מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב ה

פ' אמור מצוה רס"ד והוא להרמב"ם ל"ת ק"ס. ולהרמב"ן הוא מצוה דל"ז ל"ת קנ"ה

מל"ת שלא יטמא כהן הדיוט למת שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו וכהן הנוגע במת או מאהיל או נושא או נוגע בקבר אחד המת ואחד טומאות הפורשות מן המת כגון דם אם במזיד טימא עצמו באחד מכל טומאות לוקה ארבעים. ולמת מצוה מותר לטמאות עצמו ולמדו חז"ל בגז"ש כהן הדיוט מכה"ג שיחייב על הנגיעה ועל ביאה באוהל ובכה"ג מנה הרמב"ם בסי' קס"ז וקס"ח לב' ל"ת אבל בכהן הדיוט כ' שם דילפי' מני' לדינא אבל לא למנין כיון דאינו מפורש והסמ"ג ל"ת רל"ד מנה זה לב' כמו בכה"ג, והנה הלאו הזה כולל שאסור הכהן לטמאות בכל מיני טומאות מת. והמנ"ח האריך כאן בכל ענינים של טומאת מת ופרטיהם מבואר הכל הדק היטב. ואני לא באתי אלא להעיר דבר אחד מה שהקשו אותי שדברי הרמב"ם סותרים זא"ז מהא דאמרינן בנזיר דף ס"ד בעא רמב"ח מת בכלי וכלי צף על פני המים מי אזלי' בתר כלי וכו' את"ל בתר כלי אזלי' וכו' ופסק הרמב"ם כאת"ל בפי"ד מאבות הטומאה דין ד' שרץ מונח ע"ג כלי וכלי צף על פני המים הוי לי' כמונח על הארץ וטמא והקשה אותי הרב המופלג מו"ה פינחס שיפער כי' מק"ק לעמבערג דברי הרמב"ם אהדדי ממה שפסק בפי"ג הל' שבת הל' ד' בכלי צף ע"פ המים ופירות בתוך הכלי ופשט ידו ולקח מפירות שבכלי והוציא פטור וא"כ לא חשיב כמונח והוי תרתי דסתרי עכ"ל. ופילפל אי יש לחלק בין איסור לטומאה והנה בשבת דף ה' ע"ב גבי מים ע"ג מים היינו הנחתן שמן ע"ג יין נראה מבואר דלא מחלקי. ולענ"ד לא קשה דיש ג' חלוקי דינים יש הנחה ממש קבוע במקומו וחילוק ב' שאינו קבוע כלל אלא צף ע"פ המים או האויר וג' שמונח בכלי והכלי צף שהדבר מצד עצמו מונח וקבוע במקומו אבל ע"י דבר אחר היא מתנועע. וכבר התעוררו התוס' בשבת שם דלאו כל אפין שוין. והנה לענין שבת כתיב אל יצא איש ממקומו וקרינן אל יוציא ממקומו וא"כ בעי' מקום קבוע ממש כמו שהי' קבועין במדבר ולכך אפי' אם מונח במקום אחד בכלי והכלי צף וע"י מטלטל החפץ אפ"ה לא דמי למקום קבוע לגמרי והוי קבוע ואינו קבוע והיכא דבעינן קבוע ממש לא מקרי זה קבוע משא"כ לענין טומאה צפה ע"פ המים דכתיב ריבוי' ומיעוט השרץ השורץ על הארץ משמע דבעי' קבוע וכתיב ריבוי שרץ השורץ משמע דלא בעי' מקום קבוע ולכך סגי בקבוע ואינו קבוע ובמונח בכלי וכלי צף חשיב אצלו כקבוע כיון דמחד צד קבוע ולכך אינו טהור אלא דווקא בצפה ע"פ המים לגמרי וכעין שכ' המג"א בסי' קמ"א סק"ה דסמיכה הוי כעמידה וישיבה היינו שאינו לא עמידה ממש ולא ישיבה ממש וה"נ א"ש

ב) בטומאת כהנים דעת הטור ביו"ד סי' שע"ב דמוזהרים הקטנים להפרישו ולדעת הב"י או"ח סי' שע"ג גם בדם ושרצים לדעת הטור מצווין להפרישו משא"כ בשאר איסורין שבתורה אין מצווין להפרישו אלא דלא למספי לי' בידים ובאמת ההכרח שהכריח להב"י בזה אין כאן הכרח דמה שהקשה דלכתוב בנבילה ובטומאת כהנים וגם מה שהביא בשם מהרא"ם בפ' אמור דקשי' דלכתוב דם וטומאת כהנים ונילף מני' במה הצד ול"ל דכתב בשרצים וגם המהרש"א הקשה כיוב"ז ביבמות דף קי"ד דלכתוב שרצים וטומאת כהנים ונילף במה הצד ומה שתירץ המהרש"א ע"ז דמה להנך שכן ישנן בכזית דהיינו טפי מכזית לא בעי משא"כ בדם. ותמי' לי טובא הרי גם בטומאת כהנים אי מטמא בדם ג"כ בעי' ברביעית אדרבה אפי' ברביעית אין כהן מוזהר עלי' אלא בחצי הלוג וצ"ע. אמנם גוף הקושי' לא קשה לפענ"ד דהרי כתבו התוס' בשבת דף קל"א ע"ב ד"ה אי מעומר וכו' דמלתא דאתא במה הצד טרח וכתב לה קרא משא"כ אם נוכל למילף חדא מחדא וא"כ כיון דמצריך לה דחדא מחדא לא יליף דאפי' טומאת כהנים הי' אפשר למילף שגם הוא בכ"ש בעצם כשעורה או לנפל שלא נתקשרו אבריו וכדמשני לה בנזיר והובא ריש פרק גיד הנשה על מת ועל כזית מן המת לכך איצטרך הש"ס לומר דשאני טומאת כהנים דאינו שוה בכל אבל כיון דחדא מחדא לא יליף על חדא מתרתי או מתלת ל"ק דע"ז שפי' אמרי' דטרח וכתב לה קרא, ואפי' חדא מחדא לדעת הראב"ד הובא ברשב"א חולין דף צ"ט דעל בנין אב או מה מצינו אין לוקין ועיי' מש"כ בזה השעה"מ ריש הל' שחיטה לא קשה למה כ' קרא דאיכ"ל דכ' ללקות אלא כאן לא הו"מ לתרץ כן דעל למספי בלא"ה אין לוקין ועיי' בפרמ"ג סי' שמ"ג שכ' סברות לכאן ולכאן בזה אי לוקין על למספי ואני כתבתי במקום אחר דבמח"כ אישתמיט מני' דברי הרמב"ם וכ"מ בהלכות ק"פ פ"ט הל' ז' דבכה"ג אין לוקין והחינוך בפ' בא כ' שם גבי ק"פ דאין לוקין דהוי כלאו שאין בו מעשה והה"ד הכא עכ"פ מהא דמצריך להו הש"ס נמי מוכח דאין לוקין ועכ"פ קושי' הב"י וקושי' הרא"מ ל"ק וממילא אינו מוכרח דינו של הב"י ונראה עיקר כתירוץ הרא"מ שתירץ דברי הטור דס"ל דמצריך להו דאיכ"ל דקרא דקאמר ואמרת בא ללמד דמצוה להפרישו אפ"ה אין למדין הימנו לעלמא דשאני כהנים דריבה בהו הכתוב מצוות יתירות וא"כ דווקא בטומאת כהנים ס"ל להטור דמצווין להפרישו ולדבריו משמע דאפי' ב"ד ישראל מצווין להפרישו ודבריו נכונים. ורק דק"ל דהרואה בלשון הטור יראה דהכריח כן מלשון התו"כ וא"כ אכתי קשה הרי להש"ס לא הי' זה ההכרח ומנ"ל לדידן. ואפ"ל עפימש"כ בחידושי לשם דגם האזהרה נאמר לקטן נהי דבאכילה יש לחלק בין גדול לקטן דגדול אחשבה וקטן לא אחשבי' לאכילת איסור אבל לענין טומאת כהנים כיון דמשמעות הקרא על קטן נאמר עכ"ח דג"כ מצווין להפרישו וזה כוונת קושי' וראיות הטור אלא דיש לדחות דלמא אין מצווין להפרישו והא דכ' רחמנא אזהרה על הקטן היינו למספי והא דלא כתבה על הגדול היינו מטעם דאי הוי כתוב על הגדול הוי לוקין ולכך כתיב על הקטן כי היכא דלא לילקי דהוי לי' כלאו שאינו מפורש דאין לוקין עליו. רק דיש לומר דהטור סובר כסברת החינוך הנ"ל דאפי' אם הוי כתיב הלאו על הגדול אין לוקין כיון דלא נגמר על ידו ורק ע"י אכילת הקטן נחייבנו הו"ל כלאו שאין בו מעשה ואין לוקין וא"כ איכ"ל הש"ס דדחי דלמא דלא למספי סובר דלאו שאב"מ לוקין דסתם ספרא ר"י דסובר בעלמא דלאו שאב"מ לוקין וא"כ איכ"ל דליכתוב על הקטן כי היכא דלא ללקי שיהי' כלאו שאינו מפורש. אבל הטור כ' לדידן דג"כ צריכין אנו לדרוש כן עכ"ח אפי' אם מצווין להפרישו כן י"ל דברי הטור עפ"י דברי הרא"מ דמטמאות כהנים לא ילפי' למקום אחר, אמנם להב"ח גם להטור סובר דדוקא ב"ד של כהנים מצווין להפרישו בטומאת כהנים, ולהטו"ז סי' שמ"ג אפי' ב"ד של כהנים אין מצווין להפרישו אלא האב הוא דמוזהר להפרישו מה"ת בטומאת כהנים עיי"ש: מצוה רס"ה והוא להרמב"ם מ"ע ק"ה. ולהרמב"ן הוא מצוה רל"ח עשה פ"ג

מ"ע שיטמא כהן הדיוט לקרובים שנאמר לאמו ולאביו לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה וגו' לה יטמא. ואשתו הנשואה ואחי ואחותו היינו מאביו. המעיי"ח הביא כאן קושי' התוס' בסוטה דף ג' שהקשו דדרשינן לה ולא לאברים דקשי' לר"ח דסובר דוקא לאביו שלם ולא חסר וי"ל דהרי"ף הביא התו"כ לה לודאי ולא לספק ולדעת הרשב"א דסדא"ו אסור בכ"מ הקשה ל"ל קרא ותי' המהרי"ט דהו"א הואיל ומצוה איכא וכ"ז אי דרשינן יטמא לחובה אבל באמת לא דרשי' לה למעט אברים

ב) והנה בנזיר דף מ"ג ע"ב ברש"י ד"ה נקטע וכו' הקשה לי הרב הגדול המופלג מו"ה פנחס שיפפער ני' דיין דק"ק לעמבערג יע"א. דפי' רש"י אעפ"י שהוא בצד הגוף והב"י סוף סי' שע"ג הביא מדברי שאר פוסקים ולא מדברי רש"י. ועוד הקשה הא מוכח מכמה דוכתי דהרוג מקרי חסר כדאיתא בנזיר דף ס"ה ע"א ובנדה דף כ"ז ע"ב לענין רקב ולענין תבוסה ושכונת קברות דהרוג מקרי חסר משום דנחסר דמו וא"כ בנקטע ראשו בלא"ה חסר מקרי משום דם ול"ל משום ראשו. ולענ"ד בלא"ה ק"ל מה פריך הגמ' על ר"ח דאמר נקטע ראשו אינו מטמא ול"מ לאביו מהא דתניא דמחזיר על כשעורה וא"כ חסר פורתא הרי בפ"ט מטומאת מת הל' ה' פסק הרמב"ם לענין תבוסה ושכונת ביה"ק דחסר מקרי רק אם חסר אבר שהנשמה תלוי' בו שאם ינטל מן החי ימות וכ' הכ"מ שהוא מן התוספתא וא"כ ה"נ נקטע ראשו דבר שינטל מן החי וימות מקרי חסר אבל משהו לא מקרי חסר וצ"ע. ונראה דאיכ"ל דקושי' הש"ס אינו כמו שפי' רש"י אלא לר"ח דממעט מולאביו דווקא שלם ולא איצטרך לה למעט אברים וכמו שהקשו בתוס' סוטה דף ג' ע"ב הנ"ל ומדאצטריך למענו אברים עכ"ח לאביו אפי' חסר ממנו פורתא מטמא לו ולעולם האי פורתא אפי' הנשמה תלוי' בו ונגד כל הגוף מקרי זה רק פורתא ואז שפי' הו"א אפי' לאבר יטמא קמ"ל. וא"כ קשי' ברייתא לר"ח וא"כ פריך שפי' ולעולם דבאמת גם בטומאת כהנים בעי דווקא שיחסר אבר שינטל מן החי וימית ומיושב היטב הרבינו יחיאל מובא בב"י סס"י שע"ג בשם הכל בו, ודברי התוס' בסוטה דף ג' ע"ב ד"ה ור"ע צ"ע לי דהרי בתו"כ דרש ג' דרשות מלה א' לוודאי מטמא ולא לספק, ב' לא לאחרים, ג'