מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב ו

לא לאברים עיי"ש דמפרש דהכל ילפי' מלה וא"כ לא מקשי התוס' מידי דאפי' לר"ח איצטריך לה לאינך דרשות. וצ"ע על התוס' אבל בשמעתין א"ש דמקשה קו' התוס' דכאן אינו מקשה מקרא אלא מלשון הברייתא והברייתא אמרה דלה למעט לאברים וקשי' לר"ח וא"ש

ג) והנה בכל בו שם מבואר דאם בעינן דבר שינטל מן החי וימות דם לא מקרי חסר וקשה הרי גם בדם הנשמה תלוי'. ונראה דהיינו ברביעית האחרון אבל אם נשאר רביעית שוב גזעו מחליף והדר בריא ונפשו חוזרת ומי יודע אם נחסר גם רביעית האחרון וכיון דמספקא לן נשאר אביו בחזקת שנקרא אביו שלם וממילא הי' יכול לטמא לו אי לא הי' אלא משום חסרון דמו זה נראה כוונת רבינו יחיאל וא"כ נראה זה שייך כאן בטומאת כהנים דעד השתא הי' אביו ומספק נשאר בחזקתו אבל שם גבי רקב ותבוסה דפנים חדשות בא לכאן והללממ"ס דבעי' שלם איכ"ל הואיל ונחסר דמו ולא ידעינן אם נשאר בו רביעית דם מספיקא לא נחית עליו טומאת רקב או דין תבוסה ושכונת קברות כנלענ"ד

ד) מ"מ תי' זה לא מספיק לתרץ דברי רש"י דמפרש לקו' הש"ס על ר"ח דמברייתא מוכח דחסרון כל שהוא מקרי אביו וא"כ עכ"ח סובר רש"י דאפי' חסרון מעט מפקיעו מלהקרא אביו ועמדה קו' הנ"ל במקומה. ונ"ל דהרי כבר הקשתי מנ"ל להמקשן להקשות דלמא יש חילוק בין הנשמה תלוי' בו ונראה דלכך פירש"י דנקטע ראשו והראש מונח בצדו והמקשן דייק כן משום דנקט נקטע ראשו ולא נקט חסר ראשו וכיוצא לכך ס"ל כיון דהראש מונח אצלו ואינו חסר אלא דיבוק וחיבור זה לא מקרי רק חסר מעט ואם זה מבטל מלהקרא אביו ה"נ חסרון פורתא וכל שינוי הניכר הנעשה בו דבעינן אביו כמעיקרא ולכך פריך מברייתא דלה למעט אברים אבל חסרון פורתא אינו מפקיע משם אביו וא"ש. ובזה יש ליישב מה שדקדק הנ"ל למה הביא הב"י זה דאפי' מונח בצדו בשם הרא"ש הא מבואר כן ברש"י ונראה דמרש"י אין ראי' דדווקא לס"ד שלא ידע דיש מחלוקת בדבר פירוש בפשטא אפי' מונח אצלו וממילא אפי' חסר כל שהוא נשתנה שמו אבל למסקנא דפליגו בזה ור"ח סובר כד' זקנים ושם לא שמענו דפליגו עלי' דר' יודא אלא בחסר לגמרי א"כ עכ"ח נקטע היינו חסר ממש ואינו מוכח מדברי רש"י דאפי' מונח אצלו חשיב חסר לכך הוצרך הב"י להביא בשם הרא"ש. ולפי האמור נראה דגבי אביו דווקא אם נשתנה לאחר מותו ממה שהי' והיינו דווקא בחסרון הניכר וגלוי כעין דאמרי' גבי מומין אז לא הוי כאביו דמעיקרא אבל אם נחסר דמו אינו ניכר ועדיין שמו עליו ולכך אע"ג דגבי רקב ותבוסה בעינן נמי שלם וחסרון דם נקרא חסרון היינו שם כך נאמרה הללממ"ס אבל כאן דמעטי' רק מכח אביו או לה והיינו דוקא בנשתנה נפקע שמו ע"י שינוי דגזעו מחליף ולכך משום חסרון דם יוכל לטמא לאביו כן נלענ"ד טעמא דרש"י ז"ל

ה) ועוד אמרתי ליישב ואין ראי' מרש"י עפ"י מש"כ לעיל דהתוס' בסוטה דף ג' ע"ב ד"ה ור"ע וכו' דהקשו דלר"ח למ"ל לה למעט אברים הא שמעינן מולאביו. וזה נראה דרש"י בא ליישב דאפי' מונח הראש אצל הגוף ואין כאן חסרון ממש אלא כל שהוא לכך צריך תרתי וכ"ז לר' ישמעאל דס"ל דלה יטמא הוא רשות אבל לר"ע דס"ל לה יטמא הוא חיוב ומצוה וכבר כתבתי להא דדרשינן מלה למעט ספק דהא בכל התורה ספיקא דאוריי' לחומרא לרשב"א וסייעתו ותירצתי דאצטריך הואיל דחיוב הוא לטמאות לר"ע וא"כ אפי' הוא ספק הו"א דיטמא וא"כ אצטריך לה על הספק למעטו ואין מוכח אברים ואצטרך אביו דרק כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וא"כ לעולם לדידן כשהראש מונח אצלו לא מקריא חסר ורש"י דכ' כן אליבא דר"ע דיש ב' דרשות ולכך הוכרח להביא להב"י מדברי שאר פוסקים

ו) והנה הכהן רשאי לטמא את עצמו לאשתו וילפי' מדכתיב כי אם לשארו ואין שארו אלא אשתו וכמו שרשאי לטמאות לשאר קרובי' כך רשאי לטמאות לאשתו ולדעת הרמב"ם ילפי' מכאן מצות אבילות ביום ראשון מלה יטמא אבל דוקא אנשים אבל נשים כמו דילפי' מבני אהרן ולא בנות אהרן לענין איסור שאינם מוזהרים לטמאות ה"נ ילפי' מלה יטמא דמצוה להתאבל ודוקא אנשים ולא נשים ולפי"ז קשה על הרמב"ם הא דאמרי בכתובות דף כ"ג ע"א אשתו ארוסה וכו' ולא מיטמאת לו וכו' פירש"י דאינה מחוייבת ליטמא לו וכו' אבל הרמב"ם בפ"ב מהל' אבל הלכה ו' סובר דנשים אינן מצווין על מצוה זו דלה יטמא דגם זה ממועט מבני אהרן ולא בנות אהרן. וא"כ מאי ולא מיטמאה לי' וכו' אי דאינה מחוייבת הא גם בנשואה אינה מחוייבת והכ"מ כ' דבאמת רק שגרת לישנא נקנו והלח"מ שם כ' דאיכ"ל דהרמב"ם מפרש כפי' האחר שבתוס' דברגל מיירי ותמהני דמה יועיל בזה ממנ"פ אי נשים מצווין על לאו זה דבנבלתם לא תגעו שנראה מדברי הרמב"ם פרק ט"ז מטומאת אוכלין הלכה יו"ד שהביא איסור משום שצריך להיות טהור ברגל לצורך אכילת קדשים ולפי"ז לפי מש"כ הרמב"ם בריש פ"א מחגיגה דנשים מחויבות בשמחה איכ"ל דגם אצלם הלאו של ובנבלתם לא תגעו וא"כ כיון דלהרמב"ם נשים לית בהו מ"ע דלה יטמא א"כ אפי' נשואה אסור לה ליטמא ברגל ומה הועיל הלח"מ בתי' שלו ואפשר ליישב כיון דהרמב"ם סובר דהא דאסור לטמאות הוא משום קרבנות ואשה אינה מחייבת בקרבנות כי אם בשלמי שמחה להרמב"ם וא"כ אם היא אוננת דבלא"ה אסורה לאכול בקדשים אם הוא בחג השבועות דהוא רק חד יומא או ביום אחרון של יו"ט א"כ שוב אינה מוזהרת שלא לטמאות לו אבל בארוסה שאינה אוננת ולכך שוב אינה מטמאת לו ברגל וא"ש תירוץ הלח"מ

ז) וכבר הבאתי לעיל דמלה ילפי' בתו"כ דלודאי הוא מטמא ואינו מטמא לספק וכבר הבאתי להקשות להפוסקים דס"ל ספיקא דאוריי' לחומרא למ"ל קרא. ואמרתי ליישב עפ"י דברי הפנ"י פרק עשרה יוחסין דדרשי' ודאי ממזר הוא דאינו יבוא אבל ספק ממזר יבוא ולשיטת הרמב"ם למ"ל הדרש הא ספיקא דאוריי' לקולא ותי' הפנ"י ע"ד שכ' התוס' הרא"ש הובא בשמ"ק ב"מ דף... היכא דאמר ודאי לא סמכי' על רוב דרוב לא מקרי ודאי היכא דבעי' ודאי ממש וא"כ א"ש הא דבעי' בכהן לה דלודאי יטמא אבל בספק לא דצריך הקרא היכא דלא הוי ודאי גמור. ובזה אמרתי ליישב קו' הרשב"א על התוס' דמצריך קרא הא דאיצטרך בקרא לומר תרווייהו דאי כתיב אמו לא הוי ידעי' חזקה לכך איצטרך אביו, והקשה ה"ר שלמה צרפתי דאי חיישינן דלמא לאו אביו הוא אז הוא אינו כהן וממילא רשאי לטמא א"ע וא"כ בכל דיני התורה מחזקינן לי' לכהן אבל לענין היתר לטמאות דבעינן דוקא ודאי דכתיב לה ולא אזלינן בתר רוב דמצות כהנים חמורה ולא סמכינן על הרוב והו"א דלאביו אינו רשאי לטמאות לכך כתיב לאביו אלא דהוא גופא תקשה כיון דכתיב לה יטמא ולא אזלי' בתר רוב וא"כ למה באמת אזלי' בזה בתר רוב ובס' אמרי אש בסופו כי לחלק דדוקא ברובא דאיתא קמן לא אזלי' ב"ר והוי כספיקא לדעת הרא"ש הנ"ל אבל ברובא דליתא קמן עדיף בזה וכן שמעתי ממרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל ובנידן שלנו א"ש בלא"ה דהרי עד עתה הי' כרוך אחר אביו וגם זה מקרי בסוף קידושין עיי"ש ואם הוא כרוך אחר אמו ובא עלי' שורפין וסוקלין א"כ יש לאביו חזקה וגם רוב ולכך שפי' אמרי' דרשאי לטמאות לאביו ומדוייק היטב לשון התו"כ שאמר חזקה מנין ת"ל לאביו וקשה למה נקט אביו מצד חזקה הא הוא מצד רוב ולהנ"ל א"ש כיון דכתיב לה ודאי וממילא אי הוי רק רוב לבד לא הוי סמכינן עלי' לכך צריך רוב וחזקה וא"ש: מצוה רס"ו והוא להרמב"ם ל"ת קס"א. ולהרמב"ן הוא מצוה רל"ט ל"ת קנ"א

מל"ת שלא יעבוד כהן טבול יום עבודה במקדש שנאמר ולא יחללו שם אלקיהם ואחז"ל אם אינו ענין לטמא בעבודה תנהו ענין לטבול יום ואם עבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים. ועיי' מש"כ הכ"מ בפ"ד מביאת מקדש ליישב קו' הראב"ד ותי' דמיתה בידי שמים חמירא והמל"מ כ' שתלמוד טועה כתבו דא"כ מאי פריך בשבועות דף י"ז טמא ששחט במיתה היכא משכחת לה. מיהו הפרמ"ג בפתיחה הביא דברי הקרבן אהרן בפ' ויקרא על הפסוק ונרצה לו בפשיטות דמיתה בידי שמים חמירא ועיי' בתוס' ריש יבמות ותראה דס"ל דהירושלמי בפ"ב דביכורים וש"ס דילן פליגו דלירושלמי מיתה בידי שמים דוקא לאחר ס' שנה וא"כ כרת שהוא בנ' חמירא אבל לש"ס דילן אין למיתה ב"ש זמן וא"כ יש חומר בזה מה שאין בזה וא"כ איכ"ל דר"ז בשבועות ס"ל כהירושלמי, ובלא"ה לפימש"כ לעיל בפ' תזריע עיקר הקו' על הקרא ל"ל למימר וינזרו מעבודה תיפוק לי מכח ביאה והנה מדברי הרמב"ם בכמה דוכתי בפ"ג ופ"ד מביאת מקדש ובפ' י"ח מהל' פסולי המוקדשין דברים סותרים זא"ז בכמה מקומות בפ' י"ח מהל' פסוהמ"ק משמע דס"ל דטבול יום דזב אינו כזב ובפ"ד מביאת מקדש נראה דס"ל דנהי דטבול יום הבא למקדש אינו חייב כרת מ"מ חייב מיתה ב"ש ומחוסר כיפורים הבא אל למקדש נראה מדבריו דאפי' מיתה ב"ש אינו חייב ואינו רק לאו ובחידושי בשבועות דף ז' כתבתי ליישב על קו' התוס' שהקשו שם דף ז' ע"ב ד"ה אתי' טומאה וכו' דלמסקנא ל"ל גז"ש דרבי' בהמה טמאה כיון דידעי' מקדש מגז"ש דטומאה נילף קודש מדאיתקש למקדש, ואמרתי דהתוס' שם ע"א ד"ה ואימא וכו' הקשו דהכא משמע דבכל קודש לא תגע קאי בין על קודש ובין בתרומה ובמכות דף י"ד ע"ב משמע בין לר"י ובין לר"ל לא אמרי' כן, ואמרתי שם דף ז' בשבועות קאי סתם גמ' אליבא דמ"ד דטבול יום ומחוסר כיפורים אינו כזב א"כ אינו חייב כרת בטבול יום ומחוסר כיפורים וא"כ שפי' איכ"ל דקרא איירי בין בקודש בין בתרומה דהרי בתו"כ יליף דקאי רק אקודש משום דדומי' דסיפא דקרא ואל המקדש לא תבוא דהוי איסור כרת ותרומה לא הוי רק איסור מיתה ב"ש אבל אי אמרי' דמחוסר כיפורים וטבול יום דזב אינו כזב אז גם במקדש אינו חייב כרת אלא או לאו או מיתה ב"ש ושפי' איכ"ל דקרא מיירי בין בקודש בין בתרומה ואפ"ה הוי שפי' דומי' דואל המקדש