה ישבתי ג"כ קושיות התוס' בחולין דף ל"ז ע"א בד"ה השתא מחיים אסירא וגם יישבתי נמי קו' טהרות הקודש על המהרש"א בשבועות כ"ד דלדעת התוס' דס"ל דאיכא איסור שאינו זבוח מחיים דאיך משכחת דאיסור חלב חל על איסור נבילה ותי' דלאחר שחיטה והקשה הטהרות הקודש הא בגמ' ילפי' בחולין ק"ג כל חלב נבלה וטריפה לא תאכלו ללמד דחל איסור חלב על איסור נבילה ואיך יכול לחול מחיים א"א משום שאינו זבוח ולאחר מיתה הא בהדדי קאתו ולהנ"ל א"ש דצריך דרש למדבר דאז לא הי' איסור שאינו זבוח וא"ש: מצוה תע"ד מ"ע קצ"ה

מ"ע להפריש מעשר שני אחר שהפריש מעשר ראשון שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך, והנה אנן קיי"ל דמע"ש ממון גבוה כר"מ וכבר כתבתי לעיל בל"ת של עיר הנדחת בגבולין ולכ"ע ממון גבוה לדעת ר' חיסדא וכבר הקשה הכ"מ הסתירה על הרמב"ם פ"ו ה' חו"מ מה' בכורים דחייב בחלה ויוצא ידי מצוה והקשו הא בה' אישות פרק ה' פסק דמע"ש ממון גבוה וא"כ איך פסק דחייב בחלה ויוצא ידי מצה, וכ' הכ"מ לתרץ דרמב"ם ס"ל כר' חייא בר אבא בסוכה דף ל"ה דלא צריך להיות רק היתר אכילה והכפ"ת שם הקשה על הכ"מ דבשלומא לענין אתרוג שייך זה אבל כאן במצה איך תלי' זב"ז, והלח"מ שם תי' דמאי דפסק הרמב"ם שם בקדושין דמע"ש ממון גבוה היינו בגבולין דשם כ"ע מודי דממון גבוה הוא, אלא דע"ז צ"ע דהא תוס' לקמן בפסחים דף מ"ו הקשו אם נימא הואיל א"כ יהי' יוצא במצה של מע"ש משום הואיל ותי' שם דגלי קרא לד' וא"כ לרמב"ם דסבר באמת ממון הדיוט רק דבגבולין אינה מקודשת ואמאי הא אי בעי פריק דע"ז לא גלי קרא א"כ נימא הואיל. ונראה לי לתרץ דברי הרמב"ם דלכאורה צ"ע לפימ"ש תוס' לעיל דף ה' ע"ב דצריך בחלה תרי עריסותיכם חד לנכרי וחד להקדש א"כ אמאי אמר כאן דלמא משום בחלה כתיב תרי עריסותיכם הא צריכי הני תרי קראי

ונ"ל לפי מה שתי' הצל"ח והגאון מו"ה מרדכי בנעט זצ"ל ליישב קו' תוס' הנ"ל לעיל למה בחמץ לא צריך תרי קראי ובחלה צריך תרי קראי לנכרי ושל גבוה דהיינו תרי עריסותיכם ותי' דלקמן דף מ"ו ע"ב הקשו תוס' אם נימא הואיל א"כ אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה נימא הואיל ואי בעי פריק ותי' דע"ז לא שייך הואיל דשום אדם לא יפדה כיון שיהי' עובר. עיי"ש בתוס' וא"כ א"ש דבשלומא בחלה צריך תרי עריסותיכם דהיינו חד להקדש דאע"ג דשייך הואיל אי בעי פריק אפ"ה פטורה מן החלה אבל כאן בחמץ דלא שייך הואיל כמ"ש תוס' א"כ אין רבותא יותר בשל הקדש מבשל נכרים ולא צריך רק חד קרא ע"כ דבריהם ודפח"ח, וא"כ לפי"ז א"ש הכל על נכון דהא תינח אם נימא הואיל א"כ צריך בחלה חד קרא להקדש כיון דשייך בי' הואיל א"כ לא מיותר חד עריסותיכם אבל אם לא אמרי' הואיל