מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב סד

בהם נכון הם עושים דהאי על לאו דוקא אלא על בסמוך כדקיי"ל בתוס' סוטה ל"ז ד"ה מאי על וכו' יעיי"ש ושם הארכתי יעיי"ש

השוכר בית בחוץ לארץ כל שלושים יום פטור ומשלושים יום ואילך חייב במזוזה ובתוס' מנחות כתבו ב' תרוצים ותי' ראשון גם בתוך שלושים יום מקרי ביתך מה"ת ולדעת תי' השני מה"ת פטור ומאי דקשיא ע"ז כבר כתבתי במקום אחר יעיי"ש. ועיי' בתוס' מנחות דף מ"ד ד"ה טלית דלפי תי' ראשון ס"ל אפי' בית שאינו שלו חייב במזוזה דחובת הדר הוא וביתך דכתיב בקרא היינו דרך ביאתך והא דשוכר כל שלושים יום פטור משום דקודם שלושים לא חשיב בית דירה דידי' וכבר כ' הרשב"א בתשובה סי' תרס"ז דדירה לזמן מועט נמי מקרי דירה ובח"מ סי' רי"ב סעיף א' בהג"ה פסק דהאומר פלוני ידור בחצרו ואפי' שעה ויום א' סגי דמקרי דירה ואע"ג דרשב"א שם כ' דנראה דבעי' ז' ימים היינו בדרך אפשר ולכך יד המקבל על התחתונה ואפי' לפמ"ש הגט פשוט סי' קכ"ח ס"ק כ"א דהוי ספיקא דדינא דהב"י באע"ז שם הביא בשם הראבי' דבעי' שלושים יום וביו"ד סי' רי"ז יעיי"ש מ"מ נראה דלא מקרי דירה שלו כל זמן שלא יחזק שדר שם למ"ד יום ונהי דביתך ר"ל ביאתך מ"מ נראה לתי' הזה בעינן שיהי' ניכר שהוא ביאתו ולכך אם הוא באמת בית שלו גם תוך שלושים חייב. ולתי' השני שכתבו שם דנהי דדרשו ביתך דהיינו ביאתך מ"מ תרי ביתך כתיבי ובעינן דוקא בית שלו ואז חייב במזוזה ובאמת קשה בזה מה שאמרו ביומא דף יו"ד דלישכת פלהדרין חייב במזוזה כיון דכהן גדול דר שם זי"ן יום קודם יוהכ"פ וקשה הא הוי של הקדש ולא שלו וגבי מזוזה בעינן דוקא ביתו. ובמקום אחר כתבתי תי' ע"ז ויעיי"ש מצוה תכ"ה ל"ת רמ"ז

מל"ת שלא לנסות נביא אמת יותר מדאי שנאמר לא תנסו את ה' אלקיכם והסמ"ג והסמ"ק כ' הל"ת שלא יאמר אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך חוץ ממעשר ובפ"ק דתענית משמע כן ועיי' בחינוך שכלל לתרוויי' ועיי"ש שכ' טעמא דהא מילתא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא ועיי"ש מיהו במעשר ובצדקה לדעת י"א ג"כ נאמר בקרא בהדי' בחנוני נא בזאת וכו' ואין זה מה שאמרו חז"ל הנודר צדקה בשביל שיחי' בני הרי זה צדיק גמור דהתם אינו בא לנסות אלא דזכות הצדקה יעמוד לו שיחי' ומה שאמרו בר"ה דף ד' ע"א דבגוי אסור דהיינו בתוהא על ראשונות כמ"ש התוס' ותויו"ט פ"א דאבות משנה ג' ומתפילה ג"כ ל"ק דהוי לכאורה כעובד ע"מ לקבל פרס דהוא עיקר התפילה שיעשה הקב"ה רצונו כיון שהוא דרך תפילה ובקשה ובלא"ה כמו דבמעשר רשאי לנסות משום דודאי הדבר כמו שאמר הנביא אם לא אפתח לכם ארובות השמים וגו' כמו כן גבי תפילה הבטיח לנו השי"ת כי קרוב ה' לכל קוראיו באמת וממנ"פ הוא כמו מעשר: מצוה תכ"ו מ"ע קע"ט

מ"ע להחרים שבעה אומות שנאמר החרם תחרים אותם, ומשמע מדסתם הרמב"ם אפי' בז' אומות בח"ל ועיי' במעיי"ח שכ' דתלי' בפלוגתא ורמב"ם סובר דלא דרשי' טעמא דקרא. והנה החינוך כ' דהא דמצוה להחרימם אם אין סכנה דוקא לכאורה טעמו דבכל התורה כולה אמרי' אין לך דבר שצריך למסור נפשו אלא ע"ז וגילוי עריות ושפ"ד ומלבד אלו השלושה אין צריך למסור אלא על עבירה שבפרהסיא או בשעת גזירת שמד כמו שכבר כתבנו לעיל בפ' אמור וכ"ז בלאו אבל במ"ע הא קיי"ל אפי' לפזר ממנו אינו צריך כדאיתא באו"ח סי' תרנ"ו וכאן הוי עשה ושפיר כ' החינוך דבמקום סכנה אין צריך למסור אבל קשה ע"ז דהא קיי"ל ביו"ד סי' קנ"ז דגבי ע"ז אפי' בזרי' דע"ז יהרג ועל יעבור וא"כ כל המפרשים כתבו הטעם הא דצווה הקב"ה להחרים השבעה אומות דוקא משום דאצליהם הי' מקור ע"ז ויש לחוש שמא ימשך עליהם ממילא הוי כמו בזרי' דע"ז ובבזרי' דע"ז קיי"ל יהרג ועל יעבור אמנם לפי הנ"ל אפשר ליישב דנהי דהמפרשים אמרו טעם הזה אבל אנן לא דרשי' טעמא דקרא דלא קיי"ל כר"ש דדרש טעמא דקרא אפי' להקל ומי שאינו מחיוב למסור פסק הרמב"ם דאסור למסור דוחי בהם כתיב וא"כ שפיר כ' החינוך דאין להכניס עצמו לסכנה אלא דלכאורה דבריו סותרים דלעיל משמע דאף בשאר אומות רק תלוי' אי דרשי' טעמא דקרא כדכתב לעיל המעיי"ח. אמנם לפי מה שכתבתי במקום אחר דנהי דקיי"ל לא כר"ש דדרש טעמא דקרא להקל אבל באמת חיישי' לדר"ש להחמיר מספק ממילא כאן הוי קולא שיהי' מוסר עצמו דהא וחי כתיב ע"כ שפיר קאמר דלא כר"ש משא"כ לעיל כנלע"ד: מצוה תכ"ז ל"ת רמ"ח

מל"ת שלא לחמול על עובד ע"ז שנאמר ולא תחנם וזה לכ"ע בכל האומות ומלאו זה דרשו חז"ל הרבה דרשות בע"ז דף כ' ע"א ואמרו שם מדלא כתיב לא תחונם או לא תחינם שמעי' כולהו ולפי"ז הוי כמו לאו שבכללות ואין לוקין עליו וקשיא על החינוך שכ' במצוה תכ"ו טעם דאין לוקין לפי שאין בו מעשה תיפוק לי' משום לאו שבכללות דהוי כמו לאו דלא תאכלו על הדם ואין לוקין. ונראה דהחינוך לשיטתי' לא יליף מלא תחנם חני' בקרקע אלא שלא תתן להם חן ולא מתנת חנם וזה הכל שורש אחד ואינה נמנה ללאו שבכללות כמ"ש החינוך מצוה זי"ן ואיסור מכירה בקרקע יליף מלא ישבו בארצך אבל הרמב"ם יליף בכלל לא תחנם לא תתן להם חני' בקרקע ואיכ"ל דענין אחר היא והוי לאו שבכללות והנה להרמב"ם וחיכוך בוודאי לאו זה מיירי בכל אומות וכדס"ל בכך הנך לאווין דכיוצא בזה מצוה צ"ד אמנם להסמ"ג דס"ל דהנך כולי מיירו בז' אומות קשיא מ"ש לאו זה וכבר עמדו תוס' בע"ז דף כ' ע"א ד"ה לא תחנם ודחקו בזה אמנם יש ליישב לשיטת הסמ"ג דפוסק בכל מקום כר"י דלא דריש טעמא דקרא אבל היכא דפירש הקרא טעמא ילפי' מיני' דמיירי היכא דשייך טפי האי טעם ולכך בחיתון דכתיב הטעם וכמ"ש התוס' קדושין ס"ח ע"ב מיירי דווקא בזי"ן אומות וכן ל"ת צ"ד כתיב פן יחטיאו לי וכן צ"ג כתיב ולאלוהיהם דהוי כמו נתינת טעם ולכך מוקי בז' אומות וכמ"ש שם ובלא"ה הא בכל מקום דכתיב לאסור כריתות ברית נאמר הטעם פן וגו' וקרא לך ואכלת מזבחו וגם במשפטי' מסיים הקרא כי תעבוד אלוהיהם וקאי גם על כריתת ברית ולכך מוקי בז' אומות לר"י כנלע"ד

אבל לאו דלא תחנם דכתיב סתם מיירי בכל האומות גם לסמ"ג כן נראה לי או דס"ל דבכלל לאו צ"ד דהיינו לאו דלא ישבו בארצך גם ישיבה של ארעי בכלל וכדעת הרמב"ם בפ"י מע"ז ובלאו דלא תחנם דדרשי' לא תתן להם חני' היינו ישיבת קבע וקשה הא אפי' ארעי אסור ועכ"ח דמיירי כאן בשאר אומות כנלע"ד: מצוה תכ"ח ל"ת רמ"ט

מל"ת שלא להתחתן עם עכו"ם שנאמר ולא תתחתן בם ולהרמב"ם הלאו הזה בכל האומות ועליו קאי סיפא דקרא בתך לא לבנו וכו' והיינו בגיותן אמנם להטור לא תתחתן קאי לאחר גירות בז' אומות וסיפא דקרא בתך לא תתן קאי על כל האומות בגיותן ולפי"ז כ' המעיי"ח ראוי שימנה לב' לאוין ומ"ש עוד לפקפק על מ"ש הרמב"ם במנין המצות סי' נ"ב דאם בעדים ובהתראה דלוקין וכ' שבחיבור חזר בו וכ' דבזנות הוי מכות מרדות נראה דבמנין המצות מיירי בפהרסיא ובכה"ג גם בחיבורו מודה דבר מלקות הוא כמו כל חייבי כריתות וכמ"ש בחיבור פי"ב מא"ב ועיי' ברמב"ם בפי' המשנה בסנהדרין פ' אלו הן הנחנקין עי"ש ובגוף הדבר יש פילפול גדול וכתבתי באריכות בתשובותי

עוד יש בסדר הזה השמר פן תשכח את ה' אלקיך אשר הוציאך וגו' והרמב"ן כ' שהרמב"ם שכח למנות זה שהוא לאו שלא לשכח את ה' ויציאת מצרי' שהיציאה הוא המקיימת אמונה ואינה בכלל מצות אנכי שכבר כ' הרמב"ם בשורש ו' שהעשה והל"ת שענינו אחד כיון שזה עשה וזה ל"ת ראוי למנותם בשניים והמעיי"ח כ' דסובר השמר היינו עשה לשים הדברי' נגד עיניו ועי"ז לא ישכח והוי השמר דעשה היי עשה וכבר נמנה זה למ"ע: לפ' עקב מצוה תכ"ט ל"ת ר"נ

מל"ת שלא ליהנות מצפוי ע"ז ומתכשיטיה שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. הנה ציפוי ע"ז אסור אפי' בהר אע"ג דהר אינו נאסר מכ"מ הציפוי נאסר וכן הציפוי בעל חיים אע"ג דבעלי חיים אינו נאסרין רק לגבוה אפ"ה הציפוי שלהם נאסר כדאיתא בע"ז דף מ"ה ובחולין סוגי' דרבוצה דף ע' ע"א יעי"ש ובתוס' תי' תרי תרוצים בחד תי' דהר אינו ע"ז כלל רק הציפוי נאסר ועוד תי' שם דהר נמי ע"ז מקרי רק גזה"כ היא שלא יהי' נאסר ולפי' תי' הראשון קשה באמת למה הציפוי אסור הלא ההר אינו ע"ז וגם אינו נאסר ולפי"ז מה שכ' החינוך יש להסביר שע"י הציפוי יותר מתאוה לעבוד אותה כיון שנראה יפה לעיני' וא"כ עיקר מה שעובדין הוא רק ע"י הציפוי וא"כ עיקר הגרם הוא רק הציפוי ואיתא בגמ' המשתחוה להר מיתתו בסייף אע"ג דהר אינו נאסר וא"כ השתא שפיר י"ל אע"ג