מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב סח

מנו מוני המצות משום דאמרי' בפרק בתרא דזבחים דבא לאסור היתר הבמות שלא יקריבו חובות וזה אינו נוהג דירושלים אין אחרי' היתר. אמנם להרמב"ן בחומש הלאו שלא לאכול חוץ למחיצת ישראל עיי"ש ולדידי' כתב המעיי"ח הא דלא מנו משום דזה כבר נמנו בלאו דלא תוכל לאכול לקמן וכו' ומ"ש הרמב"ן דבמדבר נאמר חוץ למחנה ישראל כ' המעיי"ח היינו בשעת סילוק המסעות דהא בזבחים אמרי' במדבר אינו נאכל אלא במחנה: מצוה ת"מ ומצוה תמ"א ל"ת רנ"ג מ"ע קפ"ח

מל"ת שלא להעלות דבר מקרבנות חוץ לעזרה שנאמר רק השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה

ומ"ע להקריב כל הקרבנות בבית המקדש שנאמר במקום אשר יבחר ה' שם תעלה עולותיך

הנה מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל חלק יו"ד סי' שי"ח הקשה וז"ל ונוראות נפלאתי על הרמב"ם בס' המצות ל"ת סי' נו"ן שכתב וצריך שתדעהו מי שהקריב קדשים בזה"ז חוץ לעזרה חייב כרת ובביאור אמרו דהמעלה בחוץ בזה"ז ר"י אמר חייב וכן הלכה כי הוא ראוי ליקרב והשורש האמיתי אצלנו מקריבין אעפ"י שאין בית עכ"ל ושוב בסי' צ"ז כתב וכל מי שיטיל מום בקדשים לוקה ובתנאי שיהי' בזמן שבהמ"ק קיים דחזי לקרבן וכו' יעי"ש. ונראה לענ"ד ליישב דהנה בע"ז דף י"ג ע"ב אמר רבא מטיל מום בבכור בזה"ז הוי כמטיל מום בבעל מום ולפי פי' הרא"ש אינו אסור אלא מדרבנן ומרן הגאון זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' ש"ו הקשה דאיך החליט דבזה"ז גרע דלא לגופי' ולא לדמי חזי בין בבכור בין בשאר קדשים הא בערובין מ"ג חיישי' באומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא חיישי' שמא אם היום בקולו תשמעו ועוד הא קי"יל מקריבין אעפ"י שאין בית ונהי דבכור או מעשר לא מתאכל מ"מ אם ישתדלו אצל המלכות לבנות מזבח הי' אפשר לכל הפחות להקריב קרבנות ציבור דדוחה טומאה עיי"ש מה שכתב בזה

ולענ"ד הא אמרי' בזבחים נ"ט ע"א ובתוס' שם בד"ה עד שלא נבנה וגו' דלמ"ד בעל חיים נדחים ואפי' דיחוי מעיקרא הוי דיחוי היכא דאינו בידו וא"כ אפי' בן דוד בא מ"מ הוי נדחה וכן אם תולה ברשות המלכות כיון דזה אינו בידו ומחוסר מעשה א"כ הוי דיחוי ורבא בזבחים דף ע"ג שאמר שם השתא דאמר רבנן לא לקריב אפי' יקריבו פסול משום דב"ח נדחין ולכן רבא לשיטתי' שפיר קאמר בע"ז י"ג דהמטיל מום בבכור בזה"ז אינו אלא כמטיל בבעל מום וגרע מיני' אבל הרמב"ם לשיטתי' דס"ל דב"ח אינם נדחים ודיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי א"כ שפיר יש לחוש מהרה יבנה בהמ"ק ויהי' ראוי ולכך פסק הרמב"ם דלא כרבא אלא דאסור ואינו לוקה. ועפי"ז נראה לי ליישב עוד הא דפסק בפי"ט דמעשה קרבנות דהמקריב בזה"ז בחוץ חייב ולענין בכור בפ"א מאימורי מזבח פסק דמטיל מום בזה"ז פטור ונלע"ד ליישב עפ"י מ"ש הפלתי בסיף סי' ק"י דב' עיתים יש לביאת משיח בעתו ואחישנה ואי אמרי' דנזיר ביום שראוי לבן דוד לבוא הוא בכל עת אפי' בשבת למ"ד אין תחומין למעלה מיו"ד דהרי בקץ אחישנה היינו היום אם בקולו תשמעו א"צ שיקדם ביאת אלי' וראוי לבוא בכל עת ואני ביארתי בקונטרס לסוגי' דיש תחומין למעלה מיו"ד באריכות ושם בארתי דקץ של עתו הוא ספק קבוע דהרי מיועד עת אחת שיבוא והוי ספק קבוע עיי"ש

והנה לענין שחוטי חוץ ילפי' מאל פתח אוהל מועד לא הביאו דבעינן שיהי' ראוי לפתח אוהל מועד כיון דחז"ל אמרו דבעי' ראוי וכבר כתבתי בשם הפלתי דביאת בן דוד ראוי לבוא בכל יום ע"י קץ אחישנה ומקרי ראוי לפתח אוהל מועד ולכך חייבין עליו ולדעת הראב"ד הנ"ל אע"ג דס"ל דלא קדשה השתא מ"מ אי בן דוד בא לדידן דב"ח אינם נדחים הוא בר הקרבה ר"ל ראוי לפתח אוהל מועד דמיד שב"ד בא יתקדשו המקומות ממילא ודוקא ר"י לשיטתי' דס"ל בעלי חיים נדחין הוכרחו לומר טעמו משום דס"ל קדשה לעתיד לבוא וגם עתה יכול להקריב אבל לדידן חייב אפי' למ"ד לא קדשה השתא מ"מ ראוי לפתח אוהל מועד אם ישראל יחזרו בתשובה ויהי' היום אם בקולו תשמעו אבל לענין בכור וקדשים לענין הטלת מום לא סגי אם הי' ראוי אלא בעי' שיהי' אפשרות להיות בר הקרבה בפועל וזה הוי ספק אם בן דוד בא כך זמן שיהי' זה הקרבן ראוי להקרבה שלא יהי' זקן או חולה ובעל מום ומיושב שפיר הרמב"ם הנ"ל. וגוף הדבר דבשחיטת חוץ תלי' בראוי משא"כ בבכור נראה כיון דפשטות הקרא דאל פתח אוהל מועד מיירי בבשר תאוה שבאמת אינו יכול להקריב במשכן אפ"ה אסרה לן התורה בשר תאוה משום דאפשר להקדיש וע"כ תלי' כאן בראוי משא"כ בבכור דלא שייך כך ע"כ לא תלי' בראוי ודוק: מצוה תמ"ב מ"ע קפ"ט

מ"ע לפדות קדשים שנפל בהם מום שנאמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר, ועיין במ"ל רפ"א מהלכות איסורי מזבח. ובדין פדיון קדשים אי בעינן העמוה"ע. ועיי' בזה בתוס' בכורות דף כ"ה ד"ה התולש וכו' שחקרו האיך אפשר להיות לשופר של עולה פדיון הא לא שייך העמדה והערכה ובתוס' ריש ראשית הגז ד"ה והא בעי העמדה והערכה כתבו עוד דבעי' דוקא העמדה והערכה קודם פדיון ממש אבל אם הי' קודם גיזה לא מהני יעיי"ש

והנה הרמב"ם פסק דאיצטרך צאנך בהקדש וז"ל בפ"י מהלכות ביכורים הלכה ב' כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן יכול יהי' חייב לפדות וליתן לכהן או הקדיש בהמה חוץ מגיזותיה יכול יהי' חייב בראשית הגז ת"ל צאנך אין אלו צאנו. וכבר הקשה הר"י קורקוס והובא בכ"מ שם על הרמב"ם א' על מש"כ בבדק הבית בעבר וגזז הא הרמב"ם ס"ל דבעי העמדה והערכה. ונלע"ד ליישב הרמב"ם, על פי מה שהקשה המהרש"א על מה שכ' התוס' ד"ה והא בעי העמדה והערכה דהקשה התוס' ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה וי"ל דבשעת וכו' והקשה המהרש"א דלמא הי' באמת העמדה והערכה בשעת הפדי' ותי' דהוי כאבר מבהמה דלית בה פדי' ולכאורה קשה לי בסנהדרין דף ט"ו אמרי' המקדיש עבדו אין מועלין בשיער ובשיער העומד ליגזז קא מיפלגו וסובר ת"ק דעומד ליגזז כגזוז דמי ואמרי' שם דאפי' לר"מ בשבועות דף מ"ב גבי ענבים עומדים לבצור כבצור דמי איכ"ל בשיער מודי דדוקא בענבים דכחשי אם מניחין עוד ס"ל כבציר וכן פסק הרמב"ם שם פ"ה מה' מעילה הלכה יו"ד, ולענ"ד גם בצמר אם מניחין על הבהמה יותר מדאי כחשי הבהמה ועכ"פ קשה מאי פריך דלמא מיירי בהקדש בהמה דעומדת ליגזז וכר"מ דעומדת ליגזז כגזוז והוי כהקדיש כשהם כבר גזוזים והי' ג"כ כבר העמדה והערכה או בכה"ג בגזיזים לא בעי העמוה"ע ושפיר יכול לפדות והו"א לחייב בראשית הגז ואיצטרך קרא דצאנך דפטור מרה"ג וצ"ל דהש"ס רצה לאוקמי הסוגי' ככ"ע ואפי' למאן דס"ל העומד ליגזוז לאו כגזוז דמי אבל לדינא דפסק הרמב"ם היכא דעומד ליגזז ואם לא גזז איתכחש אמרי' עומד ליגזז כגזוז ושפיר פסק הרמב"ם במקדיש לבה"ב בעבר וגזזה איצטרך קרא אע"ג דס"ל דבעי' העמדה והערכה מ"מ משכחת לה בעומדים ליגזוז ולא משבחין כדלעיל ודוק

והנה ריש פ' הזרוע כתבו דאם קדם מומו קבוע להקדישו אז לאחר פדיון יצא לחולין לגמרי והולדות וחלבן וגיזה מותרין לגמרי אבל אם קדם הקדישן למומו אז לאחר הפדין אסור בגיזה ועבודה והולדות ג"כ לא יצאו לחולין יעיי"ש: מצוה תמ"ג תמ"ד תמ"ה ל"ת רנ"ד רנ"ה רנ"ו

מל"ת שלא לאכול מעשר שני של תבואה בלא פדיון חוץ לירושלים

ומל"ת שלא לשתות יין של מעשר שני בלא פדיון חוץ לירושלים

ומל"ת שלא לאכול מעשר שמן של מעשר שני בלא פדיון חוץ לירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהריך. ודוקא אם כבר נכנס ולתוס' הוי מ"ע לפדות אפי' לא עלה עדיין אבל הרמב"ם לא מנה זה ועכ"ח לא ס"ל כן והרמב"ן משיג על זה למנות זה לג' ל"ת אלא ללאו אחד ועיי' בשורת טי"ת

ובשיעורן בחינוך כתב שביין השיעור רביעית ובשמן בכזית ובמצות השם כתב ששניהם ברביעית ולי לכאורה קשה כיון דכתיב עליהם בלשון אכילה לא תוכל לאכול בשעריך ואכילה בכזית ממילא הוי לי' למימר שניהם בכזית. כמו דאמרי' גבי בשר וחלב בחולין דחלב נמי בכזית כיון דבחד לאו היא וא"כ ה"נ. מיהו אפשר לומר דאין משם ראי' דהנה י"ל דאיתא בשבועות דף כ"ג דמסתפק הגמ' אי אמרי' שתי' בכלל אכילה וקשה הוי' לי' למילף מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך אעכ"ח צ"ל כמו שתי' הגמ' דביין איכ"ל ע"י אניגרון וכו' יעיי"ש וא"כ לא משתמע רק אכילה אבל שתי' לא וא"כ איכ"ל שפיר דבעי רביעית ולא משתמע מהאי קרא דלא תוכל לאכול בשעריך, ובזה פליגי המפרשים הנ"ל: מצוה תמ"ו ל"ת רנ"ז

מל"ת שלא לאכול בכור תמים חוץ לירושלים שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ובכורות וכו'. ובכלל לאו הזה ג"כ זר שאכל בכורות בין קודם זריקה בין לאחר זריקה כדאיתא במכות דף י"ז עיי' במה"מ מל"ת סי' קמ"ד והא דלא הוי לאו שבכללות עיין במכות דעל חוץ לירושלים לא צריך קרא ועיקר קרא בא לאסור לזר, ובגמרא דמכות דף י"ז איתא דהא דכתיב ובכורות זה הבכור אר"ש מה