מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב ס

על דרשת ר"ע ביומא פ"ה ממכילתא פ' משפטים הובא בילקוט מעם מזבחי תקחנו מגיד שמבטלין עבודה מידו ויוצא להרג עיי"ש ועיי' בזית רענן שתי' דמכילתא מיירי שעבודה בידו והוא עומד בצד המזבח ועיי"ש שתמה על הרמב"ם ולי נראה דזה ל"ק דמבואר עוד שם במכילתא דדרש מקרא דלמות ולא לידון ולא ללקות ולא לגלות וכו' ויתבאר לקמן מ"מ מבואר מזה דלידון ולגלות חד דינא הוא וכן מסתבר כיון דעדיין לא דנו אותו ולא קבלו עדים ואולי ימצאו ב"ד לו זכות או לפטור לגמרי או רק לגלות וא"כ אם עומד בגג המזבח ועובד דלענין גלות גומר עבודה הה"ד אם לא דנו אותו ורש"י ביומא פ"ה ובסנהדרין ל"ה פי' על הא דר"ע דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי היינו דאין מוציאין אותו מעל גגו לדון אע"ג דאיכא מ"ע דבערת הרע להביא אותו לדון לב"ד כדאיתא בריש שלוח הקן לענין בהמה ועוף שרצח וא"כ מזיד לדון דינו לגמרי כמו גלות וגגו ועובדים עבודה קולט אלא דר"ע דמפרש קרא דמעם מזבחי תקחנו היינו לדון וקשיא איך מסיים קרא למות וע"ז דרש ר"ע דקאי על הדיוק מעם מזבחי ולא מעל מזבחי אינו מבטל משום מצות גלות או מצות לדון אין מבטלין עבודה בגגו אבל להחיות גברא לצורך פקוח נפש אפי' מגגו ועובד עבודה מבטלין כדי להחיות וכה"ג פירש"י בסנהדרין ל"ה ונראה דרש"י בא ליישב שם קושי' התוס' דמנ"ל דמיירי בקרא מעם מזבחי דיש ביטול עבודה וע"ז תי' דעם מזבחי דומי' דעל מזבחי דמיירי בעבודה בידו הה"ד עם מזבחי ומוכח דדוחה עבודה שבידו והיינו דיחוי בקום ועשה ומיושב שם קושי' התוס' דהוי שב ואל עשה אבל לעולם גם ר"ע מודה דאם כבר נתחייב ונגמר דינו בב"ד עפ"י עדים והתראה אפי' מעל המזבח לוקחין דגברא קטילא הוא ואין עבודתו רצוי' ובזה א"ש גם גמרא דמכות י"ב דהש"ס מפרש הא דאמר לי' בני' ליואב במלכים ב' צא היינו כדי לדון בסנהדרין על הריגת אבנר וכו' וכפי' הרד"ק ואברבנאל בחד פי' וע"ז אמרו שטעה יואב דלענין לדון בסנהדרין דינו כמו גלות ואינו קולט אלא גג בבית עולמים וכהן ועובד וא"ש

אמנם מ"ד סובר שם בירושלמי דלא טעה אלא דרצה שלא יהי' בכלל הרוגי מלכות לכיוצא בזה אמרו ובסנהדרין מ"ח ע"ב וקשיא דאכתי מאי נפקא מיני' אם רוצה להרוג משום הרוגי מלכות גם אם יהרגנו שם יהי' מהרוגי מלכות ומזה הוכיח הרמב"ם דינו דהרוגי מלכות אפי' אצל המזבח קולט וא"כ אינו רשאי להורגו משום הרוגי מלכות ואי יהרגהו עכ"ח יהרגו אותו על הריגת אבנר ואע"ג דשוגג הי' בזה וכמ"ש התוס' הנ"ל מ"מ כיון דאינו קולט צד המזבח לענין גלות א"כ אם הרגו אותו אפי' מי שאינו גואל הדם אינו חייב עליו ולכך ציוה שלמה לפגוע בו וא"ש כל הענין. וממילא כיון דמוכח דין הנ"ל ס"ל להרמב"ם דמאן דפליג על ר"ע ולא יליף מהתם ה"נ וא"כ קשיא אי הפי' כר"ע למה לי למות וע"כ מפרש כפשטא דמכילתא דקרא מיירי בנתחייב בב"ד ונגמר דינו כדמשמע פשטא דקרא דכי יזיד להרגו בערמה שנודע זה והיינו ע"י דין ב"ד וע"ז קאמר קרא דמעם מזבחי יקחנו למות וכולל מעם מזבחי אפי' מעל מזבח דעם כולל הכל ומה דקשיא לי' לר"ע דיפרט הקרא בפירוש מעל מזבחי זה ל"ק למ"ד הנ"ל דהוכחנו דלענין הרוגי מלכות גם צד המזבח קולט כדמוכח ממעשה דבני' ויואב א"כ לכך דייקא קרא דכי יזיד בערמה דהיינו בהתראה כמו שדרשו חז"ל בזה מעם מזבחי מכל מקום אפי' גג ולא נקט מעל מזבח בפירוש כדי לדייק דמי שלא הי' מזיד כה"ג דעדים והתראה אלא שרוצין להורגו בדיני מלכות אפי' צד מזבח קולט וזה דעת המכילתא הנ"ל ולשון למות דייק המכילתא דווקא למות אבל לדון או ללקות או לגלות אין לוקחין מעם המזבח לגמרי וכיון דרק מדיוק אתא ממעטי' רק מה דמסתבר טפי ותפסת מועט תפסת והכוונה לענין למות לעולם לוקחין מעם מזבח הן מגגו הן מצד אבל לגלות אין לוקחין לעולם דהיינו מגגו וכדלעיל אין לוקחין וכדמוכח ממעשה דבני' ויואב וא"ש כל דברי הרמב"ם ודו"ק: מצוה תי"ב ל"ת רמיא

ל"ת שלא יורה עד אחד בדיני נפשות שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות. ולדעת הרמב"ן בל"ת ר"צ סובר דלאו זה בא ללמד דאין מקבלין לנפשות עדות מיוחדת והסמ"ג לא מנה אותו כלל והנה להרמב"ם בא הכתוב ללמדינו להרחיק להמית אדם וכעין שכ' החינוך טעם במצוה ע"ז בפ' משפטים וכולל פסוק זה ב' דינים שלא יענה בין לזכות ובין לחובה דנהי דכבר ידענו ממקום אחר דאין עד נעשה דיין מ"מ עדיין יכול ללמד זכות או חובה כאחד מתלמידים והדיינים ישמעו אם יש ממש בדבריו ובא הכתוב לאסור זה לזכות לא יענה דהוי כנוגע בדבר שנראה כאילו רוצה לחזור מעדותו או שירא מהזמה ומחליש עדותו וכמ"ש הר"ן בחידושיו בסנהדרין ל"ג אבל לפי"ז לחובה הי' יכול לומר קמ"ל קרא דאפי' לחובה לא יענה וקשה מ"ט באמת ועכ"ח צ"כ שגם אחד משאר תלמידים אין שומעין לו לחובה וא"כ מוכח מקרא זה תרתי וה"ק עד אחד וכ"ש תרתי לא יענה שום עני' בנפש ולמות היינו לרבותא אפי' לחובה וכנ"ל וא"ש ומטעם חינוך הנ"ל א"ש גם לפי' הרמב"ן ולכך נמנה במנין המצות ללמדינו מידה טובה ולבאר הקרא נראה דמכח יתורא פירשו חז"ל בנפש לשון רצון וחפץ כמו אם יש נפשיכם והיינו כמו שביארתי שלכך לא יענו ללמד זכות או חובה שיהי' נראה שמרצונם העידו ובזה מובן שפיר לשון הרמב"ם ודו"ק: מצוה תי"ג ל"ת רמ"ב

ל"ת שלא ליקח כופר מהורג נפש במזיד לפטרו ממיתה שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות דהו"א הואיל וכתיב בבי מיתה בידי שמים ששורו הרג אדם דגם בעליו יומת ביד שמים וכתיב אם כופר יושת עליו קמ"ל קרא דלא יקחו כופר והאזהרה על הב"ד והנה החינוך כ' דיש אומרים הלאו הזה גם באשה אם יהי' אפשרות לה להציל הרוצח וישאלו ממנה להציל נפש רוצח בשביל ממון שהיא מוזהרת שלא ליקח ממון ותצילנו ולא הבנתי מאי ענין זה לכופר האשה ההיא גרמא לבטל מ"ע של ובערת הרע אבל שיהי' זה בכלל לאו לא ואפשר דהכוונה דמק"ו ומכח כ"ש ילפי' זה ואע"ג דאין עונשין מן הדין בלא"ה אין לוקין על לאו זה ואין להקשות מנ"ל כלל דקרא ללאו נאמר דילמא רק נאמר ללמד דין דאין לו כופר ודלא ניליף ממיתה בידי שמים דכיון דכתיב בלשון לאו משמע ללאו אתא וכמ"ש הרמב"ם בשרשיו למנין המצות יעי"ש ודוק וא"ש: מצוה תיד ל"ת רמ"ג

ל"ת שלא ליקח כופר מהורג נפש בשגגה לפטרו מגלות שנאמר לא תקחו לנפש כופר לנוס אל עיר מקלטו לשוב לשבת בארץ וקמ"ל דאפי' בשוגג אין לו פדיון ודוק

עוד יש לאווין בסדר הזה לא תחניפו ולא תטמאו ועיי' בשורש ה' מה שהשיג הרמב"ם על הבה"ג שמנה זה וגם הרמב"ן מודה לזה אך לאו דלארץ לא יכופר לדם יש למנות עי"ש

ויש עוד מ"ע שהרמב"ן מונה בסדר הזה עיי' בסוף השגות הרמב"ן שמונה מ"ע והורשתם וישבתם דהיינו שמצוה שלא לעזוב א"י בידי גוי. עוד מנה מ"ע שגואל הדם יביא את הרוצח למשפט ואם יתחייב הגואל הדם הוא ימית אותו וגם הרמב"ם ריש ה' רוצח. פסק זה הדין ואפ"ה לא מנה זה למ"ע עיי' בס' מג"א: פרשת דברים מצוה תט"ו ל"ת רמ"ד

מל"ת שלא למנות דיין שאינו הגון שנאמר לא תכירו פנים במשפט והנה הרמב"ם פ"ג מסנהדרין כ' הלאו מלא תכירו וכו' וגם המעמיד דיין שאינו הגון עובר גם משום לא תקים לך מצבה וגו' ואם במקום ת"ח עובר גם משום לא תקים לך אשירה אצל מזבח וכבר האריך במהרי"ק שורש קי"ז ליישב דברי הרמב"ם שהם נגד הש"ס בסנהדרין דף זי"ן והטעם הדרש נראה פשוט דלקמן בפ' שופטים נמי כתיב לא תכיר פנים וכו' וכתיב בלשון יחיד דרשי' דקאי על הדיין וכאן דכתיב בלשון רבים דרשו חז"ל על הממנים את הדיין. ולפי הנראה לי דאם הדיין אינו ירא שמים ואינו ממנים אותו רק משום שהוא גדול בחכמה ובלשונות שייך בי' לא תקים לך מצבה אשר שנא ה' שזה בודאי מושנא מהשי"ת להקים דיין שאינו ירא ה' אפי' הוא גדול גם בתורה אבל אם הוא ירא שמים ובעל שאר מידות טובות בישראל אלא שאינו גדול בתורה ע"ז אינו שייך לומר אשר שנא ה' ועכ"ח בכה"ג מרומז בקרא לא תקים לך אשירה אצל מזבח כיון שאינו גדול בתורה והוא ירא שמים בודאי לא יקבל עליו להיות דיין ושופט שהרי הוא יודע ומכיר את עצמו ועכ"ח כונתו שיקח אצלו ת"ח וישאל אותו בכל דין ודת וע"ז שפיר שייך הרמז לא תקים לך אשירה אצל מזבח שאמרו חז"ל שת"ח מכונה בשם מזבח מה מזבח מכפר אף ת"ח מכפר וכיון דאפי' אצל ת"ח אסור וכש"כ בלא תיח וכש"כ לאדם שאינו ירא השם לכך שפיר אמרו בסנהדרין דף זי"ן דמקרא דלא תטע לך אשירה הכל במשמע. כן נראה לי להסביר

וגוף הדין כ"ע מודים מקרא דלא תכירו פנים במשפט ילפי' וכיון