מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב עג

עליו ומכאן נראה שלמדו מקרא דמשתדלין לו להמיתו או ע"י שניים שהסיתו או שמכמינים לו עדים כדאי' בסנהדרין ס"ז ע"ב וברמב"ם הנ"ל כיון דחיוב עליו שלא יכסה ושלא יניח מללמד עליו חובה וממילא צריך להכמין עדים דאם הוא יהי' רק ע"א אסור לו לומר דהוי לישנא בישא כדאי' בפסחים דף קי"ג ע"ב, ובס' ערוך לנר ביבמות הקשה מכאן על הרמב"ם דפסק בה' עדות פי"ח היכא דיש הכחשה והזמה בפעם אחד לא מקרי הזמה וא"כ הכא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יאמרו עמנו הייתם הרי הוכחש כל המעשה, וגוף הקו' שהיא כעין קו' שמקשין בסנהדרין ח' גבי פלוני רבעני וגו' וגם על הא דאמרי' שליח נעשה עד דג"כ קשה כזה על הרמב"ם וכבר כתבתי בב"ק ע"ב ובסנהדרין דף ח' מיהו בהאי דהכא נראה דעדות מסית לא בעי עדות שאתה יכול להזימה דמנ"ל זה כיון דאשתני דינו דלא בעי התראה לחוב כמו שהבאתי לעיל הסיפרי וסוגי' דסנהדרין נ"ל דלא בעי כלל דרישה וחקירה ובירושלמי אמרו דאפי' בבת קול הי' ראוי' להרוג וכן כראה מדברי הרמב"ן בפי' החומש והטעם שהרי כאן המצוה הוא על המוסת או העדים שהוכמנו כנאמר כי הרג תהרגנו ואליהם החיוב מצות הביעור ברשות ב"ד והם יודעין כי הדבר ברור עיי"ש ברמב"ן ולכך לא כתיב דרישה וחקירה בי' ולכך לא בעי' שתהי' ראוי' להזימה כנלע"ד: מצוה תס"ד מ"ע קצ"ב להרמב"ם

מ"ע על הב"ד לדרוש ולחקור עדים היטב שנאמר ודרשת וחקרת ושאלת היטב וזה עיקר המצוה הוא בדיני נפשות, ובעדות אשה פליגי סוף יבמות אי כדיני נפשות דמי וצריך דרשה וחקירה או דלא בעי דרישה וחקירה כדיני ממונות ועי' בשו"ת נוב"י מה"ק סי' ע"ד שהביא ג"כ הפלוגתא לענין זנות אי בעי' דו"ח ומביא הרשב"א וריטב"א עיי"ש

ולענין עדות קרבן אינו מבואר במפרשים ואני אמרתי פשוט דאם הוזמו עדים המחייבים אותו קרבן דאין מחייבין להם קרבן מכאשר זמם כמו דאמרי' במכות ב' ע"ב שאם חייבו כופר כיון דכופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו אי אפשר לחייבם כופר א"כ הה"ד וכ"ש דאי אפשר לחייבם קרבן חטאת דהני לאו בני קרבן חטאת נינהו וכיון דאי אפשר לחייבם מכאשר זמם א"כ לפי תי' השני בתוס' מכות ב' ע"א ד"ה מעידין דכל היכא דאי אפשר לקיים כאשר זמם לא בעי' שאתה יכול להזימה והנוב"י ח"א חא"ע סי' ע"ב הוכיח דתי' זה עיקר וא"כ נפשט ספק הנ"ל דעדות המחייב קרבן לא בעי' ילה"ז ואפי' אי הוי בעי' דו"ח דזה אינו תלי' בהדדי מ"מ אין דו"ח מעכב אלא א"כ בעי' עשיל"ה וכמו שהאריך בנוב"י שם אמנם לפי תי' ראשון של התוס' הנ"ל א"כ גם בעדים המחייבים קרבן יש לקיים דין הזמה ע"י מלקות ושפיר מקרי עדות שאתה יכול להזימה כיון שאמרו לו אכלת חלב ואי אפשר לומר לפוסלו באו זה אינו שהרי אינו נפסל בזה כדקיי"ל בח"מ סי' ל"ד דיכול לומר שוגג הייתי וא"כ אפשר בעי' עדות שיל"ה ודו"ח מעכב מ"מ לענ"ד לפי מאי דמספקי ביבמות פ"ח ע"א דע"א נאמן לחייבו קרבן היכא דאינו מכחיש לי' ולענ"ד פשוט דכל היכא דסגי בע"א לא בעי' דו"ח כמו בע"א באיסורין דיליף מוספרה לה דפשיט דלא בעי' דו"ח ה"כ ע"א לחייבו קרבן ואפי' לחייב שבועה נלענ"ד פשוט דלא בעי' דו"ח ועדות שיל"ה דהרי דו"ח גם בדיני ממונות לולי דכתיב משפט אחד יהי' לכם לא הוי בעי' כדאי' בסנהדרין ג' רע"א משום דכי כתיב דו"ח בעדות נפשות כתיב רק משום דכתיב משפט אחד והיכא דסגי בע"א א"כ גילה לן קרא דלא בעי' משפט אחד א"כ גם דו"ח לא בעי'. וראיתי בנוב"י הנ"ל שכ' שם גבי סתירת היתר הראשון בד"ה ועפי"ז וכו' דע"א לא בעי' עדות שיל"ה ולענ"ד פשוט כנ"ל

ואין להביא ראי' מהא דאמרי' בב"מ דף ד' ע"א לפי גירסות התוס' שם בד"ה ע"א יוכיח שישנו בהכחשה ובהזמה א"כ עכ"ח כיון דישנו בהזמה היינו אם ישנו בדו"ח זה אינו דנהי דעפ"י הדין לא צריך דו"ח מ"מ אם אמר באיזה יום והזימו אותו ישנו בהזמה ואפ"ה הזימו מחייב שבועה ומטעם הזה בעצמו נראה אפי' אי בעינן דוקא שנים מחייבים קרבן לי' אפ"ה לא בעי' דו"ח דדוקא בממון ועדות נפשות גלי לן דבעי' דו"ח וראי' מעדות נשים דפלפלו בריטב"א וברמב"ן ובנוב"י שם בד"ה ודע וכו' דמנ"ל דבעי' דו"ח ומסקו משום דיליף דבר דבר מממון א"כ משמע דוקא היכא דגלי לן קרא אבל בעדותו דעלמא לא בעי' דו"ח. ובזה מיושב לי דברי הרמב"ם בפ"ב מקידוש החודש דין ב' דמבואר מדבריו דעדות קידוש החודש לא בעי' מה"ת דו"ח והלח"מ דחק בזה מנ"ל דלא בעי דו"ח ולהנ"ל סובר הרמב"ם כל דלא גלי קרא דבעי' דו"ח הדין דלא בעי' ואע"ג דכתיב משפט אחד כבר ביאר הנוב"י שם דזה דוקא בהנך דכתיבי באותו פרשה ממון ונפשות

ונראה לי להביא ראי' לזה ממאי דהוכיח ביבמות פ"ז ע"ב קרא דאו הודע אליו חטאתו מיירי בע"א דאי סק"ד תרי ותרי ולא קמכחיש להו קרא בעי' דנאמנים ומאי קו' דלמא לעולם בתרי ואפ"ה בעי' קרא דנאמנין לפי תי' ב' של תוס' מכות הנ"ל דאינם עדות שאילה"ז וגם לתי' א' דלמא מיירי כגון שלא דו"ח או שלא ידעו הזמן וא"כ אינם יכול להזימה קמ"ל קרא דנאמן וכ"ת דפשיטא לי' אי אינם יודעין היום פשיטא דאינם נאמנים ז"א דהרי מכח קו' זו מוקי לה בע"א, וכבר אמרנו לעיל דבע"א בודאי אין דו"ח מעכב וא"כ מנ"ל דמיירי בע"א דלמא רק שאינן יכול להזימה ועכ"ח דע"ז מיצרך קרא דפשיטא דוקא היכא דגלי בעי' דו"ח ועדות יכול להזימה כנלענ"ד ראי' גדולה. אמנם הא קשיא א"כ איך למד שם ר"ע ק"ו דאם מביאים שנים לידי מיתה חמורה מכ"ש שיביאהו לידי קרבן הקל וקשה הא מאי ק"ו היא זו דלמא דוקא בעידי נפשות דהוי יכול להזימה משא"כ כאן ובשלומא לפי תי' ראשון בתוס' מכות אפשר לומר לומר דלדברי' דרבנן הקשה לדידי' בלאו ק"ו נאמנים אלא דהקשה לרבנן דס"ל דלעולם פטרו ואפי' אם דו"ח ואפשר לבוא לידי הזמה מ"מ אין עדים יכולים לחייבו וע"ז אמר ק"ו. אבל לדברי תי' ב' של התוס' וכפי מה שבררתי דלעולם אין עדי קרבן נקראין עדות שאילה"ז א"כ איך למד ק"ו ואפשר דהק"ו מעדים המחייבין אותו גלות וזה קרי לי לר"מ ידי מיתה שאפשר לו לבוא לידי מיתה אם יצא מעיר מקלט ובעדי גלות נאמנין אע"ג דלפי תי' ב' של התוס' מקרי אין יכול להזימה אפ"ה עכ"ח נאמנים ועי' בתוס' מכות דף ב' ע"א בתוס' ד"ה מעידין אנו שחייב גלות, ומ"ש התומים בסי' ל"ח בכונתם שס"ל כפרש"י במכות דף ה' דבהודאתו אינו יכול לחייב גלות ועכ"ח מטעם עדים ואיכא ק"ו. ועדיין צ"ע לתי' התוס' זה מ"מ נראה כנ"ל דעדי קרבן וכיוצא לא צריכין דו"ח ולא עדות שאתה יכול להזימה כנלענ"ד

ב) והנה בדיני ממונות מה"ת בעי' דרישה וחקירה כמו בדיני נפשות שנאמר משפט אחד יהי' לכם אלא שרבנן תיקנו מפני נעילת דלת שלא בעי' דו"ח ובגמ' ריש פרק אחד דיני ממונות מפלפל שם עי"ש והנה הפ"י שם בק"א הקשה על דעת הרמב"ן וסייעתי' דשטר מהני מה"ת מקרא דכתוב וחתום בספר הא יכול לומר אחרוהו וכתבו והוי עדות שאי אתה יכול להזימה ונראה ליישב עפ"י מה שהארכתי בחי' שהקשתי שם מאי פריך שם דלמא שטר דהוי מעשה וכמו שנחקרה עדותן ולא נחשדו לא בעי' דרישה וחקירה והה"ד דלא בעי' עדות שאתה יכול להזימה מה"ת בשטר ונראה ליישב דנהי דמה"ת הוי כמו שנחקרו מ"מ מדרבנן דרבנן אצרכי' קיום וחששו לזיוף א"כ ראו דגם בכה"ג יש לחוש וא"כ שוב הוי כמו שאר עדות בע"פ ולבעי דרישה וחקירה ושפיר פריך, וע"ז משני שפיר דמדרבנן לא בעי' דרישה וא"כ בשטר כשר בין מה"ת בין מדרבנן, מה"ת בלא"ה לא בעי' ומדרבנן דעשאו שטר כמו עדות בע"פ הא מדרבנן א"צ דו"ח וא"כ שפיר דעת הרמב"ן דשטר מועיל מה"ת אע"ג דאיכ"ל אחרוהו ואינו יכול להזימה הא שטר לא בעי' זה וא"ש ובחי' הארכתי בזה ליישב דברי הרמב"ם דפסק בפ"ג מעדות דשטר איני מועיל אלא מכח נעילת דלת והקשו עליו עיי"ש ושם הארכתי בפ' אחד דיני ממונות: מצוה תס"ה מ"ע קצ"ג להרמב"ם

מ"ע לשרוף עיר הנדחת שנאמר ושרפת באש את כל העיר ואת כל שללה: מצוה תס"ו ל"ת רע"ג להנ"ל

מל"ת שלא תבנה עוד שנאמר לא תבנה עוד: מצוה תס"ז ל"ת רע"ד להרמב"ם

מל"ת שלא ליהנות מעיר הנדחת שנא' ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ועי' ברמב"ם פ"ד מה' ע"ז כל דיני עיר הנדחת שאם שנים מאותו העיר הדיחו את רוב העיר המדיחים הם בסקילה והנדחים הם בסייף והורגים האנשים ונשים וטף, ובס' סדר למשנה הביא הפר"ח שהגיה שם על הא דפסק הרמב"ם דגם הטף נהרג, ובתוספתא יש בזה פלוגתא ר' אליעזר ור"ע ובסדר למשנה מקיים דברי הרמב"ם עיי"ש, וכן נלענ"ד דטעמא של הרמב"ם הוא משום דגם הממון כלה ונשרף שנאמר באש תשרף ולא תבנה עוד ובב"ק דף קי"ט ע"א קיי"ל כמ"ד דממון של מסור אסור לאבדו דלמא נפיק מיני' בנין דמעלי וא"כ הי' סק"ד דגם בעיר הנדחת נימא כן דלא יכלו הממון דליחוש דלמא נפיק מיני' בנין דמעלי אלא ודאי משמע כמ"ד דאף טף נהרג בעיר הנדחת והתורה דנו אותם כזרעו של עמלק שנאמר מחה תמחה את זכר עמלק זה יש לומר הטעם של הרמב"ם דפסק גם טף נהרג

ב) והנה הרמב"ם פ"ד מע"ז פסק דקדשים שבעיר הנדחת ימותו כר' יוחנן שם לא שנאסרו מצד עיר הנדחת אלא מצד זבח רשעים תועבה עיי"ש משום שלל שמים לא נאסר ובהקדש קדשי