מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב סה

דהר אינו נאסר מ"מ הציפוי נאסר כיון דהיא עיקר הגרם ומטעם זה א"ש דעל ליפוי של הר ושל בעלי חיים אינו עובר בהם משום לא ידבק בידך מאומה ועל לאו דלא תביא תועבה אל ביתך כיון דלא הוי ע"ז ממש רק גרם הוי דמיתתו בסייף ודוק: מצוה ת"ל ל"ת רנ"א

מל"ת שלא ליהנות מע"ז ומתקרובתה ומן משמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך. והנהנה מהם עובר ג"כ משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם הנאמר בעיר הנדחת וממילא הוא אסור בהנאה והקשה המנחת חינוך לפי"ז אמאי פסקי' אם תקע בשופר של ע"ז יצא הא עובר על לאו דלא תביא תועבה ועוד הא איכא מ"ע אבד תאבדון את כל המקומות וא"כ אמאי יהי' יוצא אם תקע הא הוי מהב"ע וכבר שמעתי קושי' זו. והנלע"ד דהלאו דלא ידבק בידך מאומה הוא דווקא אם אין כוונתו למעט תיפלה והנה בע"ז דף ס"ג ע"ב מבעי' לי' שכרו לשבור וכו' מאי מי אמרי' כיון דרוצה בקיומו אסור או דילמא כל למעוט תיפלה ותי' הגמ' למעוטי את התיפלה שפיר דמי ורצו להביא ראי' מברייתא דאין עודרין אבל עוקרי' והא מני ר"ע היא ודחי דאתי' כר' יהודא ומשום דאסור ליתן להם מתנת חנם וקאמר תו מדר' יהודא נשמע לר' עקיבא יעי"ש. ולענין דין דר' יהודא דאסור ליתן להם מתנת חנם מבואר במגן אברהם בסי' צ' ס"ק למ"ד איתא בגמ' פ' שלושה שאכלו דר"א שיחרר עבדו להשלימו לעשרה ואע"ג דעובר בעשה מצוה דרבים שאני וכ"כ התוס' פ"ק דשבת וכ"כ הרא"ש אע"ג דיש איסור לא תחנם מ"מ מצוה דרבים שאני והנה בע"ז מדמי איסור לא תחנם לקיום דבר האסור בהנאה וא"כ כמו שהתם מותר למעוטי תיפלה כמו כן כאן והנה כאן גבי עבד מוכח אפי' שלא למעוטי תיפלה רק כיון שהוא מצוה מותר וא"כ שפיר פסקי' דיצא אם תקע בשופר של ע"ז כיון שיש מצוה ומצוה לאו ליהנות ניתנה והוי כמו למעוטי את התיפלה וא"כ אינו שייך לא לאו דלא תביא תועבה ולא לאו דלא ידבק בידך ושפיר מיושב קושי' המנחת חינוך: מצוה תל"א מ"ע ק"פ

מ"ע לברך ברכת המזון אחר אכילה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך ולדעת הרמב"ן בברכות דף כ' כזית וכביצה לכל מר כדאית לי' הוא דאורייתא ולהרז"ה הוא מדרבנן לכ"ע ורק כדי שביעה הוא מחוייב מה"ת וקרא אסמכתא בעלמא ודעת החינוך צ"ע שכ' כזית דרבנן וכביצה הוא מה"ת וזה דלא כמאן וכבר העיר המעיי"ח עליו בזה ואפשר דטעם החינוך דס"ל דביצה הוי כדי שביעה דהרי ר"י למד משבעת ושבעת הוי כביצה דלגבי מקצת בני אדם זה נמי הוי שביעה והוי כדאורייתא ואין כל אדם שוה

והנה במג"א ריש סי' ר"י כ' דאכילה ושתיה אין מצטרפין לשיעור כזית ומביא ראי' מיוהכ"פ דתנן האוכל ושותה אין מצטרפין וכבר תמה ע"ז בספר חמד משה דהתם ביוהכ"פ דביתובא דעתא תלי' מילתא מיהו זה אפשר לדחות דראי' של המג"א מדר' חסדא דלא ס"ל הטעם משום דביתובי דעתא תלי' מילתא ביומא דף פ"א ע"א אלא דקשה לי דהרי בסוכה דף כ"ז ע"ב ובשאר דוכתי הכי קיי"ל דלענין שתי' יש ספק אי' בעי' שיעור רביעית לענין ברכה אחרונה כביצה או כזית וכן איתא בשו"ע וא"כ לענין ברכה אחרונה אי נימא דגם משקין בכזית וא"כ אוכלין ומשקין שוות וא"כ איך אפשר למילף מיוהכ"פ דהוי אכילה בככותבת הגסה ושתי' כמלא לוגמיו אבל כאן אכילה ושתי' שוות בכזית וא"כ אפי' לר' יהושע מצטרף וא"כ קשה על המג"א שכ' האוכל ושותה אין מצטרפין אמאי וצ"ע

והנה איתא באו"ח סי' ר"ד סי' ח' אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה וגו' והקשה המג"א ס"ק כ' דבסי' תע"ה סי"ד פסק אנסוהו ואכל מצה יצא וכהרב"י שם בשם המ"מ והר"ן הטעם דאמרי' המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וא"כ ש"מ דחשיב הנאה וא"כ למה לא יברך עליו וא"ל דמיירי דנפשו קצה מלאכול רק בעכ"ח האכילוהו וא"כ איך החיך נהנה ממנו. ולענ"ד נראה ליישב עפ"י מש"כ התוס' בבא בתרא דף מ"ח ע"א ד"ה יקריב אותו מלמד שכופין אותו דמוכיח שם הש"ס אגב אונסו גמר ומקנה הא דוקא אונסו אגב זוזי אמרי' גמר ומקנה ותי' התוס' כיון דהוי מצוה הוא כזוזי וה"נ גמר ומקנה וא"כ מיושב היטב דבסי' תע"ה דאנסוהו לאכול מצה והוי מצוה ובמצוה אמרי' דהוי כזוזי ע"כ בוודאי גמר ומקנה ע"כ שפיר יצא אבל בסי' ר"ד דלא הוי שום מצוה ממילא לא הוי כזוזי ולא גמר ומקנה ע"כ אמרי' שפיר אם אנסוהו לאכול לא יברך עליו ואע"ג דהוי סופו נהנה זה הוי כמו תחילה באונס וסופו ברצון דפטור ומיושב היטב קושי' המג"א

והנה מרן הגאון בעח"ס זצ"ל באו"ח סי' מ"ט כ' דאפשר דאם אכל פחות מכזית ושבע ממנו יוצא כדי אכילה וכתב שבוודאי לענין בהמ"ז שבשביעה תלי' מילתא חייב בוודאי לברך בהמ"ז בכה"ג אם שבע ממנו אבל המנחת חינוך כתב להיפך שבוודאי לא יצא וגם לענין בהמ"ז בעינן דוקא אכילה ושביעה כדכתיב ואכלת ושבעת ולפי דברי מרן זצ"ל כראה דס"ל האי דושבעת הוא פי על האכילה וממילא אם כורכו דבר אכילה בגמי אע"ג דלענין דבר מצוה אמרי' דלא יצא אפ"ה לענין בהמ"ז בודאי חייב משא"כ לסברת המנחת חינוך זה לא הוי אכילה אפי' לענין בהמ"ז כי הנאת גרונו בעינן כיון דאכילת ושבעת כתיב בקרא

והנה לענין שאחד יכול להוציא חבירו דינו כמו ברכה דאחרים אם הוא חייב בה אז יכול להוציא ג"כ אחרים והמג"א בסי' קצ"ט הקשה אמאי אמרי' אם הגיע לבר מצוה אז יכול להוציא אחרים אע"ג דלא בדקו אותו והא קיי"ל דבדאורייתא לא סמכי' על חזקא דרבא. ואני אמרתי בחרפי ליישב דהטעם דלא סמכי' על חזקה זו הואיל ואפשר לברורי ומבררינן כמ"ש הטו"ז באע"ז סי' קנ"ו וברמב"ן במלחמות פ"ק דחולין והראש יוסף כתב דמה דאמרי' הואיל ואיכא לברורי מבררינן הוא רק מדרבנן והנה בקטן אפי' לא הגיע לשניו חייב הוא מדרבנן ויכול הדרבנן להוציא דרבנן כדאיתא בברכות דף כ"ף וא"כ יש ליישב קושי' המג"א דהרי מה"ת אזלי' בתר חזקה כיון דהביא שתי שערות וא"כ אם הי' מוצא לאיש אשר אכל כדי שביעה כיון דמה"ת הוא גדול כבר יצא השומע המחויב מדאורייתא והשתא הוי רק דרבנן וקטן נמי הוי מדרבנן מחויב ואמרי' דרבנן מוצא דרבנן כנ"ל וא"כ ממ"נפ יכול להוציא את הגדול ושמעתי שבס' ביאר מרדכי על ערבי פסחים מהגאון ר' מרדכי בנעט זצ"ל ג"כ כתוב תירץ זה אבל אני לא ראיתיו ואפשר, וברוך שכוונתי, אם כתיב בה: מצוה תל"ב מ"ע קפ"א

מ"ע לאהוב את הגר שנאמר ואהבתם את הגר, וא"כ מצות אהבת הגר היא בכפל דעובר עליה עובר על ב' עשה על עשה דואהבתם את הגר ועל עשה דואהבת לריעך וכן נראה מדברי החינוך וס' מצות השם מיהו לפמש"כ במקום אחר דמדברי הילל שאמר ואהבת לריעך כמוך מה דלך שנא לחברך לא תעבוד והיינו דמפרש זה ואהבת לריעך דקאי רק אממונו' וחפציו מדלא כתיב את ריעך ממילא גבי גר דכתיב את הגר קאי רק אגופו וא"כ דוקא אם עבר שלא לאהוב את הגר עצמו עבר על ב' עשה אבל אי עבר רק משום חפציו לא עבר רק משום ואהבת לריעך וקשה באמת למה לא כתיב בגר נמי כמו התם בישראל ואפשר לומר משום דלא חשוב ממונו כגופו וגופו הוא עיקר ע"כ אמרה תורה רק זאת שהוא עיקר והיינו את הגר שהוא גופו: מצוה תר"ג מ"ע קפ"ב

מ"ע לירא את ה' שנאמר את ה' אלהיך תירא, ועיי' בחינוך שביאר היטב איך ראוי לאדם להשתדל להעמיד לפניו את כל העולמות והמלכים וכולם רעדים ונחפזים לפני השי"ת כמו שביאר הרמב"ם בפ"ב מיסודי התורה והנה חכז"ל אמרו בכלל יראה הוא ג"כ מוציא ש"ש לבטלה כמו דאיתא בתמורה דף ד' דילפי' מאת ה' אלקיך תירא על איסור עשה המוציא ש"ש לבטלה וברמב"ם סוף הלכות שבועות כתב המוציא ש"ש לבטלה ילפי' מן ליראה את השם הנכבד והנורא וביאר בס' תפארת ישראל על המשניות בברכות סוף פ' אלו דברים להקשות א"כ איך כתב שם הרמב"ם המברך ברכה לבטלה עובר משום לא תשא כיון דמברך ברכה שאינה צריכה הוא לאו דלא תשא מכש"כ מוציא ש"ש לבטלה ולמה כתב הרמב"ם דילפי' מן ליראה את השם וגו' ועוד הקשה דבתמורה דף ד' ע"ב מסיק הש"ס דא"א למילף מן ליראה את ה' דשם כתיב והפלא את מכותך ובעשה אין כאן מלקות ומסיק שם דילפי' מן את ה' אלקיך תירא עיי"ש. ולענ"ד הרמב"ם לשיטתו א"ש דהרי הרמב"ם סובר ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא וביאר החוות דעת דהתורה נאמרה על ודאי כגון לאו דלא תאכל נבילה בודאי נבילה וכמו כן עשה דפסח דוקא ודאי פסח וא"כ ה"נ אי ילפי' מלא תשא הוי דוקא ודאי אסור אבל ספק לא הוי אסור אבל כיון דכתיב ליראה את ה' היינו שמירה שלא יבוא לידי כך וא"כ אפי' הוציא ש"ש בספק ג"כ עובר ומיושב נמי קושי' השני' דאיך אפשר לומר דהאי ליראה אתי' על מוציא ש"ש לבטלה הא התם לא הוי מלקות היינו בספק אבל בודאי איתא מלקות נמי וא"כ יש למילף נמי מליראה שפיר ודוק

והנה הספר תפארת ישראל הביא עוד שם להקשות על המהרש"א שכתב בתוס' ד"ה הא ר"י בא"ד דאסרי' וכו' דהביאו תוס' בשם גמרא מתמורה קרא דאת ה' אלקיך דמיירי בהזכרת ש"ש לבטלה וכ' ע"ז המהרש"א דלאו מהאי קרא יליף לה הגמרא שם אלא מקרא דליראה את השם הנכבד והאי קרא דאת ה' אלקיך תירא דרשי' לי' בדוכתא אחריתא לרבות ת"ח, ובאמת איכ"ל דהמהרש"א הוי ס"ל כמש"כ