מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב נח

הבית שפיר איכ"ל דמיירי בבא ליד גזבר דלית בי' שאלה וא"ש ומיושב היטב קושי' תוס' לדברי מרן זצ"ל והנה באמת צ"ע לי מנ"ל דמהני היתר גבי חלה ותרומה דהרי קרא דלא יחל קאי על נדרי רשות כדפירש"י לאסור איסר היינו לאסור המותר וכמ"ש הרא"ש בפירושו נדרים י"ב ד"ה כחלת שאדרבה ע"י קריאת שם הותר הטבל וצ"ל דמ"מ נוכל למילף דזיל בתר טעמא דמהני שאלה משום דהוי כנדר טעות וה"נ כל טעות חוזר ואפי' הוי כמסר לגבי' מועיל כמ"ש למעלה

והנה להרמב"ם לשיטתי' דס"ל בשורש ב' דכל שאינו מפורש בקרא לא חשבי' לי' למ"ע קשה עדיין למה מנה זה למ"ע דהרי אינו מפורש ותו יותר קשה הרי הרמב"ם סובר דאם ב' מצות כלולים בחד קרא נחשב רק לאחד וא"כ אפי' מפורש בקרא כיון דמחד קרא ילפי' לאו ועשה אינו ראוי להחשב לב' וצ"ע וצ"ל כיון דכתיב וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר צוה ה' ומזה ילפי' דחכם צריך לומר בלשון התרה ובעל בלשון הפרה ואמרו בחגיגה י"א דהן הן גופי התורה והרי הרמב"ם אמר בשורש הב' היכא דנאמר בש"ס שהוא מהתורה כמנה בכלל מצות וגם יש יתורא דקרא בפ"ע ואינו נכלל לגמרי בכלל לא יחל לכך שפיר מנה אותו למ"ע בפ"ע: מצוה ת"ח ל"ת רל"ט

מל"ת שלא לעבור על הנדר שנאמר לא יחל דברו וכו' והנה מלשון הרמב"ם במנין המצות משמע דלאחר ג' רגלים עיבר נמי בבל יחל והטעם כ' המעיי"ח דדעתו מסתמא לשלם עד ג' רגלים וממילא אם לא שילם עבר על בל יחל דברו והרמב"ן בהשגות מ"ע צ"ד השיג עליו דאינו עובר בבל יחל עד שיבוטל ואינו יכול לקיימו וכ"כ החינוך לקמן מצוה תקע"ה וכן מוכח לכאורה מהש"ס דנדרים דף ג' ע"ב דפריך בל יחל דנזירות היכא משכחת לה ומשני דהרי בברייתא תני' דמהיקש נזירות לנדרים יליף דגם בנזירות עובר בבל יחל ובל תאחר ועל בל תאחר נמי פריך היכא משכחת לה ומשני באומר לא אפטר מן העולם עד שיהי' נזיר ולהרמב"ם הנ"ל עובר בכה"ג גם על בל יחל וא"כ מאי פריך דילמא כוונת הברייתא דעובר בבל יחל ובל תאחר בהדדי אתמר ואע"ג דהר"ן שם כ' דהמקשן לא רצה לאוקמי בלאווי יתירא היינו היכא דלאו אחד מפורש בי' ורצה להוסיף עליו לאווין לא ניחא לי' בסק"ד וגם אינו דומי' כמ"ש הר"ן אבל לפרש דמשכחת לה דלא אכל דאינו מפורש בי' לאו ואפ"ה משכחת לה דעובר בב' לאווין בל יחל ובל תאחר זה ודאי איצטרך לאשמעי' וצ"ע ונראה דגם הרמב"ם מודה בקיים לבסוף לא עבר אלא אם לא קיים עבר למפרע משעה שעבר על בל תאחר

והנה לאו הזה כולל כל לשונות הנדר שלא לעבור על הנדר שנאמר לא יחל דברו אפי' לא אמר לשון שבועה אלא שאמר לשון נדר או כינוי או יד לנדרים או לשבועות אית בי' לאו שלא יעבור על דבריו ולדעת הרמב"ם קאי הלאו בין על נדרי רשות ובין על נדרי מצוה וגבו' ואפי' לדעת הרמב"ן במנין המצות שהבאתי לעיל במצוה ת"ז שסובר דמ"ע דכל היוצא מפיו יעשה קאי על נדרי רשות מודה דלאו דלא יחל דברו קאי על כל עניני נדר בין נדרי רשות או נדרי מצוה. מיהו החיוב של לא יחל הוא דוקא אם נדר או שבועה שאפשר לו לקיים אבל אם אי אפשר לו לקיים אין כאן לאו דבל יחל ולכך כ' התוס' והר"ן בסוגי' דנודרת ובכמה דוכתי דאם אוסר על עצמו כל פירות שבעולם הוי נדר שאי אפשר לקיים ואינו חל ומה שנאמר בש"ס יאסרו כל פירות שבעולם עלי לאו דוקא וקשה לי טובא על הר"ן לשיטתו בפ"ג דשבועות פ' שבועות שתים דף כ"ו השיג על הרמב"ם שאמר שבועה שלא אטעום כלום שבעה ימים הוי שבועת שוא והוא השיג עליו דלא דמי לשלא אישן ג' ימים שממילא ישן אבל שלא אוכל יוכל לקיים עוד כי יבוא לכלל סכנה ואז התורה התירתו בכדי שיוכל להתקיים אלא שכ' דאפ"ה הדין עם הרמב"ם משום דהוי כנשבע לבטל את המצוה דמ"ע שישמור האדם את עצמו מכל סכנה ואסור לאדם להביא עצמו לידי סכנה ונראה דנ"מ דלדעת הרמב"ם בין בנדר ובין בשבועה אם אוסר על עצמו לטעום שבעה ימים אינו חל אמנם להר"ן דסובר דהטעם משום דהוי כנשבע לבטל את המצוה וא"כ היינו בשבועה אבל באוסר על עצמו בנדר דחל על דבר מצוה חל ג"כ באוסר על עצמו שלא לאכול זי"ן ימים בנדר וממילא באוסר כל הפירות העולם עליו חל לדעת הר"ן דהוי כנדר שאפשר לקיים דכל זמן שיהי' בריא יוכל לקיים ואם יבוא לידי סכנה התורה התירתה ואי משום דהוי לבטל המצוה הא נדר חל לבטל מצוה בשב ועל תעשה וא"כ קשה הר"ן לשיטתי' איך פסק דאם אוסר כל פירות בנדר אינו חל וצע"ג

והנה הטעם דנדר חל על דבר המצוה כ' הר"ן בנדרים דף ט"ז ודף י"ז משום דמתסר החפץ והחפץ אינו מצווה עליו שיעשה עמו מצוה ובסברא ההיא אמרתי ליישב קושי' התוס' על רש"י ריש פ' המדיר דף עי"ן ע"א תוס' בד"ה המדיר שהקשו על רש"י דפי' דמדיר את אשתו ליהנות ממנו אינו חל על התשמיש משום דמשועבד לה אבל באמת גם תשמיש בכלל דא"כ למה הוצרך להביא ממתני' דקונם שאינו עושה לפיך דאין הנדר חל בדבר שיש שיעבוד תיפוק לי' ממתני' עצמו הואיל ואין הנדר חל על התשמיש עכ"ח דעל דבר שמשועבד אינו חל ואמרתי ליישב דהרי אם אוסר גופה עליו באמת חל באומר הנאת תשמישך עלי כדאיתא בנדרים י"ד ועכ"ח כאן דאינו חל היינו באומר הנאת תשמישי עליך דזה בכלל לשון המדיר את אשתו ליהנות לו וא"כ מלבד הטעם דמשועבד לה אינו יכול הנדר לחול משום דהוי נדר לבטל את המצוה ואע"ג דבעלמא חל נדר היינו משום דאין החפץ מצווה עליו אבל כאן הגוף שהוא החפץ הוא מצווה עלי' ולכך מלבד הטעם דמשועבד לה ראוי שלא יחול דבכה"ג מסתבר דנדר כשבועה דאינו חל לבטל המצוה כיון שמשועבד לה וא"כ קשיא על רש"י גופא למה הוצרך לומר טעם משום דמשועבד לה ונראה דרש"י הוכרח לומר טעם זה משום דרש"י סובר כירושלמי שהביאו התוס' בשבועות כ"ד ובשאר פוסקי' דגם שבועה לבטל מצוה חל בכולל וא"כ כאן דאוסר כל הנאות עלי' והוי כולל הי' חל מטעם נדר או שבועה לבטל המצוה לכך הוכרח רש"י לומר דאינו חל משום שיעבוד דאז אינו חל גם בכולל כמ"ש הטו"ז ביו"ד סי' רל"ד סעיף ס"ח דלענין משועבד לה אינו מועיל כולל ולדעת הב"ח והפרישה המובא שם בש"ך וטו"ז דגם לענין משועבד מהני כולל באמת קשיא מאי פריך הש"ס דלמה חל הא משועבד לה דהא כאן הוי כולל ולדדהו בכולל חל ובחידושי לפ' המדיר כתבתי ליישב זה עכ"פ רש"י נראה דסובר כטו"ז ולכך הוכרח לומר טעם משום שיעבוד וכ"ז למ"ד דאית לי' כולל כדקיי"ל אבל הש"ס לא מצי להקשות ממתני' עצמו דאולי ס"ל למתני' עצמו כמאן דאמר דלית לי' כולל וטעם דמתני' דאינו חל על תשמיש משום דהוי לבטל מצוה ולעולם על דבר דמשועבד חל וא"ש

והנה החינוך כ' דאין לוקין על איסור בל יחל והמ"ל בהגהות הקשה עליו למה הרי כיון שעבר על בל יחל שאכל מה שאסר על עצמו הרי עשה מעשה. ולענ"ד כיון דילפי' מלא יחל דברו אבל אחרי' מוחלין ומתירין וזה מנה הרמב"ם וחינוך למ"ע א"כ הרי אפי' לא חשבי' לי' ללאו הניתוק לעשה דאולי אינו מתחרט ובחרטה תלי' מילתא מ"מ עיקר איסורו במה שאינו מתחרט ואינו שואל עליו והוי שב וא"ת כיון דגמר העבירה הוא במה שאינו מניח אותו להתיר הוי לדעת החינוך לאו שאין בו מעשה וכעין שכ' במצוה ת"ק. והא דלא חשבי' לי' להתראת ספק עיי' בתוס' גיטין דף ל"ג ע"א ד"ה אפקעינהו דהוי בחזקת נדר ועיי' מ"ש הטו"ז סי' שכ"ג דתערובת לא חשוב פתח ובמקום אחר כתבתי מזה

מצות הקרא אשר יבוא באש תעבירו באש כ' המעיי"ח לר"י המובא בתוס' חולין צ"ט דהגעלה הוי רק מ"ע יש לחשבו אבל אי אמרי' אהדרי' לאסורא קמא הוא בכלל איסורו. ולענ"ד נראה דגם לר"י אמרי' דהכתוב נתקו לעשה כדאמרי' בפסחים ס"ח בדד ישב הכתוב נתקו לעשה וא"כ אדרבה להקל דטכ"ע לדידן ילפי' ממשרת ואפי' לדידי' אינו נמנה למ"ע

וטבילת כלים כ' הכ"מ בפט"ז ממ"א דלהרשב"א אליבא דהרמב"ם הוא מה"ת ואפ"ה אינו נמנה להרמב"ם למ"ע הואיל והוא רק מפי השמועה כ"כ החינוך וכשורש הרמב"ם בשורש הב'

ותרומת המכס כ' הרמב"ן בשורש ג' ליישב דעת בה"ג שהוא מ"ע שנוהג לדורות בכל מלחמות רשות והזוהר הרקיע הקשה ע"ז ממנחות דף ע"ז דקאמר שם דאין דנין מתרומת מכס דאין דנין נוהג לדורות מאינו נוהג לדורות יעי"ש: לפ' מסעי מצוה ת"ט מ"ע ק"ע

מ"ע לתת ללוים ערים לשבת בא"י שנאמר ונתנו ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת. והם שש ערי מקלט ועליהם עוד מ"ב עיר ומגרש לכל עיר ועיר לדעת רש"י וסייעתי' אלפי' אמה שמהם אלף אמה הסמוכי' לעיר יהי' פנוי' לבהמתם ולחיותם ואלף אמה החיצוני' לשדות וכרמי' וכן איתא מפורש בעירובין דף ל"ו ע"ב והרמב"ם פי"ג משמיטה כ' דהמגרש שלשת אלפים אלף סמוך לעיר מקום פנוי ואלפי' שדות וכרמי' וכבר הקשה בכ"מ ובהגהות שם מנ"ל לרמב"ם לפרש דברי ראברי"ה בסוטה באופן אחר. ממה שנאמר בהדי' בעירובין דף נ"י ע"ב ויותר קשה לי דבירושלמי בסוטה שם מפרש דברי מתני' כמו בעירובין נ"ו. ונראה לי בעזה"י שיש להרמב"ם ראי' לדבריו דהרי אמרו בנדרים דף נ"ו ע"ב דלענין נדר עיבורי' של עיר כעיר מקרי דויהי יהושע ביריחו ותחום העיר אינו כעיר משום דכתיב ומדותם מחוץ לעיר אלפי' וקשה דזה א"ש לר"מ בעירובין נ"ז דסובר דלעולם