מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב נט

ניתנין קרפוף לעיר ויליף לה מדכתיב העיר וחוצה שתתן לה חוצה דהיינו קרפף של שבעים אמה וע"ז קאי אידך דמדותם מחוץ העיר דהיינו מעיקרא יתנו החוצה השייך לקיר העיר ומחוץ ההוא ימדוד אלפי' לכל פאת ויתן ממנו אלף שנאמר במקרא הראשון ליתן למקום פנוי לנוי העיר כמו הקרפף והשאר לשדות ולכרמי' אבל לחכמי' דלא דרשו כן דס"ל דאין נותנין קרפף לעיר יחידא וכ' הריטב"א בעירובין שם דהרבנן לא דרשו תן חוצה וא"כ צדרהו מונין מקיר העיר ממש ואפי' להירושלמי שהביא שם ס"ל לרבנן פעמי' מודדין מקיר דהיינו בעיר יחידא ופעמי' בב' עיירות נותנין חוצה וכיון שבעיר יחידא כמו בערי מקלט שהם ערים יחידות מודדין מקיר העיר אלפי' אמה שממנו יקחו אלף אמה למקום פנוי לפרש"י ואיך קרא לי' קרא ומדותם מחוץ לעיר הרי שבעים אמה ושיריי' ממנו שייך לעיר ונקרא על שם העיר ולא חוץ לעיר ובשלומא להרמב"ם דמפרש דהאי מדותם מחוץ לעיר היינו מלבד האלף אמה ולאחר שמדד האלף וא"כ לעולם מתחילין הנך אלפי' מחוץ לעיר כיון שהם לאחר שבעים אמה ושפיר ילפי' בנדרי' דתוך התחום מקרי חוץ לעיר אבל לפירש"י קשה ולכך נראה דזה דדחקו להרמב"ם וסובר דבאמת סוגי' דעירובין כ"ו דמפרש כפי' רש"י בחומש ס"ל כר"מ דלעולם נותנין קרפף לעיר והתחלת המדידה הי' לאחר עיבורה של עיר וא"כ שפיר מקרי מחוץ לעיר אבל הרמב"ם לשיטתי' דפסק בפכ"ח דשבת כרבנן דאין נותנין קרפף לעיר יחידא וא"כ עכ"ח האי ומדותם מחוץ לעיר אין הכוונה עם האלף הראשוני' אלא חוץ לאלף הראשוני' דאל"כ קשה איך קרא לי' חוץ לעיר כדלעיל כנלע"ד נכון ראי' להרמב"ם. והנה הרא"ש בעיר בין שם פסק באמת בר"מ ועיי' בהמ"מ פכ"ח משבת דראי' שלו מהא דנדרי' ולכאורה קשה א"כ ל"ל עוד קרא מקיר העיר לחוצה תן לה חוצה הא נוכל ללמוד זה מקרא דיריחו ועיי' בירושלמי בנדרי' דאיכא מ"ד דמקרא דיריחו אינו מוכרח דאיכ"ל אין מוקדם ומאוחר עי"ש וצ"ע ולכאורה ראי' מזה לשיטת הרמב"ם דלאו הא בהא תלי'

והנה לרמב"ן בחומש יש שיטה ג' דסובר נגד הגמרא דהאי מדותם אלפי' אמה היינו בהדי העיר עיי"ש ומשום דקשיא לי' דהוי לי' למכתב ומדותם מחוץ לעיר לפאת או אל פאת קדמה ולא את פאת וגו' ולענ"ד דעיקר קרא ללמד שגם הקרן זווית דהיינו פאת ימדוד ולכך כתיב את פאת ולא לפאת לערך כפי מה שמודדין מחוץ לעיר דהיינו נגד העיר בדרך הישר ולא באלכסון וממילא ישכור הזוית ת"ת אמה כמו שאמרו שם בעירובין ולכך באלף הראשונים דאין נותנין זווית כדאיתא בעירובין שם לכך פסק קרא הך אלף מאלפים. ובסוף פ"ק דמכות פליגי ר"מ ור"י דלר"מ ניתנו ערי לווים ללווים והישראלים שיירי בהם כח וזכות לעצמם אם יצטרכו להם ולגלות וכיוצא אבל ר"י סובר שניתן להם לחלוטין ואם יצטרכו ישראלים לאותו מקום צריכין הם לשלם שכר ודוק: מצוה ת"י ל"ת ר"מ

ל"ת שלא להמית רוצח עד עמדו למשפט שנאמר לא יומת הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ככה ילפי' במכילתא וכך דרוש לה ר"ע במכות דף י"ב ע"ב ושם במכות גרסי' עד עמדו לפני ב"ד אחר ומטעם זה הקשו תוס' בר"ה ריש פ' ראוהו ב"ד דף כ"ו בד"ה דרחמנא על הש"ס דר"ה דיליף לה לר"ע ממקרא אחר דאין עד הרואה נעשה דיין משום דבעינן ושפטו העדה והצילו וכיון דראו דהרג לא חזי' לי' זכותי' ובס' טורי אבן כ' דדרש דמכות אין לו ענין לדרש דמס' ר"ה דבמכות ילפי' כמכילתא הנ"ל דאין הב"ד רשאין להורגו עד שישפטו על המעשה ההיא בב"ד אבל אכתי אפשר שאותם שראו ילכו וישפטו עליו לכך איצטרך לר"ע מקרא דשפטו והצילו ואי מקרא דשפטו והצילו איכ"ל דזה דוקא בראו בלילה דלא שייך לא תהי' שמיעה גדולה מראי' וכיון דבעינן עדות צריך ושפטו והצילו אבל בראו ביום הו"א דרשאין להורגו מיד ולא תהי' שמיעה גדולה מראי' וא"ש דאיצטרך תרווי'. אלא דקשיא ע"ז דשם במכות נקט מקרא דעד עמדו דצריך להעמידו לפני ב"ד אחר וא"כ משמע דגם זה נוכל ללמוד מהאי קרא וקשיא קושי' התוס' הנ"ל עיי"ש שכ' דלא גרסי' זה במכות ודחק בזה עיי"ש. ולי נראה דלר"ש דדרש בעלמא טעמא דקרא א"כ איכ"ל מסברא טעמא דקרא משום ושפטו העדה והצילו וכעין שכ' הטעם בס' החינוך ולדידי' מקרא זה דעד עמדו נוכל לילף דבעינן ב"ד אחר ולכך נקט במכות דף י"ב דבעינן ב"ד אחר דר"ש תלמיד ר"ע אבל לר"י דסובר בעלמא לא דרשי' טעמא דקרא אינו מוכח מעד עמדו לפני העדה דבעינן ב"ד אחר ולדידי' איצטרך שם בר"ה לילף דין הזה מקרא דשפטו העדה והצילו. ועפי"ז מיושב הרמב"ם מקישי' הלח"מ בפ"ה מעדות דין ט' שהקשה עליו דהרמב"ם פסק שם לפמ"ש הכ"מ דלא כר"ע אלא כר"י דמקצתן נעשין עדים ואפ"ה מוכח מפ"ה מרוצח דדרש מעד עמדו כר"ע ולהנ"ל א"ש דהרמב"ם בפ"ג ממלוה פסק דלא כר"ש דלא דרשי' טעמא דקרא וא"כ אין ב' דינים תלוים זה בזה. ובחידושי לב"ק דף צ' כתבתי תי' אחר

והנה הלח"מ פ"ה מעדות דין ט' כ' לדעת הרמב"ם אפי' ראו ביום בעי' דוקא הגדה והיינו כתי' אבע"א בב"ק דף צ' ע"ב דלעולם בעי' הגדה ולענ"ד קשה דאי' בעינן הגדה א"כ לא משכחת לה הא דאמר רבא בסנהדרין דף ע"ח ע"א טריפה שהרג בפני ב"ד הורגין אותו וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מרוצח דין ט' וכ' תוס' שם דעכ"ח מיירי בראו ביום דאי בעי' הגדה ועדות הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה ואי סק"ד דהרמב"ם סובר בעי' הגדה איך אפשר שפסק הא דרבא וצע"ג על הלח"מ. והנה לכאורה מהא דרבא מוכח דלא קיי"ל כר"ע אלא כר"ט דלא אמרי' תו לא חזי לי' זכותי' וכן כ' בטורי אבן שם ובזה הי' מיושב קושי' הכ"מ והלח"מ פ"ה מעדות למה פסק הרמב"ם כר"ט ולא כר"ע אבל באמת לא נלע"ד כן אלא דהא דרבא בטריפה שהרג בפני ב"ד חייב א"ש גם לר"ע דר"ע קאי היכא דבעי' עדות בעי' נמי עדה שופטת ועדה מצלת אבל בראו ביום והורגין אותו בלי ערות משום דבעי' ובערת הרע מקרבך נהי שצריך שיעמוד לפני העדה מקרא הנ"ל אבל לא בעי' עדה שופטת ועדה עכלת והורגין אותו אפי' לר"ע כן הי' נלע"ד לולי שטורי אבן לא כ' כן

שוב ראיתי בריטב"א במכות שם שהקשה כנ"ל ותי' כיון דאי אפשר בענין אחר לדון שאני ואין דנין אפשר משאי אפשר דהרי מ"ע מה"ת לבער הרע ולפי"ז יש ליישב גם דברי הלח"מ פ"ה מעדות דין ט' מקושי' הנ"ל דנהי דבעלמא בעי' דוקא הגדה כיון דאי אפשר שאני. ועפי"ז אמרתי ליישב דברי הה"מ בפ"י מנזקי ממון דין זי"ן שכ' ליישב הרמב"ם שם מקישי' הראב"ד דנראה מדבריו דשור טריפה שראו ב"ד בעצמם שהרג אין הורגין אותו וכ' המ"מ הטעם דבערת לא כתיב בבהמה והקשו עליו דמבואר בריש פ' שלוח הקן דבערת גם בבהמה ועוף איכא ואמרתי הרי באמת לא כתיב בבהמה ועוף בערת אלא דיליף מאדם במה מצינו וקיי"ל מחידוש לא ילפי' וכיון דהאי דין דב"ד בעצמם ידונו הוי חידוש דהא בעי' הגדה ולכך לענין זה לא ילפי' מאדם ומיושב דברי המ"מ. ובמקום אחר כתבתי ליישב עוד באופן אחר ודוק: מצוה תי"א מ"ע קע"א

מ"ע להגלות לעיר מקלט את ההורג נפש בשגגה שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו והיא מצוה כוללת בין על הב"ד שישתדלו להושיב אותו שם להצילו מיד גואל הדם ואפי' לית בי' חשש סכנת גואל הדם מ"מ כדי שיהי' לו כפרה ע"י מצוה זו וכן קאי המ"ע על הרוצח בשגגה שישב שם אפי' אינו ירא מגואל הדם ודעת הרמב"ם בפ"ה מרוצח דין ב' דבשוגג נשתנה ממזיד דדוקא אם לא נתקרב מיתתו ע"י עצמו בפרכס או ע"י רוח אז חייב גלות משא"כ במזיד אפי' נתקרב מיתתו ע"י דבר חייב ולשון הרמב"ם שם בפ"ה מרוצח דין ב' שכ' או ששחטו יש שם ט"ס שהרי לדעת הרמב"ם אם נתקרב מיתתו בין ע"י פרכס ובין ע"י רוח פטור וכמ"ש התוס' בגיטין דף עי"ן ע"ב ד"ה בביתא וכ"כ המג"א בסי' קכ"ח סקנ"ב ועיי"ש במחצית השקל

והנה הרמב"ם שם בפ"ה מרוצח דין י"ב כ' המזבח קולט שנאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו מכלל שהורג בשוגג אינו נהרג במזבח וכו' אינו קולט אלא גג מזבח של בית עולמים אם הוא כהן ועבודה בידו וכו' בד"א במחויב גלות אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו וכו' וברח למזבח ונסמך לו ה"ז ניצול וכו' אלא א"כ נתחייב מיתת ב"ד בעדים והתראה וכו' מבואר מדבריו ג' חילוקי דינים (א) מי שנתחייב מיתת ב"ד ע"י עדים והתראה אפי' על המזבח ועבודה בידו נהרג (ב) למי שרוצין להרגו בדין המלכות והוראות שעה אפי' רק סמך עצמו למזבח ואפי' זר אינו נהרג ובמחוייב גלות הוא דין (ג) שעל המזבח עולמים וכהן ועבודה ניצול ונקלט, ויש ע"ז כמה קושי' חדא הקשה הלח"מ מיומא פ"ה דדרשי' מעם מזבחי ולא מעל מזבחי מבואר דאפי' רוצח במזיד אינו נהרג בגגו של מזבח ועובד והקושי' הב' על מ"ש הרמב"ם דבדין מלכות המזבח מציל אפי' רק נסמך הקשה הכ"מ א"כ איך אמרו במכות י"ב שיואב טעה ג' טעויות במה שאחז בקרנות המזבח הא שם לא נתחייב בב"ד בעדים ובהתראה ותוס' בסנהדרין מ"ח ע"ב שיואב נתחייב מצד מורד במלכות ואיכ"ל מורד במלכות אין מזבח קולט מיהו מלשון הקרא משמע בשביל שהרג נהרג כן הקשה הכ"מ והרשב"א בתשובה סי' תקכ"ד הקשה לו דיואב עוד טעה דהוי מזיד ותי' דרש"י סובר אפי' במזיד אינו נהרג מעל המזבח מיהו להרמב"ם קשה ותי' דיואב נידון בדיני מלכות ואפי' במזיד קולנו וצ"ע ממנ"פ אי נידון בדיני מלכות א"כ סמוך למזבח קולט כמ"ש הרמב"ם ואיך אמרו שטעה בזה וכמן שהקשה בכ"מ ובלא"ה קשה מנ"ל להרמב"ם חילוק זה בין דיני מלכות לנהרג בעדים והתראה

והנלע"ד ליישב קושי' הראשונה של הלח"מ הנ"ל דלכאורה קשה