מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב עא

בלי כוונה עובר וזה נראה דעת הרמב"ם ובזה יש ליישב דס"ל הספרי סובר כמ"ד מצות א"צ כוונה וא"כ פשטא דקרא מה שצוה ד' לא תוסיף על הדבר אשר אנכי מצוה לעשות וכיון שהמצוה היא בלי כוונה הה"ד לא תוסיף אפי' בלי כוונה וא"כ עכ"ח מוקי הקרא דווקא במוסיף בסמוך ובחיבר למצוה ומוסיף על חלקי' אבל הרמב"ם פסק לדינא מצ"כ וא"כ אשר צוך לעשות הייני בכוונה גם הלא תוסיף היינו בכוונה וא"כ שפיר יש לאוקמי דלא מיירי במוסיף בסמוך אלא אפי' ברחוק וכמ"ש הרמב"ם כנלענ"ד

והנה עכ"פ לפי הנ"ל בעי' או אגוד בי' ומוסיף על חלקי המצוה עובר בלא כוונה לכ"ע בין אי מצ"כ ואי מוסיף מצוה חדשה לכ"ע בעי' כוונה מ"מ היינו במוסיף מין אחר דבר שאינו מצוה באמת או שמוסיף דבר על תרי"ג אי על חלק מחלקי' או בסמוך או ברחוק אבל במוסיף דבר שהיא באמת מצוה כגון מניח ב' תפילין ג"כ עובר על ב"ת שהרי הוסיף מצוה על מצות הבורא ובזה פליגי ר"פ המוציא תפילין אי בעי' כוונה ותלי' בפלוגתא אי מצות צריכות כוונה והא דפסק הרמב"ם בפ"א מציצית דין ט"ו בהטיל למוטלת ומכווין לבטל אע"ג דאגוד בי' אינו עובר על ב"ת ולפמ"ש היכא דאגוד לא בעי' כוונה כבר כתבו התוס' במנחות מ"ט דמכווין לבטל עדיף דאז אינו עובר לכ"ע והטעם נראה להרמב"ם דע"י שכיון לבטל אתי' מעשה עשיית ציצית האחרונים ומבטל לציצית הראשונים ואין הראשונים מצוה ולא שייך בל תוסיף ומכאן הוכיח הרמב"ם סברתו שכ' דכוונתו לבטל נתבטלו עשיית ציצית הראשונים אלא האחרונים מצוה ומ"מ כ"ז שאינו חותך לראשונים אסור לו ללבשו דהוי כמוסיף רשות על מצוה דהראשוני' עתה הם כרשות ולכך צריך לחתכן כדי שלא יעבור על בל תוסיף בשעת לבישה ומטעם זה עצמו שיוכל לבטל הראשונים אם לא ביטל והוסיף מ"מ מוסיף גורע וכאילו בטלו ממילא כנלענ"ד בדעת הרמב"ם וא"כ ליתא לתי' שכתבתי לעיל על הרמב"ם דלכך לא הביא דלוקה משום דבכוונה תלי' מלתא כנ"ל דהא משכחת לה בלא כוונה כגון אם מוסיף בחיבורין ובאגד בי'. אמנם כראה נהי דא"צ לכוון על תוספת לעבור מ"מ צריך לכוון על גוף המצוה לשם מצוה למ"ד צריכות כוונה ואם אינו מכווין אינו עובר וא"כ שוב בא לו החיוב ע"י כוונה ולכך אינו לוקה

ועפ"י האמור מבואר דיש בזה ב' שיטות שהן ד'. שיטה אחת הובא בריטב"א בסיכה ל"א דלעולם אינו עובר על בל תוסיף אלא א"כ אגיד ומחבר ומוסיף בסמוך לי' והא דאמרי' דד' מינים לא יוסיף עליהם דאמרו בסוכה ל"א דכשם שאין פוחתין מהם כך אין מוספין עליהם היינו מדרבנן והה"ד הא דאמרי' ר"פ המוציא תפילין דב' תפילין הוי בבל תוסיף היינו נמי מדרבנן וזה דעת הראב"ד בפ"י מלולב ובפ"ב מממרים וכ"כ התוס' בסנהדרין פ"ח בחד תירוצא ומשמע משיטה זו ומראב"ד פ"ב מממרים אפי' בלי כוונה עובר על בל תוסיף וכצ"ל דאל"כ איך אסרו ליתן מתן ד' היכא שנתערב לכוון שיהי' אינך מתנות אם אינם מחוייבים לשם מים בעלמא ועכ"ח דאפי' בלי כוונה עובר וכ"כ הפרמ"ג בפתיחה כוללת בחלק א' אות ל"ט רק אם הוא שלא בזמנו כגון סוכה בשמיני אע"ג דאגיד בי' לרבה בר"ה כ"ח אינו עובר כלל שלא בזמנו ולרבא שלא בזמנו בעי' כוונה וסיכה מקרי אגיד דהזמן מחבר. אמנם תוס' ריש פרק התכלת ד"ה התכלת כ' דווקא אם מכוון להוסיף עובר בהטיל למוטלת ואע"ג דאגיד בי' ואע"ג דהוא בזמנו ובר"ה אמרו בזמנו לא בעי' כוונה צ"ל דתוס' סובר כרי"ו המובא במג"א בסי' תרנ"א בסקכ"ז שהבאתי לעיל דמ"ד מצ"כ אפי' בזמנו בעי' כוונה, ושיטה ב' היא אם הוא מוסיף בסמוך או ברחוק מקרי ב"ה אלא בזה יש ג"כ ב' דיעות כבר כתבתי דנראה לי דסובר דברחוק בעי' כוונה ובסמוך ואגיד בי' לא בעי' כוונה וזה נראת כוונת הרא"ם בפ' ואתחנן דלמ"ד א"צ אגד ומקרי האי לחודא לכך אם מכוון לאגוד אינו עובר על בל תוסיף אבל לר"י דצריך אגד והוא מחובר אפי' במכוין לצורך אגד עובר על ב"ת אי מביא מין אחר

אמנם תוס' סוכה ל"א ע"ב ד"ה הואיל נראה דסובר אפי' אי האי לחודא קאי אם מוסיף אפי' בלי כוונה עובר על ב"ת בזמנו וזה בהיפך מדברי התוס' בפ' התכלת, ודעת הר"ן בחי' בסנהדרין פ"ח נראה שהיא כשיטה זו וכרמב"ם דגם במוסיף מצוה אחרת לגמרי עובר על ב"ת שהוא מפרש שם דלמ"ד צריך אגד דגרוע ועומד הוא היינו דאין שייך בל תוסיף כלל דהוי הדבר כלוקח רימון עיי"ש וקשה א"כ איך מפרש הסיפרי בפ' ראה דקאמר דאיכא ב"ת בלולב וציצית ובשלומא בציצית איכ"ל דמפרש כפירש"י בחומש פ' ואתחנן ה' ציצית וטעמי' דרש"י או דרש"י לטעמי' כמ"ש התוס' בשמו ריש פ' התכלת במנין החיטין לא שייך ב"ת או דס"ל כר"ן בחי' סנהדרין וקשר עליון קיי"ל דאורייתא א"כ הוא גרוע ועומד והוי כמין אחר ואינו ב"ת לכך פי' בה' ציצית והא דבסנהדרין פ"ח לא מוקי בה' ציצית עי' בראב"ד פ"א מציצית דין ט"ו משום דאינו גורע ובביאור מרדכי בה' ציצית להרמב"ם כ' דלהרמב"ם גם בה' ציצית מקרי גרוע ועומד ואינו עובר על ב"ת א"כ אי ס"ל כהר"ן בחי' סנהדרין גם ציצית קשיא אמנם להר"ן קשיא וצ"ל דברייתא אתי' כמ"ד לולב א"צ אגד ואפ"ה עובר על ב"ת דגם האי לחודא קאי עובר על ב"ת אלא שאינו גרוע ועומד. אמנם עדיין אינו מוכיח מצוה חדשה לגמרי כהרמב"ם אמנם מציצית הרמב"ם לשיטתי' לעולם גרוע ועומד הוא וחשוב כמצוה אחרת ואפ"ה אית בי' ב"ת א"כ מוכח ג"כ דמצוה חדשה אית בי' ב"ת אם מכיוין להוסיף על המצות וא"כ בלא"ה מיושב קו' הנ"ל שהקשתי למה לא הביא הרמב"ם הספרי דמפרש לולב למ"ד צריך אגד וציצית לעולם הוא גרוע ועומד וכמצוה אחרת ועכ"ח כדין הרמב"ם ובכה"ג בעי' כוונה וזקן ממרא ליכא לאוקמי בכה"ג דבעי' תורה ויורוך משמע לי' דעיקר המצוה נשארת

ודעת החינוך במצוה תנ"ד במוסף מין אחר או הה"ד למ"ד א"צ אגד או בדבר שא"צ אגד והה"ד במוסיף מצוה אחרת או ל"ת אין בי ב"ת והיינו כהראב"ד בפ"י מממרים אבל במוסיף דבר שהיא מצוה ב' לולבים ב' זוגי תפילין עובר בב"ת שהרי הוסיף מצוה אע"ג דהאי לחודא ולענין כוונה חילוק בין בזמנו לשלא בזמנו וברכת כהנים מין אחר וברכה אחרת קשיא לדידי' וצריך לומר דחשיב אגידא כמ"ש הריטב"א בסיכה דפריס ידי' וכמוסף פרשה על תפילין ואז לא בעי' כוונה בזמנה: מצוה תנ"ו ל"ת רס"ה להרמב"ם

מל"ת שלא יגרע וכ' האבני מלואים בר"ה כ"ח דנראה לו דאם גרע דבר המעכב כגון ג' פרשות בתפילין וג' מינים בלולב א"כ אין כאן שום בל תגרע אלא שבספרי דרשו בהדי' גם על ציצית ולולב אע"ג דמעכבין אלא דקשיא לי לפי"ז מאי צריך לומר בסוכה ל"א ע"ב דלא יביא פריש ורימון אם אין לו אתרוג משום חורבא דאתי' למסרב תיפוק לי' משום בל תגרע ואפי' אי אמרי' דאם אין מכוון למצוה אינו עובר למ"ד מצות צ"כ וכמ"ש לעיל במצוה תנ"ד בשם הרי"ו למ"ד מצ"כ מ"מ הוי לי' למימר דחיישי' לזה דיכוון למצוה ויעבור על בל תגרע וזה חשש טפי ממאי דחששו דלמא אתי' למסרך ולענ"ד לא מבעי' לשיטת הרמב"ם בפ"ב מממרים שהבאתי במצות תנ"ד שסובר כל שגורע ומכווין למעט מצוה ממצות התורה וקובע זה לחוק לא לעשות סייג בוודאי עובר בכה"ג וזה כוונת הרשב"א בחי' ר"ה דף י"ו שכ' לולי שהי' ב"ד רשאין לעשות סייג הי' עוברין במה שאמרו דאין תוקעין בר"ה שחל בשבת על בל תגרע והטורי אבן בר"ה שם הקשה אלא מעתה מי שמבטל מ"ע עובר על בל תגרע ולמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עלי' וזה לא שמענו

ולענ"ד לא קשה בוודאי מי שעובר על מ"ע ומבטל אותו בין לתיאבון או להכעיס אינו מגרע ממצות התורה אלא הוא רשע לתיאבון או להכעיס אבל המגרע וקובע חק ואומר שכך הדין וכך ראוי' ומחוייב הוא עובר על ב"ת ולכך דווקא משום סייג מותר כמו שביארתי לעיל שזה צוה ד' לעשות סייג וא"כ הה"ד הכא אם מכווין לגרע ונוטל פחות ממה שקבלנו עובר על ב"ת ולדעת האומרי' לעיל דבלי כוונה עובר הה"ד הכא אלא אפי' לדעת האומרים לעיל בגרוע ועומד אינו עובר על בל תוסיף היינו מוסיף אבל גרוע שפיר מקרי והראי' שהביא והקשה מסוכה ל"א איני יודע מה ראי' מהתם אדרבה יש להביא ראי' להיפך מדלא נקט רק באין לו אתרוג לא יביא פריש וגו' ולמה לא נקט אם אין לו לולב לא יקח דבר אחר אלא וודאי משום דהאי ברייתא אתי' בין כר' יהודא דבעי אגד ובין לרבנן כדמוקי התם וא"כ כשמחסר אחד כיון דמצותן יחד הוא עובר על בל תגרע אבל למ"ד א"צ אגד או באתרוג דלכ"ע דאינו מתאגד עמו נהי דמעכבין זה את זה אבל אינו צריך ללקחן בבת אחד ואי נטלן בזה אחר זה נמי יצא וא"כ אי לוקח עתה ג' מינין ואינו נוטל אתרוג עדיין אינו מגרע שהרי כך הדין דיוכל ליקח בזה אחר זה ואפי' אי אח"כ לא אתרמי לי' מ"מ הוא לא גרע לכך אינו עובר בכה"ג על בל תגרע אבל למ"ד צריך אגד או מפחת חד מג' מינים עובר על בל תגרע והה"ד בג' טוטפת כנלע"ד נכון. ודין אי לוקין על בל תגרע תלי' בפלוגתא לענין בל תוסיף אי בעי' כוונה ואי לוקין על דבר דתלי' בכוונתו כנ"ל אמנם בשערי התשובה לר' יונה באמת כ' דאם מגרע ואינו עושה שום מ"ע ממצות התורה עובר על בל תגרע עיי"ש: מצוה תנ"ז ל"ח רס"ו להרמב"ם

מל"ת שלא לשמוע למתנבא בשם ע"ז שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ורמב"ן בלית נ"ח פליג וכ' שהפירוש שלא נקבל ממנו וממילא הוא בכלל ע"ז והמעיי"ח העיר אפי' הפי' כן מ"מ שאינו בכלל ע"ז אומר לו בשם ע"ז שישא אשה פלונית וכיוצא והחינוך לא הביא בשם הרמב"ן שסילק זה מחשבונו אע"ג שבסוף השגות סילק מחשבונו כ' המעיי"ח שאפשר שהוא בטעות ששם יש הרבה טעותים דמוכח וטעמו דהרמב"ן כ' שבכלל לאו זה שלא לשמוע לנביא המתנבא בשם ד' לעבור על מעשה או ל"ת וא"כ גם לדבריו נוכל לחשבו. ולאו