מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב סו

התוס' בתמורה דף ג' ע"ב ד"ה ומקלל חבירו בשם מנלן וכו' שכ' א"נ מהאי קרא גופי' ושפיר כ' המהרש"א ובאמת גוף קושי' מהרש"א י"ל כתפארת ישראל דת"ח ילפי' מאת אלא על הרמב"ם שכ' סוף הלכות שבועות מוציא ש"ש ילפי' מליראה השם וגו' וברכה לבטלה מלא תשא וכבר תרצתי לעיל אבל אי הרמב"ם ס"ל כסברת התוס' אז ליכ"ל תי' הנ"ל ונראה דהרמב"ם סובר דמלא תשא לא מוכח אלא ברכה לבטלה ומה שעבר כבר אבל מליראה השם נפקא לן דצריך השתא לשמור עצמו שלא יוציא ש"ש לבטלה: מצוה תל"ד מ"ע קפ"ג

מ"ע להתפלל בכל יום לשי"ת שנאמר אותו תעבוד. ולדעת הרמב"ם היא מ"ע להתפלל בכל יום רק מנין התפלות ונוסחת התפלה הוא מדרבנן והחינוך כ' בשם הרמב"ן דגם לרמב"ן אם לא התפלל בעת צרה ביטל ממ"ע זו עיין ברמב"ן מ"ע ה' אמנם בסוף מנין המצות סילק רמב"ן מ"ע זו מחשבונו. בשאגת ארי' סי' י"ד האריך להקשות מה שקשה על הרמב"ם. ולענ"ד לדעת הרמב"ם גם בק"ש אם קרא ק"ש יצא ג"כ מ"ע של תפלה דתפלה אינה כתובה בפירוש רק דרשי' ולעבדו בכל לבבכם דרשי' איזה עבודה שהוא בלב הוי אומר זה תפלה ואם קרא ק"ש כמש"כ לעיל דצריך למסור עצמו וכל מחשבותיו להשי"ת בודאי יצא ג"כ משום תפלה ואע"ג דאיכ"ל דאינו יוצא בהרהור בעלמא היינו מדרבנן כדמשמע במג"א סי' ק"א סי"ק ב' דכ' וז"ל צ"ע אם התפלל בלבו אם יצא דלכאורה משמע דיצא דגמרי' מלעבדו בכל לבבכם וזו תפלה א"כ עיקר תלוי בכונת הלב והקב"ה יודע מחשבות אלא דבגמ' משמע דלא יצא וזה הוי רק דרבנן ממילא א"כ שפיר י"ל לשיטת הרמב"ם כיון דאמר ק"ש ומסר כל דבריו להשי"ת ע"כ גם בתפלה יצא וע"כ שפיר אינו חוזר. וא"כ ק"ש אפי' בעל קרי חייב וא"כ ממנ"פ אינו צריך לחזור אי אמר ק"ש יצא כבר כנ"ל ואי לא אמר ק"ש צריך עכ"פ לומר ק"ש: מצוה תל"ה מ"ע קפ"ד

מ"ע להתדבק בחכמים ותלמידיהם שנאמר ובו תדבק. והרמב"ן מ"ע ז' השיג עליו וסובר דעיקר המצוה לשבע לקיים המצוה שכן הי' גרסתו בנדרים זי"ן ובחומש כ' המ"ע שיהי' בכל עת דבוק בה' עיי"ש. ונ"ל קצת ראי' להרמב"ם דהרי אנן קיי"ל כר"ע דדרש את ה' אלקיך תירא לרבות ת"ח ואע"ג דכתיב תירא בלשון יחיד וקאי על תרווייהו דיראת ה' היא יראה אחרת וגם יראת ת"ח יראה אחרת הוי רק דבא מכח יראת ה' ע"כ שפיר משמע מהקרא את ה' אלקיך תירא ג"כ ת"ח ואיתא בגמ' ודבקו בו והקשה איך יכול לדבק בהשי"ת אלא עכ"ח לדבק בת"ח וע"ז שפיר קאמר שצריך להתדבק בחכמים ותלמידיהם כי נאמר ובו תדבק וקשה איך יכיל להיות זאת אעכ"ח לרבות ת"ח, ועכ"פ גם פי' הרמב"ן לפי הגירסא שיהי' דבוק בכל עת בה' גם הוא בודאי נכלל בלשון ובו תדבק ול"ק א"כ ימנה אותו לשתי מצות זה ל"ק כיון דהכל ענין אחד וזה גורם לזה וכתיב רק בחד קרא בשתי תיבות ולכך נכלל ונמנה למ"ע אחת: מצוה תל"ו מ"ע קפ"ה

מ"ע לשבע באמת בשמו יתברך שנאמר ובשמו תשבע. והרמב"ן במ"ע זי"ן השיג עליו בזה ואינו מונה זה למ"ע. וסובר דעיקר המצוה לשבע לקיים המצות שכן הי' גרסתו בנדרים זי"ן: פרשת ראה מצוה תר"ז מ"ע קפ"ו

מ"ע לאבד ע"ז ומשמשיה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות וכו' כי אם כה תעשו להם את מזבחותם תתוצון וכו'. ובכלל זה ע"ז ותשמושיה ותקרוביה והנה הרמב"ם בפ"ח מע"ז כ' דאיבד ע"ז הוי שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים והכ"מ הקשה למה פסק הרמב"ם כר' יוסי הלא יחיד הוא לגבי חכמים ותי' הכ"מ כיון דאנן קי"ל זה וזה גורם מותר וגם ר' יוסי הכי ס"ל וע"כ ס"ל כן. ולי קשה טובא על הכ"מ דהרי הרמב"ם פ"ה מהלכות נדרים פסק באומר קונם פירות וכו' יעיי"ש דהוי ספק והראב"ד השיג דהם ודאי ולא ספק והקשה הראב"ד על עצמו ג"כ מ"ש מאגוז של ערלה דמותר ותי' הכ"מ משום דנדרים הוי דבר שיל"מ והוי אסור אפי' במשהו וה"ה זה וזה גורם נמי אסור וא"כ כאן הלא מה"ת הוי אתי במשהו כמש"כ התוס' בע"ז שם ד"ה שוחק וזורה לרוח וא"כ האיך כ' הכ"מ דמשום זה מותר משום דזה וזה גורם מותר והאיך אפשר לומר כך וצע"ג ובאמת לדידי בלא"ה קשה מאי איסור יש אם נעשה זבל הלא המזבל אין צריך לחוש שמא הוא מע"ז כי מרובא דעלמא לא הוי הזבל מע"ז וא"כ אמרי' דאזלי' בתר רובא ואי אמרי' כל קבוע כמחצה על מחצה לפי דעת ספר הכריתות המובא בפרמ"ג סי' ק"י ביו"ד דכתב להקשות דיהי' אסור לאדם לחרוש משום חשש נחל איתן וס"ל אפי' אינו ניכר לדידי' ולשום אדם וה"נ אפשר דאדם אחד יודע אבל לשאר השיטות דבעינן שיהי' דווקא ניכר וידוע האיסור וא"כ אמאי יהי' אסור לזבל בו דמאי דאמרי' גבי' אין מבטלי' איסור לכתחילה זה הוי דווקא גבי יבש ביבש אבל גבי זבל אפשר לומר דהוי דינו כלח בלח ממילא הדרא קושי' לדוכתי' אמאי יהי' אסור ואת"ל דבאמת רק מדרבנן הוא אסור הא בע"ז דף מ"ג הביא ר' יוסי ראי' מקרא מן ויזר על פני מים משמע דלרבנן הוי איסור דאורייתא מיהו בלא"ה קשה שם דהרי לר"ל דס"ל בע"ז מ"א דע"ז שנשתברה מעליה היא מותר ופריך מהא דשוחק ומשני גזירה שמא ישראל יגבה אותו ויקנה ואח"כ יבטלה וע"ז של ישראל אין לה ביטול וא"כ הוי אסור רק מדרבנן וא"כ האיך הביאו שם ראיות מקרא

ואפשר לומר לפי הטו"ז שהבאתי כמה פעמים דדבר שהוא מפורש להיתר א"א לחכמים לאסור וא"כ אפי' הוי רק איסור דרבנן ואפ"ה פריך כיון דהוא מפורש בקרא א"א לחכמי' לאסור א"כ מיושב הרמב"ם הנ"ל דס"ל ג"כ דהוא רק איסור דרבנן משום מבטלין איסור לכתחילה וכיון דהוי ספיקא אם נעשה זבל הוי ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן אמרי' להקל וא"ש

והנה הרמב"ם הנ"ל דכ' או שורף ומטיל לים והקשה הכ"מ מנ"ל דשורף ממנ"פ אי ס"ל כרבה בפסחים א"כ בעי שחיקה ואי כר' יוסף שם פסחים דף כ"ח לא לבעי רק מטיל לים ולענ"ד גם הרמב"ם פוסק לחומרא דבעינן גם לים שחיקה דאין הים המלח ממיס ע"ז ולכך הרמב"ם בחכמתו ידע דאם נשרף אפי' מתכת הוא קל להמיס כמו שכתבו המפרשים ושרף אותו משה וממילא מועיל הים המלח לאחר שריפה להמיס אותה ולכך כתיב הרמב"ם שורף והה"ד דשוחק ומטיל לים מהני בפשיטות ולא צריך למיתני. והרמב"ם פ"ז מע"ז כתב השורף ע"ז הגחלה אסורה והשלהבת מותרת ועיי' בשיטה מקובצת בשמעתין שהקשה מהש"ס דפסחים כ"ו ע"ב דאמרי' בשלה ע"ג גחלי' ד"ה שרי' וכו' עיי"ש ודבריו תמוה מאוד דהתם בכלאי כרם וערלה דהם מהנשרפין וגחלן ועפרן שרי' אבל בע"ז תנן דאפי' אפרן אסור וצ"ע ועיי' בש"ך וטו"ז בי"ד סי' קמ"ב שהשיגו גם על הב"ח שם שרצה לומר דאיסור גחלת הוא לכתחילה ואפשר דהש"מ כיוון לדברי התוס' בפסחים כ"ז ע"ב ד"ה חוץ מעצי אשירה ומטעם ע"ז שנשתברה

ובמ"ש השיטה מקובצת עוד לכך אין לברך על שלהבת של ע"ז במוצאי שבת מטעם דמאיס אע"ג דבגמרא אינו מבואר רק דהגחלת מאוס וליכא למיחש דיבוא ליהנות ממנה אבל שלהבת דהיינו בדלק נר אחר מן הגחלת איכ"ל דלא מאוס והרב בעל קרבן עדה בירושלמי תמה על הרא"ש דתיפוק לי' מטעם מאוס ולק"מ לענ"ד דשלהבת לא מצינו דמאוס אלא הש"מ הנ"ל סובר כן בלי ראי' מהגמרא ולדברי הש"מ מיושב קושי' הטו"ז באו"ח סי' רצ"ה סק"ו על הה"מ עי"ש ואדרבה מוכח בשמעתין כוותי': מצוה תל"ח ל"ת רנ"ב

מל"ת שלא לאבד שום דבר קדוש ולא למחוק שום שם משמות קדושים שנאמר לא תעשה כן לה' אלקיכם. אפי' שם שלא נקדש אלא כתבו סתמא יש בו איסור מחיקה אפי' נכתב שלא לשמה ג"כ הקשה המנחת חינוך דמנ"ל דרשאין למחוק ואפשר דכפל הלשון מה' אלקיכם משמע דקאי על השם שנכתב לשמה שהוא אלקינו ומהקרא זה ג"כ ילפי' דאסור לחוץ אבן המזבח ומכל דבר קודש והשורף עצי הקדש ג"כ עובר על לאו הזה דברישא דקרא כתיב ונתצתם את מזבחותם וע"ז נאמר לא תעשה כן וכו' אבל הגרמא אמרו בשבת דף ק"כ ע"ב דלא תעשו דווקא עשי' אסור אבל גרמא מה"ת שרי

במוחק או נותץ ע"מ לתקן פליגי בזה הפוסקים. וכדי לבאר דין זה הב"י ביו"ד סי' רע"ו הביא בשם ר"י אסכנדרני ספק בזה אי רשאין למחוק השם לצורך תיקונו ורצה להביא ראי' מאבני מזבח שהקיצו אנשי יון שביה תרמונא נתצו וגנזו מוכח לצורך תיקון מותר לנתוץ ואדמ"ו הגאון זצ"ל בחתם סופר חיו"ד סי' רע"ז תמה עליו הא מסיק בע"ז דף נ"ב דבאו בה פריצים וחללוה ושם בסי' רס"ח דחה הרב הגאון השואל שם דכוונת ראיות הר"י אסכנדרני מסק"ד דש"ס ואדמ"ו שם דחה זה ולענ"ד קושי' אדמ"ו זצ"ל בנוים על אדני פז דהרי הר"י האסכנדרני דחה הראי' מהש"ס הנ"ל דמזבח שאני דאי אפשר בענין אחר וכבר תמה אדמ"ו זצ"ל שם וכי אי אפשר בענין אחר מאי הוי הא איסור נתיצה הוא איסור ולאו דאורייתא. ותי' שם