מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב עב

זה להתנבאות בשם ע"ז כבר כתבתי לעיל בסדר משפטים שלמדו הרמב"ם משם אלקי' אחרי' לא תזכירו עי' בל"ת כ"ו והסמ"ג לא מנה לאו זה ועי' בפ"ד מה שהעיר בזה

ב) והרמב"ם ביאר הקרא הנ"ל דהכוונה שאנחנו לא נחקרהו ולא נשאלהו על דבר האות והמופת דמיד שאנו שומעין שמתנבא כן נזהירהו ואם הוא מחזיק בדבריו יעשה בו העונש והנה באמת קשה לי דברי הרמב"ם עצמו אהדדי שכ' בסיף פ"ט מיסודי תורה שאם אמר נביא שרק באותו יום ובאותו שעה יעבדוהו לא ישמעו לו וע"ז נאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דיבר סרה עיי"ש משמע דמפרש הקרא כהרמב"ן דהכוונה שלא ישמעו לו אפי' באומר שיש בזה סייג וגדר וכיוצא דלולי כן גם בשאר עבירות אין שומעין לו וא"כ דברי הרמב"ם סותרין אהדדי ונראה דהרמב"ם סובר דאפי' אם נפרש הקרא דלא תשמע לדברי הנביא לשעה אפי' שאומר שיש בזה סייג וגדר או שאר צורך ראוי למנות הלאו הזה שזה אינו נשמע משאר לאווי דע"ז ולכך גם ברמב"ן עצמו צידד לומר דאפי' לפי פירושו צריך למנות הלאו הזה וגם הרמב"ם סובר כן אלא אפ"ה פשטא דקרא משמע לי' כן דהקרא מסיים כי מנסה ד' אלקיך וגו' ומאי ענין טעם זה למה שאין אנו רשאין לשמוע לו הלא בלא"ה אין אנו רשאין לשמוע לו כבר כ' הרמב"ם בפ"ז מיסודי תורה שאין אנו מאמינים בנבואת משה ע"י אותיות אלא מצד שראינו ושמענו ושום אות או מופת אינו יכיל להכחיש מה שראינו ושמענו בפרט ע"ז דשמענו מפי כבוד ד' כמדסיים הקרא אשר צוך ד' אלוקיך דלא יהי' מפי הגבורה שמענו ושם אמר על פני דהיינו בכל עת אפי' לשעה לכך מפרש הרמב"ם דעכ"ח כוונת הקרא דלא נענה לאותותיו לחקור אותם כי מנסה ד' ולא תפנה אליו: מצוה תנ"ח ל"ת רס"ז

מל"ת שלא להסית שום אדם מישראל לעבוד ע"ז שנאמר כי יסיתך כו' לאמור נלך ונעבוד כו' וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה. והנה מסית כ' החינוך לעיל פ"ז דהוא דווקא מסית ליחיד והרמב"ם בפ"ה מע"ז כ' דהה"ד במסית ליחידים ולכאורה יש ראי' להחינוך מקדושין דף פ' ע"ב דרצה לילף מקרא דכי יסיתך איסור יחוד ועכ"ח מפרש לקרא דווקא ביחיד מיהו בסנהדרין ס"א ע"ב מביא ברייתא דאין חילוק בין יחיד לרבים וקשיא לחינוך ושם לא שייך תי' הלח"מ פ"ה מע"ז וכן קשה ע"ז ממה שאמרו בסנהדרין דף ס"ז ע"א הי' שנים הן הן עידיו ולהחינוך שנים לאו מסיתי קרי' לי' ובלח"מ שם דחק ליישב דמיירי בהסית לשנים בזה אחר זה עיי"ש וזה דוחק בלשון

ולי נראה שהירושלמי שם בסנהדרין מיישב זה דשם אמר מה בין מסית למדיח מסית אומר בלשון גבו' ומדיח אומר בלשון נמוך ועוד מסית אומר בלה"ק ומדיח אומר בלשון הדיוט והוא סתום מאוד והמפרשי' לא ביארו ונראה דבר ידוע באומר אדם ליחיד זה תעשה פועל עלי' יותר מאלו אומר לרבים כה תעשו והוא נכלל עמהם דזה אינו מרגיש האדם כולי האי וכקדירה דבי שותפי וא"כ כוונת ירושלמי דמסית היינו באומר לשון גבו' לשון שיגביה את השומעים לעורר אותם אפי' אחרים לא יעשו ככה יגבה הוא מהם ובהתעוררת ההוא ענשו יותר גדול ורשעתו יותר אמיץ וזה הוא שקראו לו מסיתו ואמרו עוד רשעות המסית גדול ממדיח שהוא אומר בלשון הקודש דהיינו שאומר שזה מצוה לעשותו וכמו דאית' שם במשנה שאומר שכך חיוב עלינו עי"ש ועכ"פ המסית היינו המסית איש בסתר לעוררו שלא יבוש וירא מלילך לעבוד ע"ז ולפי"ז אם רבים הם כאן והוא פונה אל כל אחד ואחד מהם לאמור לו ביחוד לעשותו הוי מסיתו אפי' הם רבים שהרי הוא מסיתו לכל יחיד ויחיד ול"ק על החינוך הנ"ל

ב) אמנם דעת הרמב"ם הנ"ל אינו כן אלא כל שהסית בין יחיד ובין רבים כל זמן שלא הסית רוב העיר מקרי מסית אבל כשהדיח רוב העיר אז מקרי מדיח וקשה לי על הרמב"ם מדברי הירושלמי הנ"ל שנראה מבואר שתלי' בענין הסתה ופיתוי' ובאיזה לשון ולהרמב"ם שלא הסיתו רוב העיר יהי' הסתה באיזה לשון שירצו מקרי הסתה ובין הסתה להדחה יש חילוק דבהסתה חייב על הפיתוי' והסתה אפי' לא קבל המוסת ולא עבד משא"כ במדיח אינו חייב עד שיקבלו ויעבודו המודחים וא"כ עכ"ח המסית עושה רעה טפי מהמד"ח ולהרמב"ם קשה להסביר סברת הלח"מ שם פ"ה לומר להרמב"ם ויש לדמות להא דהענישה תורה יותר לגנב וגזלן לענין ד' וה' עיי"ש ברש"י משפטים וכמו שביארתי לעיל בסי' פ"ז להרמב"ם כל שדורש לע"ז בפומבי' לכל העם הוא הנקרא מד"ת והדורש ומסיתו ברשאי ליחיד אי ליחידים מקרי מסיתו וסמך עצמו על הלשון עיי"ש ולענין הסתה אין חילוק בין הדיוט המסיתו לנביא המסיתו ולדעת הת"ח בסנהדרין ס"ו לפי תי' רב פפא דווקא בהדיוט מכמינין ומהרמב"ם נראה דאין חילוק ולעולם מכמינין לי' אמנם אדם המסיתו לעבוד אין המסיתו חייב עד שיעבדוהו ממש: מצוה תנ"ט ל"ת רס"ח

מל"ת על המיסת שלא לאהוב את המסית שנאמר לא תאבה לו ובספרי איתא משום דכתיב ואהבת לריעך יכול אתה אוהב לזה ת"ל ולא תאבה וללאורה קשה פשיטא ובתענית דף זי"ן ע"ב אמרו אדם שיש בו עזות פנים מותר לשנוא ועי' בס' יראים סי' ל"ח ול"ט כ' דמצות ואהבת לריעך כמוך ולא תשנא אחיך היינו מי שאינו רשע ונראה נהי דאין חיוב אבל מ"מ רשות איכא בפרט דפשטא דקרא מיירי בקרובים ואוהבים קמ"ל קרא דאיכא איסור לאהוב אותו, ומכאן נראה שמוכח הא דכ' הרמב"ם דהמסית חייב אע"ג דלא עבר הוא עיי"ש בכ"מ ראיותיו ממשנה, ולי נראה דמקרא זה מוכיח כן דאי מיירי דכבר עבד והוא רשע ועובד ע"ז איך סק"ד לאהבו, ואינו מוכרח דגם בעובד ע"ז ליכא לאו משא"כ במסית: מצוה ת"ס ל"ת רס"ט

מל"ת שלא לעזוב שנאה מהמסית שנאמר ולא תשמע אליו, הלאו הזה קשה להכניסו בפשטא דקרא ובספרי אמרו הואיל וכתיב עזוב תעזוב עמו יכול אף זה ת"ל ולא תשמע אלי' נראה דכונתו כחמור שונאיך רובץ דעזוב תעזוב עמו דרשי' בגמרא פסחים דהיינו ברשע שראה בו דבר עבירה ביחודותו ואינו יכול להעיד עליו ומותר לשנוא וכ' הרמב"ם סוף הלכות רוצח דאע"פ דמותר לשנוא צותה התורה לפרוק ולטעון שלא יבוא לידי סכנה והתורה חסה על נפשות ישראל אפי' רשעים כל זמן שמאמינים בעיקרי הדת וע"ז קמ"ל קרא לא די שלא תאהוב לו אלא אפי אם יש לחוש שיבוא לידי סכנה כגון בטעינה ופריקה אפ"ה כאן שהוא מסית ופוקר לא תשמע אליו שתעזור לו בטעונה ולא תחוש להניח השנאה בשביל חשש סכנה וא"ש

אלא דקשה דהרי דרשו בסנהדרין ס"א ע"ב ממקרא הזה דמשונה חיוב המוסת משאר עע"ז דשאר עע"ז אינו חייב עד שיעבוד וזה המוסת חייב אם קיבל לעבוד ויליף לה מקרא דלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב המוסת וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מע"ז דין ה' ואיך נוכל למילף מיני' תרתי, דלכאורה נראה דדרשות אלו פליגי דאי דרשי' ללאו על המוסת בענינים הנ"ל איך נוכל ללמוד דאם אבה ושמע להסתה דחייב וצ"ע. והרמב"ן במנין המצות ל"ת כ"ח כ' דאינו נמנה מטעם זה לל"ת ובחומש ברמב"ן משמע דאפי' מפרשינן כן בא הכתוב להזהיר ע"ז דע"ז לא נאמר עדיין לאו בע"ז והסיפרי דדרש מיני' דרשות אחרת היינו מסמיכות דלהוי דומי' דלא תחמול ואינך דקאי עלי' ותרתי שמעת מיני' ולפי"ז יש ליישב הרמב"ם וא"ש ודוק: מצוה תס"א ל"ת ע"ר

מל"ת שלא להציל את המסית שנאמר לא תחוס עינך עליו, ובספרי הואיל וכתיב לא תעמוד על דם רעך יכול אי אתה רשאי לעמוד על דם זה ת"ל לא תחוס עינך, מלשון ספרי זה משמע דגם רשע בכלל מצות לא תעמוד על דם ריעך ומאי שכתבתי לעיל בשם ס' יראים סי' ל"ח דלרשע אין מצוה לאהוב אע"ג דכתיב התם ריעך מכמוך יליף עיי"ש. ועפ"י מ"ש למעלה מובן הסידור הקרא היטב דמלאו דלא תשמע מבואר אפי' במקום שיש חשש סכנה לא תחוש עליו קמ"ל קרא אף זו אפי' הוא במקום ודאי סכנה ואיכא לאו דלא תעמוד אבל למסית לא תחוס עינך עליו משום דיש לחוש בו לתקלת אחרים ובקיימו יש חשש משום לא תעמוד על דם רעך דכולי עלמא: מצוה תס"ב ל"ת רע"א

מל"ת שלא ללמד זכות על המסית שנאמר לא תחמול עליו שאין טוענין למסית שבזכות שלומדין עליו יש לחוש לחוב דעלמא, ועפי"ז יש להבין דמלא תחמול ולא תכסה דריש בסנהדרין ל"ג ע"ב רב שימי בר אשי דמסית מחזירין לחוב ואין מחזירין לזכות ובספרי ומייתי שם בגמ' יליף זה מהרג תהרגנו. אמנם להנ"ל הכל חד טעמא כיון דזכותו חוב לאחרים לכך לא תחמול עליו דייקא שבזה אתה מתאכזר על חביריך וממילא ג"כ מחזירין לחובו דזה זכות דעלמא וא"ש: מצוה תס"ג ל"ת רע"ב

מל"ת שלא לשתוק מללמד חוב על המסית שנאמר לא תכסה