מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב סב

הקשה למה לא הביא הרמב"ם דברי ר' יוחנן שאמר משום ר"ש בן יוחי במנחות דף צ"ט ע"ב אפי' לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית ג"כ יצא משום האי פסיק לא ימוש וכו' וגם האי דר' יוסי שם יעיי"ש ובסדר למשנה האריך בזה וכ' ג"כ בעכ"ח הגירסא במנחות צ"ט הנ"ל דר' יוחנן שאמר משום ר"ש בן יוחי הוא טעות דהרי מצינו במקום אחר ריש כיצד מברכין דר' שמעון בן יוחי סובר דאין לאדם לעשות מלאכה מהא דכתיב ואספת את דגנך היינו בשאינו עושין רצונו אבל בעושין רצונו אם אדם חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה התורה מה תהי' עליה וכו' יעי"ש וא"כ מוכח דר"ש בן יוחי סובר דצריך לקיי' והגית בו וכו' בכל עת יעי"ש שהאריך

ולי נראה ליישב דוודאי ר"ש בן יוחי סובר דלעולם צריכין ללמוד דלימוד התורה אין לה שיעור והיא מהדברי' שאין להם שיעור כדתנן פ"א דפיאה בלי מחלוקת כלל דת"ת אין לה שיעור וא"כ קשה על הנך תנאים

ונראה דהנה איתא בקדושין דף כ"ט אמר ר' ספרא משום ר' יהושע בן חנניא חייב אדם לשלש שנותיו שליש במקרא ושליש במשנה ושליש בגמרא והרמב"ם פרק א' הלכה י"א פסק ג"כ כן אלא שסיים שזה דווקא בזמן התחלת לימודו אבל אם כבר למד תורה שבכתב וכו' יעיי"ש ובאמת זה קשה כיון דמחויב מקרא האיך שייך לעשות פשרה ולכך נראה לי דלמדו זה מהא דגמרא דמנחות דלכאורה קשה עוד יותר על הרמב"ם ועל הלכתא דהא קרא דמייתי שם הוא מקרא דיהושע לא ימוש ספר וכו' וא"כ הקרא קאי על תורה שבכתב שאפי' אם ישלש לא יהי' סגי והקרא בגדול מיירי דאיירי ביהושע וע"ז אמרי' שם ולר' יוסי א"ש וגם נקרא תמיד אפי' לא שנה אלא פרק אחד שחרית וערבית קיים ג"כ ור"ש בן יוסי הוסיף אפי' אם קרא ק"ש שחרית וערבית קיים הקרא דלא ימיש דאל"כ עדיין קשה הא הקרא בתורה שבכתב נאמר ועכ"ח הכוונה דיוצא בזה בחלק לימוד התורה של תורה שבכתב ומזה למד הרמב"ם דין הנ"ל לחלק בין קטן לגדול דהיינו ושננתם דאמרי' דהיינו ושלשתם לבניך לקטני' צריך שיהי' שלושה מקרא ומשנה וגמרא אבל ודברת בם וגו' זה יהי' בשכבך ובקומך דהיינו ק"ש שחרית וערבית אבל שאר חלקי התורה גם הם מודין שצריך ללמוד בכל עת שאפשר ואדרבה מדברי הרמב"ם הללו דמחלק בין קטון לגדול מוכח דפסק כר"ש בן יוסי כנלע"ד ומיושב נמי קושי' הסדר למשנה הנ"ל

ב) והנה לפי דעת הרמב"ם הנ"ל דמוקי הקרא דושננתם בקטני' א"כ מוכח לכאורה דאב חייב ללמד את בניו וגם שאר תלמידי' שלושה חלקי התורה מקרא ומשנה וגמרא ותימה על הרמב"ם שם דמשמע שפסק כמ"ד דאין חייב ללמדו אלא מקרא בה' תלמוד תורה פרק א' הלכה ז' וגם מהגמרא משמע כן וקשה דילמא נקט מקרא לרבותא אפי' למ"ד דס"ל ב"מ סוף פ"ב דמקרא הוא מידה ואינו מידה וצ"ע

ג) והנה לענין בן הבן משמע מלשון הרמב"ם דאינו חייב ללמדו בשכר ולענ"ד קשה דא"כ מה איכא בין בן בנו לבן דעלמא שפסק הרמב"ם ג"כ דחייב ללמדו ובגמרא ילפי' דחייב ללמוד לבן הבן מדכתיב מהודעתם את בניך ואת בני בניך וכו' וא"כ משמע דבן הבן דינו כבנו. ולפי מה שאמרתי דברי אגדה אפשר ליישב דאיתא שם בקדושין המלמד את בנו ובן בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני ואמרתי לפרש עפ"י המבואר במדרש דאם קיבלו ישראל כל התורה מה' לא הי' נשתכח התורה מישראל דמעשה ה' הוא קיים לעולם ורק משום שלא הי' להם יכולת ואמרו אל משה דבר אתה עמנו ואמרי' הוא ובנו ובן בנו עוסקים בתורה שוב לא ימוש התורה מזרעו שנאמר ואני זאת בריתי וגו' ולא ימוש מפיך מזרעך ומזרע זרעך וכ' מעתה ועד עולם א"כ איכ"ל דלכך נקט הקרא והודעת לבניך ולבני בניך שהם ג' דורות ועי"ז תהי' מובטח כיום אשר ה' אלהיך בחורב בשעת מתן תורה אם הי' שמעו מפי הקב"ה לא הי' נשכח מהם וגם כאן כן

ד) והנה בגמרא ילפי' מדכתיב בנינכם ולא בנותיכם דאשה פטורה והרמב"ם שם ג"כ פסק כן אלא שפסק דתורה שבכתב ראוי שילמדו והמלמדה תורה שבעל פה כאלו למדה תפלות דאסור והטו"ז ביו"ד סי' רמ"ו כ' ראי' להרמב"ם דהתורה שבכתב ילמדו מפי הקהל. הקהל את אנשי' ונשים ואמרו בחגיגה נשי' באים לשמוע משמע דמצוה וחיוב לנשים לשמוע תורה ולדעתי קשה דהא מהתם אינו ראי' דהרי קיי"ל ביו"ד סי' רמ"ו ס"ו דהדיני' שלהן צריכין ללמוד וכן כ' המג"א סי' מ"ז בסופי דנשים מברכין ברכת התורה וא"כ בהקהל כתיב וילמדו ויראו את ה' דהיינו ע"י המעשים שקורין להם יהי' להם ליראה ויראה אשה חייבת וזה הקריאה בא לחזק היראה ע"כ גם נשים חייבת לחזוק אמונת היראה. ואני אמרתי דאפשר להביא ראי' לדעת הרמב"ם הנ"ל דאשה חייבת תורה שבכתב מהדרש שהבאתי לעיל בקדושין דף למ"ד ר' ספרא בשם יהושע בן חנניא ושננתם אל תקרא ושננתם אלא ושלשתם וכל הדרשות של אל תקרי הם צריכין ביאור ובאיזה מקומות זיכני ה' לבארם

ולפי דעת הרמב"ם הנ"ל נראה דיש לפרש דברי ר' ספרא דהרי התורה נחלקו לג' מדריגות מקרא ומשנה וגמרא ומקרא גם נשים חייב ללמדם לפי דעת הרמב"ם ומשנה וגמרא, אסור להם ולשון ושננתם משמע שני פעמי' לשון שני וא"כ אם האמת שג' חלקים חייבי' ללמןד שפיר דייקה התורה ושננתם לבניך ולא לבנותיך דלזכרי' אתה מצווה גם האידך ב' חלקי התורה אבל לנקיבות אסור ומדנקט ושננתם לשון שנים אז אל תקרא שננתם אלא ושלשתם דהיינו שלושה חלקי תורה ולכך ממעט מבניך ולא לבנותיך כיון דלזכרי' חייב ללמד גם האידך שני חלקי התורה משא"כ לנקיבות: מצוה תכ"א מ"ע קע"ה

מ"ע לקרות קריאת שמע שחרית וערבית שנאמר ודברת בם וכו' ובשכבך ובקומך ר"ל זמן שכיבה וזמן קימה והרמב"ן מנה ק"ש שחרית וערבית לשני מ"ע. והנה מצוה זו קראו חז"ל קבלת עול מלכות שמים ובענין כוונה ובזה יש פלוגתא אי רק פסוק ראשון הוא מה"ת או ג"כ פ' שני' או גם שלישית ועי' בפר"ח באו"ח סי' ס"ז שהאריך בזה והסכים שפרשה ראשונה ושניה דאורייתא הוא וגם האריך לתמוה על דברי תוס' שפסקו כשמואל דס"ל ק"ש דרבנן וקרא ודברת בם בדברי תורה כתיב כבר הקשה השאגת ארי' סי' () ולי הי' נראה דגם שמואל מודה דק"ש דאורייתא אלא דס"ל דמקרא דודברת בם אינו מוכח רק הלמ"ס הוא וס"ל כדעת מקצת הסוברי' דהלמ"ס ספק מותר כדאמרי' בקדושין דף ל"ט לכך נאמרה הלכה דוודאי אסור וספיקו מותר ומלשון הטור יו"ד סי' רצ"ד משמע דבכל הלמ"מ כן ולכך ס"ל ג"כ ספק קרא ק"ש ספק לא קרא פטור ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה אותי הב' המופלג גבריאל קעל זצ"ל דמתני' ריש פ' הי' קורא תנן אם כיון לבו יצא וקשה הא אנן קיי"ל באו"ח סי' ס"ד דאם קרא ק"ש ולא אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד לא יצא והא במתני' תנן סתם הי' קורא בתורה והתם מיירי בלא ברשכ"מ ואפי"ה תנן דאם כיון יצא האם אמנם שגוף הקושי' אינו קשה דאיכ"ל דלבתר הכי אמר ברשכ"מ בתוך כדי דבור וי"ל ג"כ דמתני' מדאורייתא דלא צריך לומר בשכ"מ אמנם לשמואל לא הי' תי' זה מספיק דהוא ס"ל דגם ק"ש הוא מדרבנן אמנם להנ"ל א"ש

ב) והנה בק"ש אנו צריכין להאמין באחדות הבורא וגם אנו צריכין ליחד מעשינו לשי"ת ולעשות מעשינו רק לשמו הן יחוד המעשה זה מקרי קבלת עול מלכות שמים ואנו מחוייבי' בשעת ק"ש לקבל עלינו שיהי' מחשבותינו ועבדינו הכל רק לשם השי"ת. ובזה אני מיישב הקושי' שהבאתי במצוה שלפני זה שהקשה הסדר למשנה איך אמרי' במנחות צ"ט אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא רק ק"ש שחרית וערבית ג"כ יצא משום לא ימיש וכו' הא רשב"י ס"ל ריש פ' כיצד מברכין דצריך האדם שלא לעסוק במנהגו של עולם דא"כ התורה מה תהא עליה ועכ"ח הקרא דואספת את דגנך קאי אם אינו עושה רצונו של מקום כך הקשה הנ"ל

ואמרתי עפ"י הנ"ל דאיכ"ל דכוונת ר"ש בן יוחי כך הוא דאם קורא ק"ש שחרית וערבית ומיחד כל מעשיו לשם השם וא"כ אף זה שחורש וקיצר הכל מיחד להשי"ת ע"כ י"ל שם שפיר אע"ג שקורא רק ק"ש שחרית וערבית ג"כ יצא משום הקרא דלא ימוש וכו' אבל בכיצד מברכין מיירי בסתם אדם שאינו מיחד מעשיו לשם ד' שיהי' רק חורש בשעת חרישה וקיצר בשעת קצירה ולא יהי' כוונתו להשי"ת בזה צריך דווקא לקיים והגית אבל בקריית ק"ש התם לא יצא ושפיר מיושב קושי' הסדר למשנה וביתר ביאור נהי דקרא דלא ימוש קיים אבל הקרא דושננתם שיהי' דברי תורה משונונים בפיך זה עוד לא קיים שהרי שכחה מצוי ואם אינו מוסיף משתכח וזה שאמר והתורה מה תהי' עליה וא"כ אע"ג דקיים בק"ש לא ימוש וכו' וגם ודברת בם אבל הקרא דושננתם בודאי לא קיים ונהי דמשום מ"ע אין צריך לבזבז כל ממונו ודוקא משום ל"ת חייב לבזבז ממינו וא"כ אם לא קיים הקרא דלא ימוש דהוא לאו ודברי קבלה לא הי' רשאי לעסוק בדבר אחר אבל כיון דאינן אלא עשה אם לא זכה לקרא דעומדי זרים וגו' שפיר יכול לאסוף בעצמו וא"ש. עיין בירושלמי פ"ק דשבת על מתני' דמפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה דאמרי' שם בירושלמי דר' שמעון בן יוחי וחביריו אין צריכין להפסיק אפי' לק"ש והקשה שם וכי ר"ש בן יוחי לא פסיקא דחייב בלולב או בסיכה הא עיקר לעשות מפני שינון ע"כ שהם שהי' תורתם אומנתם ע"כ לא הי' צריכים להפסיק ואפשר דהיינו טעמא דשמואל דס"ל ק"ש דרבנן היינו אם עוסק בתורה: מצוה תכ"ב ומצוה תכ"ג מ"ע קע"ו וקע"ז

מ"ע לקשור תפילין על היד שנאמר וקשרתם לאות על ידך ומ"ע