מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב ע

כבר נאמר קודם ביאתן לא"י ובשעה עצמו שנחירה הי' מותר להם נאמר לאסור נחירה מביאת א"י ואילך ואפ"ה במדבר הותר ושייך שפיר לומר הואיל ואישתרי אבל אם מיד משעת הדיבור ואילך נאסר לא שייך הואיל ואשתרי עיי"ש וא"כ ל"ק קושי' הנ"ל מיהו בלא"ה יש נמי ליישב דהרי בנזיר נ"ד ע"א יליף מבקבר לרבות קבר שלפני הדיבור ולפי' הריב"א שם היינו קודם שנאמר אותה פרשה א"כ משמע בהיפך דמסברא יש לומר דקודם הדיבור אינו בכלל איסור לולי דגלי קרא: מצוה תנ"ג ל"ת רס"ג

מל"ת שלא לאכול אבר מן החי שנאמר לא תאכל הנפש עם הבשר והדין אי בחי' לאברים עומדת עיי' בחולין ק"ג ע"ב ורש"י כתב שם דלבשר לכ"ע עומדת עיי"ש מה שהקשו תוס' מהא שאמרו ר"י ור"ל באוכל אמ"ה מן הטריפה אי חייב שתים דפליגי אי לאברים עומדת ושם עכ"ח אכל כזית ותיפוק לי' מכח בשר אמרתי דיש ב' טעמים לומר דלאו לאברים עומדת חדא מי פתי יפסיד בהמתו שהרי ע"י אבר אחד מגנה ומפסידה. וטעם ב' מכח צער ב"ח שאסור ויש ב' נ"מ לכל טעם קולא וחומרא לטעם הראשון גם בגוי לאו לאברים עומדת אבל דוקא לאבר שאינו חוזר ומשביח אבל בשר שהדר גזעו ומחליף בשרו שפיר אמרי' דעומדת אבל לאידך טעם משום צער ב"ח גם לבשר אינו עומדת וכ"ז לישראל אבל לב"נ עומדת וא"כ ר"י ור"ל דפליגי ועכ"ח דלא ס"ל אמ"ה הוי איסור מוסיף לב"נ וכקושי' התוס' שם וצ"ל דבב"נ לאברים עומדת והיתה אסורה מכבר וא"כ עכ"ח הטעם דלאו לאברים משום צער ב"ח וא"כ אין' חילוק בין בשר לאמ"ה ושפיר אמרי' אבל בברייתא שפיר איכ"ל דס"ל לבשר עומדת ומטעם ראשון כנלע"ד

ובחידושי אמרתי דלשיטת התוס' מיושב קושי' השאגת ארי' המובא בתשובת מרן חתם סופר סימן עי"ן דלמאי נ"מ מנה הרמב"ם דב"נ מצוה על אמ"ה ובשר מה"ח הא אין שיעורין לב"נ ובכל אמ"ה הוי בשר מה"ח ולהנ"ל הי' מיושב דנ"מ בשלם דעל אמ"ה עומד אבל לבשר מה"ח אינו עומד. אמנם סברת התוס' טעמא בעי ונראה האמת דטעם דבשר מה"ח הואיל ואתי' מקרא דבשר בשדה טריפה ובשר בשדה שייך אי נתלש אבל אי לא נתלש לא שייך בשר בשדה וכ"ז לישראל אבל לב"נ דסובר הרמב"ם דתרוויי' מאך בשר בנפשו וגו' אתי' וכמ"ש הלח"מ בהלכות מלכים שם א"כ אין סברא לחלק וליתא לתי' זה, וקושי' שאגת ארי' הנ"ל יש ליישב עפ"י מה שהוכיח השער המלך בפי"ז מא"ב דהרמב"ם סובר חלב ובשר ב' מינים ולא מחייב משום במה"ח על חלב וא"כ נ"מ אלמלי הי' הגוי מצווה רק על בהמ"ח לא הי' חייב משום חלב משא"כ משום אמה"ח שפיר מחוייב

והנה כתיב לא תאכל הנפש אלא בשר לחודא וכו' אע"ג דאמ"ה חייב במשהו בשר גידין ועצמות וצ"ל לר"י הא ח"ש גם בבשר אסיר ולר"ל הא קרא דלא תאכל גם בבשר מיירי ובשר בעי כזית מיהו באמת לר"י קשיא ניהו דח"ש אסור מ"מ הא קרא בלאו נאמר וצריך לומר דסתם אברין כולל גם אברין דלית בהן רק בשר ובהנך בעי' כזית בשר ושפיר דרשי' ועדיין צ"ע

והנה המעיי"ח הקשה על החינוך שהביא שהורה זקן שבב"נ אמ"ה נוהג בטמאה שהרי היא סוגי' ערוכה בחולין ק"ג ע"א אפשר שכינתו שאסור לישראל להושיט לב"נ אמ"ה אפי' בטמאים אע"ג שלישראל אינו אמ"ה ולאפוקי מסברת הב"ח המובא בש"ך יו"ד סי' סיב סק"ג: מצוה תנ"ד מ"ע קצ"א

מ"ע להטפל בהבאת קרבנות בהמה גם מחוץ לארץ לבית המקדש שנאמר רק קדשיך אשר יהי' לך תשא ובאת והרמב"ן במ"ע פ"ה משיג ע"ז ומה שהשיג עוד מתמורה י"ח תי' המעיי"ח דס"ל להרמב"ם כפי' ר"י בן שניאור שכתב תוס' שם: מצוה תנ"ה ל"ת רס"ה

מל"ת שלא להוסיף על מצות התורה שנאמר לא תוסף עליו והנה סובר הרמב"ם בפ"ב מממרים שגם אם אסרו חכמים דבר לסייג ואמרו שהוא מה"ת עובר על ב"ת והראב"ד השיגו ושוב יש פלוגתא בפ"ז מלולב בין הרמב"ם להראב"ד אי ב' מינים יש בו משום ב"ת ולהרמב"ם מדרבנן יש ב"ת והחינוך כ' מה"ת והמעיי"ח תמה שהוא דלא כמאן ועיי' בריטב"א ר"פ לולב הגזול ועיי' עוד פלוגתא בפ"א מה' ציצית בדין הטיל למוטלת אם עבר והוסיף אם ביטל וגרע ופעל הכל להרמב"ם פסל ולהראב"ד לא פסל

והנה הרמב"ם לא כתב שאם הוסיף לוקה והפרמ"ג לא"ח בפתיחה כוללת חלק א' תמה ע"ז הרי אמרי' בר"ה כ"ח אלא מעתה ישן בשמיני בסוכה ילקה מבואר דאית בי' מלקות והחינוך וכן ראיתי ברמב"ן בחומש בפ' ואתחנן כ' דלוקה. ולי נראה טעמו דהרמב"ם דס"ל כמ"ש המג"א בסי' תרנ"א ס"ק כ"ז בשם הרי"ו דלמ"ד מצות צריכות כונה אפי' לעבור בזמנו בעי' כונה והרמב"ם פסק בפ"ב משופר דמצות צריכות כונה וא"כ אינו עובר על בל תוסף אלא א"כ כיוון וכיון דבכונה תלי' מילתא אין לוקין על כוונה אפי' נימא דלא חשוב התראות ספק מדקיבל התראה ולא אמר שאינו מכוון ואפי' אומר בפירוש שמכוין מ"מ כיון דעיקר תלוי בכונה לא חשוב כלאו דיש בו מעשה דהמעשה מצד עצמו אין בו עבירה והוי כמו פיגול אע"ג דקעביד מעשה דשחיטה מ"מ כיון דמפגל במחשבה כאין בו מעשה הוא כדאיתא בזבחים דף כ"ט ע"ב ה"נ וגו' יעיי"ש ובשלמא הש"ס קאי אי לא בעי כונה לכך קאמר ילקה אדרבה לשון זה מדויק דדייק אלא מעתה ילקה משמע דגם המלקות תלי' אי מצות צריכות בונה או לא. אמנם ברמב"ן ובחינוך מבואר אפי' דבעי כוונה מ"מ לוקה וצריך לחלק לדידהו בין פיגול להא דהכא

כן הי' נראה לי לכאורה אולם עדיין צריך ביאור דהנה בספרי דרשו בסדר ראה דלא תוסף היינו שלא להוסיף על ציצית ולולב וכעין זה פירש"י בפ' ואתחנן חמשה טוטפת וה' מינין בלולב וחמש ציצית ובפ' ראה נקט לולב ותפילין וברכת כהנים והרמב"ם בפ"ב מהלכות ממרים דין ט' כתב דלא תוסף ולא תגרע שלא לקבוע דברי סופרים כדין תורה שאם אמרו בשר עוף בחלב מה"ת עוברין על בל תוסיף והראב"ד השיגו עיי"ש וקשה אמאי לא כתב כספרי. והי' נראה דהרמב"ם סובר דתלי' בפלוגתא בפסחים ס"ג ע"ב אי דרשי' על בסמוך דהספרי סובר על בסמוך לכך מפרש דווקא במוסף על ציצית ותפילין בסמוך אבל אנן קיי"ל כר' יוחנן שם דלא בעי' על בסמוך לכך גם כאן במוסיף על תרי"ג מצות וקובע מצוה מה שאינו מצוה חייב אמנם בזה עדיין לא עלתה ערוכה לגמרי שהרי לא מצינו בפסחים שם פלוגתא דתנאי בזה אלא פלוגתא דאמוראי ואיך נוקי ברייתא דספרי בפלוגתא א"כ אדרבה קשיא לר"י

אלא נראה לעולם הרמב"ם סובר מסברא כמ"ש נמי הרמב"ן בחומש בריש ואתחנן דמסתבר כל שהוסיף על מצות הבורא על רמ"ח מצות עשה ושס"ה ל"ת מקרי הוספה ועובר. ולפי הנראה לאו דווקא אם אומר שהשי"ת צוה זאת אלא כמו שביאר הרמב"ן בחומש שם דגם בדבר שבדה מלבו וכחג שעשה ירבעם כל שעושה להוסיף על התורה, בוודאי לא אסרה התורה להוסיף מעשה הרשות שלא יוסיף מעשה מה שלא נצטוה עליו ועכ"ח כוונת הקרא אם עושה מתורת חיוב אפי' באינו אומר שד' צוה אסור להוסיף וכמו שהביא שם הרמב"ן שגם מקרא מגילה לא הי' אפשר לתקן לולי מצאו סמך ובאמת אין חילוק בזה כיון שמכוון להוסיף על התורה אם אומר שהוא מדעתו להשלים המצות אלא שמצות ול"ת דרבנן הלא ד' צוה לחכמים לעשות סייג וגדרים ואינם מוסיפים אלא מחזקים מצות הבורא וגם זה עפ"י ד' ולכך סובר הרמב"ם דווקא אם אומרים שהם סייג אבל באומרים שד' צוה ע"ז לא נצטוו וממילא עוברים על בל תוסיף אבל אם הם צריכים כדי לחזק תקנתם וסייג להסמיך דבריהם על דברי תורה גם בזה אינם מוסיפים ואינם צריכין לומר דווקא שהם מדרבנן ובזה מסולק השגת הראב"ד שם וכללא להרמב"ם והרמב"ן כ' שמכוין לחזק התורה ודיעותי' ואמונתי' אין כאן הוספה אלא שכך צוה ד' אלא שצריך שלא יאמר שזה צוה ד' אלא א"כ יש צורך חיזוק וסייג הדת בזה אבל כל שמכווין להוסיף בין שאומר כך צוה ד' או מדעתו כל שמכוון להוסיף או לגרוע עובר על בל תוסיף ובל תגרע אע"ג דאינו סמוך, עכ"פ מבואר דבמוסיף מצוה או ל"ת הרמ"ח ושס"ה או חלק מחלקיהם אינו עובר אלא א"כ מכוון להוסיף על מה שכתוב בתורה ואם טועה בזה הוא עובר בשוגג

אמנם אע"ג דסובר בעי' כוונה היינו במוסיף ואינו אגוד במצוה אבל במוסיף על המצוה וסמוך לה כגון חמש טוטפת וחמש ציצית עובר אפי' הוסיף בלא מתכווין ואפי' מתכוון רק בדרך הרשות והאיסור הוא כעין שאמרו במנחות ק"ו דאסור לערב חובה בנדבה וזה נראה דלכ"ע אפי' למ"ד מצות צ"כ מ"מ כל שמחבר ומוסיף על מה שצוה ד' עובר בבל תוסיף אפי' בלי כוונה וזה נראה טעמו וכוונת הרא"ש בה' תפילין דמבואר דגם בב' תפילין עובר על בל תוסיף והט"ז יישב עיי"ש וביארתי במק"א כוונתו דס"ל דכוונה תלי' אי מצ"כ כדעת הרי"ו הנ"ל ונראה מדברי הרא"ש בר"ה כ"ח דספוקי מספקא לי אי מצ"כ ולהחמיר בעי' כוונה ולענין לעבור ולהחמיר אפי' בלי כוונה עובר וה"מ באיסור דאורייתא אבל בב' זוגי תפילין דלהט"ז הוא רק איסור דרבנן ספיקא דרבנן להקל, אמנם יותר נראה דאפ"ל גם הרא"ש מודה בב' זוגי תפילין עובר מה"ת אלא דהתם או דר"ת או דרש"י פסולין ואין שם תפילין עליהם וכמין אחר דמי ולכך אינו עובר אלא א"כ חיברם יחד בכה"ג אפי' מין אחר ואפי' בלי כוונה עובר וכדעת הרמב"ם הנ"ל לכך אצטרך תרוויי' מ"מ נראה מדבריו דבחיבר אפי'