מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב עד

בדק הבית פסק הרמב"ם דיפדו ואח"כ ישרופו, וזה לכאורה תמוה כמו שהשיג עליו הראב"ד דהא הוי שלל שמים. ולענ"ד ס"ל להרמב"ם כיון דהוא הקדש דמים ואין הקדש הגוף כיון דיש לו פדייה הוי רק כקנין פירות ולדידן דקיי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף וא"כ לא הוי הגוף קדוש וחל עליו איסור עיר הנדחת על הגוף ושפיר לאחר פדייה שרפו, וא"כ א"ש הברייתא אפשר סובר כמ"ד קנין פירות כקנין הגוף וא"כ קנין הגוף כמאן דליתא וא"א למכרו וא"כ לא חל עליו עיר הנדחת. אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"כ שפיר פסק דיפדו וממילא אח"כ אם נפדה יכול לשרפו, ושפיר פסק הרמב"ם דישרפו

ג) ומה שפסק הרמב"ם דבכור ומעשר קודם שנפל בהם מום נעשית עיר הנדחת דינן כמו קדשי מזבח ואם לאחר שנפלו בהם מים דינן כמו שלל עיר הנדחת, והכ"מ האריך בזה ואני לא הבנתי דבריו וצ"ע, ולענ"ד נראה דרמב"ם סובר כפי' הר"ן בחידושיו גם בכור ומעשר אע"ג כשיפול בהם מום יהי' של הבעלים מ"מ כ"ז שלא נפל ואין בידו להפיל דאסור להפיל מום הוי כקדשי שמים ולכך כתב שדינם כמו קדשי שמים, כן פי' בחי' הר"ן, ואני אמרתי עוד דאפשר דזה תלי' אי אדם קונה או מקדיש דבר שלא בא לעולם ובר"פ נערה שנתפתתה כתבו התוס' ישנים לר"ש סובר אדם מקנה דשלב"ל וא"כ ר"ש לשיטתי' לאחר שיהי' בו מום והי' לבעלים ואע"ג שלא בא לעולם מ"מ הוי כבא לעולם וה"נ כיון דלאחר שיפול בו מום יהי' לבעלים ויש לו קנין בו א"כ ג"כ עכשיו כמו כבר הי' לו קנין ולא חשיב כמו קדשי שמים לכך אצטרך קרא בפ"ע למעט משום דכתיב בהמתו, אבל לדינא פסקי' אין אדם מקנה וכאלו לא הי' בעולם והשתא הוא חפצי שמים ושפיר ממועט משללה לכך לא אצטרך קרא בפ"ע והיינו קודם שנפל בו מום אבל אם לאחר שנפל בו מום נעשה עיר הנדחת דינו כמו שלל עיר הנדחת וא"ש הרמב"ם כנלענ"ד ליישב פלפול הכ"מ

ד) והנה במעשר שני פסק הרמב"ם דמע"ש מעיר הנדחת מקרי שללה ואסור ולח"מ תמה הא ר"ח אמר שם לא שנו אלא בירושלים אבל בגבולין וודאי הוא ממון גבוה וממעטי' משלל השמים ורמב"ם לא חילק בזה, ולפי הפשטות אמרתי בוודאי אי אמרי' הואיל ואי בעי הוי מעייל לה לירושלים א"ש דאם מעלה אותו לירושלים אז הוי ממון שלו וא"כ אסור מצד שללה וא"כ ר' חסדא לשיטתי' דס"ל דלא אמרי' הואיל וא"כ ממילא יש חילוק בין בגבולין בין בירושלים, דבירושלים הוי ממון שלו אבל בגבולין לא דלא ס"ל הואיל אבל לדידן דס"ל הואיל ואז הוא יכול להעלותו לירושלים וממילא אין חילוק לירושלים לגבולין וע"כ לא חילק הרמב"ם בזה. ובאמת אמרתי להסביר בדברינו הנ"ל דבבכור ומעשר אע"ג דעתיד להיות ממון בעלים מ"מ כ"ז שלא נפל בו מום הוי ממון גבוה והוא בדבר האיסור שאסור בידו לעשות, אבל בדבר שבידו לעשות אמרי' דהוי כאלו הי' מכבר ולא הוי נמי דשלב"ל דבר שהוא בידו וא"כ קשה מאי חילק ר"ח בין בגבולין לירושלים הא הוי בידו להעלותו ודבר שהוא בידו הוי כאלו עשה מכבר ונ"ל דאפשר ליישב לפי מש"כ המהרש"א קדושין ס"ג אע"ג דבידו לשחרר עבדו מ"מ לא הוי בידו דיהי' מועיל דזה הוי כמו פנים חדשות דמעיקרא הוי עם הדומה לחמור והשתא הוא ישראל גמור זה הוי דבר שלא בא לעולם ולא הוי בידו וא"כ ה"נ בגבולין הוי ממון גבוה ובהעלותו לירושלים הוא ממון הדיוט וא"כ הוי כמו פנים חדשות והוי כמו דבר שלא בא לעולם וע"כ שפיר חילק ר"ח בין לגבולין לירושלים. אמנם הרמב"ם לדינא פוסק דמע"ש אפי' בירושלים הוי ממון גבוה והוא פסק דמע"ש חייב בחלה והקשה שם הכ"מ בפ"ו מה' בכורים דאמאי יהי' חייב ותי' הר"י קורקיס דבסוכה דף ל"ה פליגי באתרוג אי בעי' לכם היתר אכילה והרמב"ם פ"ו מה' מצה פסק דתלי' בהיתר אכילה וא"כ אי תלי' בהיתר אכילה א"כ הוי לכם מצד האכילה ולכך מצה או עריסת מע"ש מקרי עריסותיכם וחייב בחלה וממילא פסק הרמב"ם שפיר דחייב בחלה, וא"כ מע"ש אי מעלה לירושלים לא הוי פנים חדשות דבין בגבולין או בירושלים הוי ממון גבוה רק אם מעלה לירושלים הוי בי' היתר אכילה וא"כ הוי שוב בידו וא"כ הוי כשלו ושפיר חייל עליו עיר הנדחת ע"כ לא חילק בין בגבולין לירושלים

ה) ובגוף הסברא של ר"י קורקוס הנ"ל נראה דיליף זה מחלה עצמו דכתיב באכלכם מלחם הארץ תרימו חלה א"כ חזי' דהתורה תלי' באכילה וכן איתא במשנה פ"ב דחלה פלוגתא דר"א ור"ע עיי"ש ומחלה ילפי' גז"ש לחם לחם למצה לכך ג"כ במצה תלי' בהיתר אכילה כנלענ"ד להסביר סברת הר"י קורקוס: מצוה תס"ח ל"ת רה"ע להרמב"ם

מל"ת שלא לגדוד ולשרוט בבשרו לע"ז ועל מתו שנאמר לא תתגודדו וקיי"ל שריטה וגדידה אחת היא ומי שמשרט בשרו על מתו חייב מלקות בין שרט ביד או בכלי ולע"ז בכלי חייב מלקות וביד פטור, שרט שריטה אחת על ה' מתים או ה' שריטות על מת אחד לוקה חמשה והוא שהתרו בו על כל אחת ואחת. והנה במכות דף כ"א למ"ד שריטה וגדידה אחת וגדידה בפרשה ההוא כתיב על מת וא"כ לא אצטרך בפ' קדושים ושרט לנפש לא תתנו ל"ל נפש אלא בא ללמד דחייב על כל נפש ונפש ובס' ערוך לנר באמת תמה דמנל"ן מכאן דחייב על ע"ז בכלי כיון דמפורש בקרא בהדי' למת ואע"ג דמת כתיב לאחר קרחה מ"מ מקרא נדרש לפניו ולפני פניו כדאי' בר"ה דף ט' ע"ב לרבנן דאמרו מקרא בדרש לפניו ולפני פניו ולאחריו, ובס' ערוך לנר הקשה כיון דמפורש בקרא למת ואיך אמרי' בהתגודר לע"ז חייב מלקות והא ממת ממעטי' בטבעה ספינתו וכדומה, ותי' דע"ז נמי נקרא מת דכתיב זבחי מתים, וזה דוחק קצת ובפרט דקשה ללקות על דרש כמוהו דאין לוקין אלא על דברים המפורשים ולא מה שנדרש בדרך מליצה, מיהו רש"י שם בגמ' נראה דמיישב זה דבאמת לאו מקרא זה מוכח ע"ז אלא מקרא דמלכים ויתנודדו עד שישפך עליהם הדם מזה מוכח דדרך ע"ז הי' ע"י גדידה וא"כ אם דרך עבודה הוא כן אז חייב סקילה דכל דרך עבודה חייב ואם נימא דלא הוי דרך עבודה בכך אלא דרך כבוד וא"כ חייב משום לא תעבדם דדרשי' לאו על מחבק ומנשק לע"ז וא"כ לא תתגודדו לא צריכין לע"ז דבע"ז ילפי' מלאו לא תעבדם רק לכך כתיב למת דבמת נמי חייב בהתגודד אבל לע"ז ילפי' מלאו לא תעבדם לכך לא כתיב למת אצל לא תתגודדו ללמד דשייך לא תתגודדו אפי' בלא מת לפעמים כגון מה דכתיב קודם בלאו אחר לא תעבדם דדרשי' משם לחיבוק ונישוק וכדומה וא"כ שפיר יש לומר דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו, ע"כ כתיב למת בסיפא דקרא וא"כ שפיר מצי למימר כערוך לנר הנ"ל כיון דמלקינן מכח פסוק אחר אז איכ"ל דבדרך מליצה נמי לוקה, ולכך לא כתיב לנפש אלא למת למעט הנ"ל, ומטעם זה אינו חייב אלא בכלי כמו שהי' דרך עבודה להם שלא נמצא שיתגודדו הם רק בכלי

ב) והנה בש"ס מסיק שריטה וגדידה אחת בין ביד בין בכלי, בכלי מקרי שריטה ובלא כלי מקרי גדידה ואפ"ה ביארו הפשטנים והובא בס' תורת כהנים בפירושו התורה והמצוה דשריטה מקרי שרט קטן וגדידה מקרי שרט גדול והתורה חייבו בין בשרט קטן בין בשרט גדול לכך כתיב בפסיק שתי פעמים אחת שרט ואחת גדידה לומר דזה הוא אחת וחייב על שניהם. ובזה מיושב מה שהקשה הלח"מ דלמה לא מנה הרמב"ם זה לב' לאווין ולהנ"ל א"ש כיון דצריכים השני פסוקים אחד לגדול ואחד לשרט קטן, ואם לא כתיב רק שרט לנפש הייתי אמר דוקא בשרט קטן אינו חייב רק על מת אבל בטבעה ספינתו אינו חייב אבל בשרט גדול הו"א דחייב אפי' בטבעה ספינתו בים לכך כתיב לא תתגודדו על מת דוקא על מת חייב וא"כ השני פסוקים הנ"ל הם אחד לכך לא מנה זה לב' לאווין וא"ש וגם אם הי' כתיב לא תתגודדו הייתי אומר דוקא בשרט גדול חייב למת אבל בשרט קטון אינו חייב אפי' על מת דהייתי אומר דקרא אחד בא לפרש חבירו לכך צריך שני פסוקים הנ"ל והם אחד לכך לא מנה זה לב' לאווין

ג) והנה מל"ת הזה אנו לומדים ג"כ שלא יעשו אגודות אגודות שאין רשאים הישראל להיות חלוקים במעשיהם לפי מה שהביא במג"א סי' תצ"ג שבב"ד אחד אסור להיות זה עושה כך וזה עושה כך ולרמב"ם אפי' בב' בתי' דינין אסור לעשות כן ובס' סדר למשנה מסיק שזה רק אסמכתא בעלמא דאל"כ דנימא שהוא דרש גמור א"כ הוי לאו לא תתגודדו לאו שבכללות וא"כ אפי' בגדידה האיך לוקה אם מתרה אותו משום לא תתגודדו הא הוי לאו שבכללות א"ו הוא רק אסמכתא בעלמא ואפשר לומר ליישב קו' ההוא דלעולם הוי דרש גמור ואפ"ה לא מקרי לאו שבכללות דהרי החינוך במצוה זי"ן כתב היכא דיש טעם אחד להרבה לאווין אז לא הוי לאו שבכללות דחד טעמא הוא וה"נ כאן כיון שפתח הכתוב בנים אתם לד' אלקיכם ע"כ לא תתגודדו למת כי בנים אתם ואב אחד לכולנו והוא עשה זאת ומאתו לא תצא הרעות וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד ע"כ לא תתגודדו וגם טעם זה שלא תתגודדו שלא תעשו אגודות אגודות שגם זה צער גדול לאביכם וממילא יש טעם אחד לשניהם ע"כ לא הוי לאו שבכללות דחד טעם לשניהם שאנו אינו רשאים לעשות אגודות אגודות משום שאנו צריכים להעיד בהקב"ה שהוא אחד יחיד ומיוחד כמו שהביא תוס' חגיגה דף ג' ע"ב דג' מעידין זה על זה שבת וישראל והקב"ה ועל לאו שלא תעשו אגודות אגודות אינו יכולים ללקותו דהעבירה נעשה ע"י שניהם וא"א ללקות שניהם ועי' במצוה שאחר זה מש"כ לכאן: מצוה תס"ט ל"ת רע"ו להרמב"ם

מל"ת שלא לעשות קרחה על מת שנאמר ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת שלא יתלוש שערות ראשו על מת דוקא ולא על טבעה ספינתו בים וגם ילפי' במכות דף כ' דאפי' קורח הרבה