מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב סז

משום דעשה דבנין המקדש דוחה לל"ת ולפי"ז לסק"ד בע"ז דף נ"ב דהאיסור של אבני מזבח הי' רק משום קנס ומאוס לגבו' ומבואר ומוכח שם ועיי' ברש"י ותוס' דאינו אלא איסור דרבנן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא שקנסו א"כ קשיא איך משום איסור דרבנן דחי לאו דאורייתא ועכ"ח ממסקנא הוי ראיות הר"י אסכנדרני וא"כ שפיר קשיא עליו ממנ"פ והא דבאמת לא מייתי ראי' מסק"ד ושם לא שייך דחיותו

ונראה דהנה לר' ישמעאל שהביא רש"י בחומש פ' ראה על פסוק דלא תעשה כן לה' ובספרי הביא זה בשם ר"ג אומר וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין מזבח בוודאי מוכח דס"ל דנתיצה לצורך תיקון שרי' וכמו שהוכיח האלי' רבה באו"ח סי' קנ"ב על פי פירוש הרא"ם בפ' ראה אמנם לת"ק דס"ל דקאי על הנתיצה וגם על מחיקה הוא דמספקא לן דלמא כמו שבמחיקה לצורך אסור ה"כ בנתיצה ובזה מיושב קושי' האלי' רבה הנ"ל על הטו"ז דאנן קיי"ל כת"ק דרי ישמעאל וכמ"ש הרא"ם ולדידי' שפיר איכ"ל דנתיצה אפי' לצורך תיקון אסור ולדידי' אוסר הטו"ז ומחלק דאפי' נתיצה לצורך בנין מותר דהאי לאו נתיצה מקרי אלא בנין אבל לצורך תיקון איכ"ל לת"ק אסור וא"ש דברי הטו"ז וממילא אין להביא ראי' מסק"ד דע"ז דדלמא בסק"ד הוי ס"ל כר' ישמעאל ור"ג דספרי הנ"ל

ובזה מובן שממילא נדחה ג"כ הראי' שהובא במכתבי שימר ציון מכתב ר"ט ור"י מהרב מו"ה בער אפנהיימער אבדק"ק אייבענשיטץ מפ"ק דב"ב דף ד' דבבא בן בוטא נתן עצה להורדס לנתוץ בהמ"ק ולבנותי דממי נייתי ראי' מהורדס פשיטא שאין ראי' דאפי' ממלכות ישר' אמרו בירושלמי פ"ח דכלאים דאין מביאין ראי' מן המלכות ואי מבבא בן בוטא מאי ראי' דילמא בבא בן בוטא כר' ישמעאל ור"ג דספרי ס"ל דהלאו לא קאי כלל על נתיצת הדברי' קדושי' ומאי אולמא דבבא בן בוטא מר' ישמעאל ור"ג אבל לדידן דקיי"ל דהלאו קאי על נתיצה דלמא אפי' נתיצה לצורך תיקון נמי איסור ואין ראי' ברורה ע"ז מ"מ מבואר מדברי הרמב"ם בפ"ו מיסודי התורה ובפ"א מבית הבחירה דין י"ז דדוקא נתיצה דרך השחתה אסור וכ"כ הסמ"ג והחינוך בפ' ראה וכ"כ המרדכי בפ' בני העיר אלא דהמרדכי כ' להתיר דווקא נתיצה לצורך בנין דזה חשוב בנין וזה חשוב מנתיצה לצורך תיקון אחר וכמ"ש הטו"ז בסי' קנ"א הנ"ל וגם בזה יש לדחות הראי' מבבא בן בוטא פ"ק דב"ב דף ד' דשם הוי נתיצה לצורך בנין יפה ממנו אבל בנתיצה אבני מזבח לא הי' הנתיצה לצורך בנין יפה ממנו אלא נתיצה לצורך תיקון למאס ע"ז והרא"ם בס' יראים בעמוד היראה אות ט' ג"כ כתב דווקא נתיצה דרך השחתה אסור והראי' נראה נכון כמ"ש מרן הגאון זצ"ל בחתם סופר סי' רס"ד מדאיצטרך גבי מעיל לא יקרע עכ"ח לצורך תיקון אין איסור משום לא תעשון ואיצטרך לאו במעיל ובשומר ציון הנ"ל השיג על מרן זצ"ל בזה ואמר דאין איסור בבגדים וביריעות לקרוע ובמ"כ אישתמיט מני' דברי הרמב"ם בפ"ט מכלי מקדש דין ג' שכ' בכל בגדי כהונה אסור לקרוע דרך השחתה וכ' הכ"מ דנלמוד מהא דניתץ ממזבח ועכ"ח הפירש דלא תעשון כן לה' אלקיך כל דבר שקדוש ועומד לה' אלקיך אסור להשחית ולאבד וכ"כ הרא"ם בס' יראים הנ"ל ראי' מש"ס סוף מ"ק דס"ת שנשרף קורע ב' על הכתב ועל הגוויל מוכח דגם הגוויל אסור להשחית ולאבד וגם אין חילוק בין קריעה או שאר איבוד כל שהוא משחית ומאבד אסור אבל לצורך מותר מיהו מבואר דהאי צורך בעי' שיהי' דווקא לצורך תיקון אותו דבר קודש בעצמו או לתיקון שאר דבר קודש כמוהו אבל לצורך חול או אפי' לצורך שאר דבר מצוה שאינו קדוש כמוהו לא מקרי לצורך תיקון וכיון שהוא משחית דבר קודש לצורך חול מקרי משחית דבר קודש ועובר בלאו דלא תעשון כן דהרי בפסחים מ"ה ע"א אמרו בשורף עצי הקדש לצורך בישולו עובר משום לא תעשון כיון דלצורך עצמו עביד כן לימדתי מדברי הפרמ"ג באו"ח סי' קנ"א בטו"ז

ומדברי הרמב"ם בפ"ט מכלי מקדש יש ג"כ השגה לדברי המהר"ם פאדווא שהובא במג"א סי' קנ"ב דרצה לומר דאין איסור נתיצה אלא במחובר ופרמ"ג שם תמה עליו הרי בפסחים מ"ח אמרו בשורף עצי הקדש עובר משום לא תעשון ולענ"ד הפי' במהר"ם פאדווא הוא דווקא בהשחתה גדולה כגון לתלוש ולנתוץ במחובר אבל נתיצה בתלש אין כאן הריסה גדולה כ"כ והריסה קטנה כזאת איכ"ל דאינו בכלל איסור משא"כ התם בשורף הוי הריסה והשחתה גדולה וא"כ אין סתירה לדבריו מפסחים הנ"ל אבל מ"מ דבריו הם נגד דברי הרמב"ם הנ"ל ולכאורה קשה לי לפי דברי הרמב"ם הנ"ל דקורע בגדי כהונה עובר משום לא תעשון וא"כ עכ"ח דלא תעשון כן לה' אלקיך הכוונה כל דבר המקודש ועומד לשם אסור להשחיתו א"כ ספרי קודש דהם מוקדשים לה' בקדושת גופם מסתבר שהם בפשיטות בכלל לה' אלקיך וא"כ יהי' אסור לאבד ספרי קודש מה"ת ולמה כתב בפ"ו מיסודי התורה דין ה' ושם דין ח' דאין איסור לאבדם אלא מדברי סופרים וראיתי במנין המצות להרמב"ם ל"ת ס"ה כ' דהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת ה' וספרי הנבואה עיי"ש וגם בס' החינוך מצוה תל"ז כתב בתחלה שלא נאבד הדברים ששם הקב"ה נקרא עליהם כגון בית המקדש וספרי הקודש ולבסוף כתב שמה שאמרנו שכל כתבי הקודש בכלל הזה הוא מדברי סופרים עיי"ש והדבר תמו' למה יגרע שם ספרי קודש משאר דברים קדושים המיוחדים לשמו כמעיל ובגדי כהונה ואין לומר מדאיצטרך לאו למחיקת השם מכלל דספרי קודש מותר זה אינו דאיכ"ל לאו למחיקת השם אפי' בנכתב שלא במקומו וכמ"ש בס' יראים הנ"ל וכ"ש לפי מה דמשמע דיש חילוק בין מחיקת השם לאיבוד שאר דברים קדושים לענין לצורך תיקון וצע"ג לענ"ד: מצוה תל"ט מ"ע קפ"ז

מ"ע להביא כל קרבנות חובה ונדבה לבית המקדש ברגל ראשון שפגע בו שנאמר ובאתם שמה והבאתם שמה עולותיכם וכו' ונדריכם ונדבותיכם. והרמב"ם במ"ע סי' פ"ג כתב שיביא ברגל ראשון כל זה שמחויב מחוקי ה' אפי' דמים וערכין ומל"מ בפי"ד מעעשה"ק כתב שלא ידע מנ"ל שהמ"ע היא גם על דברים שאינם קרבין עי"ש והמעיי"ח כתב ראי' מהש"ס פ"ק דר"ה כהרמב"ם. והספר מצות השם כתב דמצוה זה נוהג בזכרים ובנקיבות ובגליון מצות השם כתבתי ויש מקים לדון דהוי מ"ע שהזמ"ג וברמב"ם פי"ד אינו מבואר רק ב"ת איכא בנשים וכן בחינוך לא ביאר ואם הדין כן הי' מיושב קושית הח"צ סי' י"ב ברש"י ביצה י"ט ע"ב דמשכחת בנשים אמנם מסתבר כמחבר הואיל ובביאה תלי' כשם שמחוייבת בביאה מחוייבת בהבאה ומה שיש לפקפק ע"ז דאינו דומה לשאר מ"ע שהז"ג דהכא אין החיוב בא מכח הזמן שהרי הוא מחויב ועומד מכח נדרו ומשום הכי באמת לא כתבתי בלשון ברור אלא בדרך האפשר שכן יש לדייק מלשון הרמב"ם פי"ד ממע"ק דמשמע כן דכתב דאשה עובר בב"ת ולא כתב דגם העשה עוברת וכן בש"ס בר"ה דף וי"ו קמבעי' לי' רק לענין ב"ת ולא לענין עשה ומסברא הוי אמינא דהיא מ"ע שהז"ג דנהי דמצד הנדר הוא מחויב להביא ולקיים נדרו מ"מ אינו מחוייב לעשות מיד אלא יש לו רשות לעשות אימתי שירצה רק מצד זריזין מקדימין אבל מצד עצמו הוא רשות אם לא נאמר מ"ע דבאתה שמה ול"ת דבל תאחר וא"כ הזמן של הרגל היא המחייבת להביא קרבנו עתה וכיון דאמרי' דמ"ע שהז"ג נשים פטורות א"כ אין הזמן מחייבת אותם להביא דווקא עתה ברגל ונהי דהחיוב נשאר עליהם לקיים מוצא שפתיהם אבל אינו מחויבת לקיים עתה אלא בג' רגלים ומאי ענין ב' מצות אלו אהדדי דנימא הואיל ונתחייבה במצות מוצא שפתיך נתחייבה ג"כ במצות ובאתה שמה מה שהזמן מחייב ע"כ אמרתי וכך אני אומר עתה שאינו מוכרח אם אשה מחוייבת במ"ע זו

ולכאורה יש להביא ראי' דכל כי האי גוונא לא מקרי זמן גרמא ממאי דקשיא לי אמאי אמרי' למ"ד טבילה בזמנה מצוה דנשים חייבות לטבול דווקא בזמנה כדאיתא בנדה למ"ד ע"א וביומא דף ח' ע"א בד"ה טבילה בזמנה וכו' יליף לה מקרא וחטאו ביום השביעי ותוס' בקדושין כ"ט ע"א ד"ה אותו וכו' כתב דמילה הואיל והיא בשמיני להוי מ"ע שהז"ג ואע"ג שתי' הואיל וגם אח"כ המצוה לא הוי ז"ג מיהו שם אינו מבואר רק דמצות מילה מקרי שאין הז"ג אבל מצוה למול בשמיני עדיין יש לומר זה גורם הזמן ונשים פטורות ממנה וא"כ טבילה בזמנה דדווקא בזמן החיוב לטבול אבל אח"כ אין חיוב כלל לטבול אם רוצה לעמוד בטומאה יעיי' בלשון הב"י ביו"ד סי' קצ"ז וא"כ יהי' הזמן מחייב הטבילה ויהי' נקרא זמן גרמא ויהי' נשים פטורות ומ"ע שהז"ג אפי' מדרבנן פטור כדאיתא בברכות דף כ"ף אלא משמע כיון דאין הזמן גורם עיקר הדבר והחיוב רק הקביעות הזמן ולחייב לעשות באותו זמן לא חשוב מ"ע שהז"ג מיהו יש לחלק בין הנך ובטבילה קשה טפי דלאחר זמנה הדבר רשות אם רוצית לעמוד בטומאה אין חיוב כלל לטבול ועכ"פ לא מצאתי דין זה מבורר. ולכך כתבתי שם בספק דיש לדון לכאן ולכאן. והנה גוף הל"ת של בית בנשים דפסק הרמב"ם דעוברת עיי' בלח"מ שם ויש ליישב דכבר הקשו התוס' בקדושין ל"ה ע"א ד"ה משום דלאביי עמדה הקושי' לר"י דסובר ב"כ מלמדין יליף ונראה דטעמי' דאביי דסובר דאשה בעלה משמחה קשה הא כתיב ושמחת אתה וביתך כפי' רש"י בחגיגה דף וי"ו ע"א, [מיהו עיי' בתוס' פסחים ק"ט ע"א]. ונראה דאביי סובר כיון דבכ"מ מ"ע שהז"ג פטור אמרי' טעמי' דקרא בשמחה אין החיוב מצדה אלא מצדו שלא יהי' שרוי' בלא אשה דהשרוי' בלא אשה שרוי' בלא שמחה ולכך מצד שמחתו היא מחוייבת לעלות וכ"ז למאן דדריש טעמי' דקרא אבל לר"י דלא דריש טעמי' דקרא בב"מ קט"ו לכך לדידי' גם אביי מודה דהקרא כפשטי' דאשה מחוייבת בשמחה ולכך גם הרמב"ם דפסק בפ"ג ממלוה ולוה כר"י ועיי' בלח"מ שם ולכך פוסק דאשה חייבת בשמחה ועוברת בב"ת וא"ש דברי הרמב"ם כנלע"ד

ויש עוד לאו בפרשה זו לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה ולא