מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב סא

דר"ל מחדש שם דגם הקרא דלא תטע לך אשירה מיירי במינוי השופט משום דכתיב בפרשה מינוי שופטים ממילא הה"ד קרא דלא תקים לך מצבה דכתיב גבי' ג"כ איירי במינוי שופטים אלא מצבה דסיים קרא אשר שנא זה לא שייך אם עדיין בעל ירא אלקים ומידות טובות ושאינו ת"ח אע"כ דמיי' מי שאינו ירא השם ורשע ושנוי השם אפילו הוא ת"ח זה כבר נשמע מרישא דקרא לא תטע לך אשירה ק"ו לרשע אפילו הוא ת"ח ולכך יליף ר"ל כולא מחד קרא דלא תטע אמנם הרמב"ם בא להזהיר ולכך פירט יותר וביאור כל הלאוין שבכלל דברי ר"ל כנ"ל. והנה לפי דברי הרמב"ם הנ"ל יכולין ללמוד אזהרה שגם קהל ועדה לא יקחו רבנים מתלמידי הסעמינאר שיש בהם כל השלוש ריעותא שאין יודעים את התורה ואין בהם יראת שמים וגם אצל מזבח לא שייך בהו שאין רוצין לישאל ממנו הדין האמת אלא ממנין אותו משום שיש בהם איזהו ידיעות משאר חכמות ויודעין איזהו לשונות דבר זה מבואר מרמב"ם הנ"ל שעוברין ג' לאוין: מצוה תט"ז ל"ת רמ"ה

מל"ת שלא ירא הדיין מהבעל דין שנאמר לא תגורו מפני איש אע"פ שהוא בעל זרוע לא ירא ממנו וכ"ז שאין הדיין יודע להיכן הדין נוטה יוכל לסלק עצמו מן הדין ולומר אין אני נזקק לכם אבל משישמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה אינו רשאי לסלק עצמו ועיין בחושן משפט סי' י"ב וב"ח שם שהקשה מספרי דאיתא לא תגורו מפני איש אפי' אומר להרוג את בניו ע"ש שהאריך טובא בזה והשו"ע לא הביא זאת הנה באמת גוף דברי הספרי תמוהים דהרי איתא הכל עומד בפני פקוח נפש חוץ מגילוי עריות ושפיכת דמים וע"ז אבל באמת מצינו כך דאיתא בכתובת דף י"ח ע"ב אמר רב חסדא קסבר רבי מאיר עדים שאמרו להם חיתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר אבל גם שם הקשה רבא קושי' כנ"ל אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד וגם שם תמהו הראשונים בזה ואמרו שמצד מידת חסידות ועיי' בשיטה מקובצת שהאריך בזה, והביא שם בשם ברייתות חיצונות דר"מ באמת סובר דגם על הגזל צריך למסור נפשו וחשבי לי' קצת לדיני נפשות כדכתיב בקרא גבי נישא שכר שכיר שאליו הוא נושא את נפשו כדאיתא ב"מ פרק המקבל אלא אנן לא קיי"ל הכי וזה שפריך התם וא"כ גם הספרי ס"ל כהאי מ"ד דבמשפט איכא גזל כהאי דאליו הוא נושא את נפשו אבל לדינא דפריך התם דלא צריך למסור את נפש ולהכי שפיר י"ל שהשו"ע לא הביא זאת כיון דלענין פקוח נפש לא צריך למסור לעצמו ממילא קשי' הוא למה לא הביא זאת כיון דלדינא לא קיי"ל הכי

ולענין עבירה שבין אדם למקום אין צריך למחות בספק ממון אבל לענין דין ומשפט בדין שבא לפני הדיינים ולאחר שידעו היכן הדין נוטה או בדיינים קבועים חייבתה אותן התורה לעשות משפט ואזהיר בלאו דלא תגורו מפני איש ואפי' ודאי היזק ממון חייב לעשות משפט כי אלמלא כן יתרבו עריצי ארץ והמשפט לאלקים הוא ושונאי בצע דרשו חז"ל אפי' שורף גדישו ובלא"ה כיון דאיכא לאו דלא תגורו שלא יכנוס דברו ממילא באיסור לאו צריך לבזבז ממונו ובריב"ש סי' שפ"ז דעתו דאפי' בלאו דשב ואל תעשה הדין כן דלא כהפרמ"ג סי' תרנ"ו דמסתפק בזה וא"כ אין היתר אלא פ"כ ואפי' פ"נ דעת הספרי הנ"ל דצריך שלא ירא אלא דהעולם נוהגין על פי' ראשון ועיי' בב"ח ולכך שפיר קאמר הרמ"א דנוהגין למחות היינו לענין משפט משום פ"נ ולשון הרמ"א מזוקק וא"ש. ויעיין בתשובותי לחלק או"ח סי' ש"ג שהארכתי בזה ועכ"פ לענין לאו דלא תגורו דוקא אם יש ספק נפשות אז אין צריך להזדקק ואם ימסרוהו לגוי הוי כדיני נפשות כדקיי"ל בח"מ סי' שפ"ח ובזה א"ש לשון רמ"א ויעיין בתשובה הנ"ל: פ' ואתחנן מצוה תיז ל"ת תמ"ו

מל"ת שלא להתאוות בלב דבר של חבירו שנאמר לא תתאוה, כבר הארכתי בזה בפ' יתרו בלאו דלא תחמוד וגם הלשון לא תתאוה שקובע מחשבתו ותאוותו בלבו שלא רצה לסלק וכן הלשון לא תתאוה מורה על לשון התפעל דהיינו שקבע בעצמו התאוה ההוא שהי' יכול לסלק עצמו ממנה ודוק: מצוה תח"י מ"ע קע"ב

מ"ע ליחד הש"י להאמין אמונה שלימה שהוא אחד בלי שום שיתוף שנאמר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וביחוד השם מצווים עליו כל העולם אפי' ב"נ מצוה על שיתוף ומה דקיי"ל באו"ח סי' קנ"ו דאין הגוי מצווה עכשיו בזה"ז על השיתוף כבר האריכו האחרונים ועיין במחצית השקל שם ס"ק ב' שהביא בשם מעין צדקה סי' כ"ב ולכאורה קשה לי לפי מה דמסקו האחרונים דגם הגוי מצווה על אזהרת שם המיוחד למה נקט הקרא שמע ישראל וכו' דנהי דאיכ"ל דבאמת נאמרו לישראל אלא כיון דנאמר ונשנית לאלו ולאלו נאמר דהרי גם אדם הראשון נצטוה על ע"ז. ואפי"ה נראה דיש לדייק טובא למה נקנו שמע ישראל. ולענ"ד דישראל צריכין להאמין בה' מחמת קבלה ולא מחמת חקירה כדאיתא ברמב"ם ובחובת הלבבות ריש שער היחוד והיינו שמע ישראל שהי' להם קבלה מאבותם שהחזיקו אבותינו ע"י נבואה כי רק זה הדבר הוא הדבר המתקיים ומתאחד את כל ישראל בשוה זה נלע"ד כונת הספרי על הקרא דשמע ישראל דיעקב אבינו אמר לבניו אולי יש מחלוקת לכם על המקום וכו' יעיי"ש ואינו מובן ולדעתי אם אמנם שיעקב אבינו ידע שבניו מאמינים ביחוד אלא שהסתפק אולי אם רק על דרך חקירה עיקר אמונתם וע"כ לא יתאחדו כי כל אחד סובר וחוקר על דרך אחר ואין לזה קיום וע"ז בא להוכיח אותם שרק באותה אמונה יאמינו דהיינו בדרך קבלה ונבואה וכששמע מהם זאת אמר ברוך שם כבוד מלכותו וכו' שזה דבר המתקיים. והנה אמונת היחוד הוא להאמין שהשי"ת הוא המיוחד ואין לו גוף ושום דמיון הגוף וכל התוארים שנאמרו עליו הוא רק לשבר האוזן כמו שהאריכו החובת לבבות ובעל העקרים במאמר ב' שביארו היטב כל ענין אמונה ההיא ודוק: מצוה תי"ט מ"ע קע"ג

מ"ע לאהוב את השי"ת בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודיך. ועיי' ברמב"ם בה' יסודי התורה ובמנין המצות ובחינוך שביארו היטב ענין מצוה הזו ואין צריך להאריך ועיי' בבעל העקרים ובחובת הלבבות שער אהבה. והעיקר לאהוב את השי"ת לא משום צורך עצמי אלא לאהוב את השי"ת משום השי"ת עצמו. והנה חכז"ל למדו ממקרא הזה דצריך אדם למסור נפשו עבור השי"ת דהיינו שאם רוצים לאנסו לעבור ע"ז אפי' בצינעה יהרג ועל יעבור כמו דאיתא בפסחים כ"ה והביא שם ר"א כיון שכבר כתיב בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך אלא לפי שיש בני אדם שממונם חביב עליו מגופו וכו' יעיי"ש. ולכאורה קשה לי דהרי קיי"ל בכל לאו צריך אדם למסור ממנו ולא לעבור כדקיי"ל באו"ח סי' תרנ"ו וביו"ד סי' קנ"ז וכבר הבאתי לעיל דאפי' בלאו שאין בו מעשה פסק הריב"ש דצריך למסור כל ממונו וא"כ למה לי דצריך למכתב בע"ז אדרבה מהכא איכא למילף כיון דגבי ע"ז הוא חמור כ"כ שאפי' בצינעה הוא חייב למסור נפשו ומאודו ומכיון דכתיב בע"ז משמע דגבי שאר עבירות אינו צריך למסור ממונו וכן כ' וצידד בס' תוספת יוהכ"פ יומא ע"ד ע"ז ויעיי"ש

ונלע"ד דהרי מבואר שם דלולי דכתיב וחי בהם הוי אמרי' דבכל התורה כולה חייב למסור את נפשו וקשה מנ"ל והא רק בג' עבירות הנ"ל כתיבא ועכ"ח הוי אמרי' דילפי' מנייהו בכל התורה וחומרא דיש בזה אין בזה ולכך איצטרך וחי בהם וא"כ נהי דגילה לן קרא וחי בהם למעט שאר עבירות היינו דוקא לענין מיתה אבל לענין ממון לא ממעטי' וילפי' שאר מיני' על כל התורה דנהי דע"ז חמירה דוקא אם עובד ע"ז אבל אם לבו לשמים רק אנסין אותו להשתחוות הרי עושה רק מעשה הבל בעלמא וקילא משאר עבירות לולי החמירה לן התורה דלא, עכ"פ משמע דוחי בהם קאי רק על הנפש אבל באמת ממון חייב ליתן אפי' בשאר עבירות ולא ממעטי' ואפי' אם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו בטלה דעתו אצל כל אדם וזה כורת הש"ס התם דפריך ר"א כיון דכתיב בכל נפשך וילפי' מיני' אפי' גופו ומשם הוי ילפי' לכל התורה אלא משום דכתיב וחי בהם ממועט ולא ממועט רק חיות אבל ממון אינו ממועט באמת וחייב ליתן אפי' בשאר עבירות וא"כ ליכא למטע דנמעט' הממון וא"כ בכל מאודך ל"ל ותי' רק משום דיש בני אדם שהם שוטים שממונם חביב עליהם מגופם ולהם צריך למכתב האי קרא דבכל מאודך דגם הם צריכין ליתן ממון: מצוה ת"כ מ"ע קע"ד

מ"ע ללמוד תורה וללמדה שנאמר ושננתם לבניך, וכ' סה"מ מ"ע י"א היא שצונו ללמוד תורה וללמדה וזהו הנקרא תלמוד תורה והוא אמרו ושננתם לבניך וכתוב בספרי לבניך אלו התלמידים תלמידים קרוים בנים וכו' וכבר נכפל זה ציווי פעמים רבות ושמרתם ועשיתם למען ילמדון וכבר נתפזר הציווי והזרוז על מצוה זו במקומות רבים מן התלמוד והנשים אין חייבות וכו' הנה הרמב"ם פ"א ו הלמוד תורה כ' דמצות לימוד התורה הוא על כל אדם ובכל עת וברי הלח"מ