מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב נז

לפי דעת הר"ן אליבא דרי"ף הנ"ל דלא גזרו אלא היכא דהוי ספק וכדלעיל א"כ לענין שבת דהוי ספק ליגזר משום שמא יתקן כלי שיר משא"כ יו"ט דהוי ממ"נ והוי כוודאי לכך לא גזרו עיי"ש ולי נראה דיש לכוון בדברי מהרמ"פ עפ"י מה דקיי"ל באו"ח סי' רס"ד דאע"ג דאסור ללמוד בליל שבת לאור הנר מ"מ משנת פרק במה מדליקין מותר דזה עצמו מדכר לי' וכיוצא בזה ס"ל לר"י בפסחים דף י"א הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו ומיכל קאכיל מיני' וא"כ ה"נ בשלומא גזירת שמא יעבירנו דיו"ט מותר להעביר ד' אמות חיישי' שמא ישכח דשבת הוא אע"ג דע"י תקיעת שופר יזכר דיו"ט הוא מ"מ לא יזכיר זה אותו הוא אבל על שמא יתקן כלי שיר דיו"ט נמי אסור לתקן כלי שיר לא חיישי' דישכח דיו"ט היא דהרי השופר עצמו מדכירו דיו"ט ולשמא יטעה ויסבור דלצורך מצוה מותר לתקן כלי שיר לא חיישי' דמהיכא תיתא יטעה בזה וכן מוכח מתי' התוס' שם שכ' דשמא יוציאנו לרה"ר לא חיישי' דהמחיצות יזכרינו ועכ"ח דלא חיישי' לאומר מותר. וכל זה שייך בתקיעת שופר דר"ה אבל בתקיעת שופר בשעת צרה דיש לחוש דישכח דהיום אסור לתקן כלי שיר יש לחוש גם לשמא יתקן כלי שיר ואיכא ב' חששות איכ"ל אפי' הוי מ"ע וודאי חיישי' אמנם לפי"ז עכ"ח הרמב"ם לא ס"ל כתי' הר"ן אליבא דהרי"ף הנ"ל דהרמב"ם פ"ב משופר נראה דסובר דגם בראש השנה יש בתקיעה ב' חששות

הרמב"ם בפ"ב משופר דין וי"ו כ' יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין שופר בכל מקום אעפ"י שהתקיעה הוא משום שבות ואי הדין הוא שתוקעין יבוא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם ולמה אין תוקעין גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו וכו' ויבוא לידי איסור סקילה וכו' והקשה הלח"מ על מ"ש הרמב"ם שראוי שעשה של תורה ידחה שבות הרי לעיל בפ"א משופר דין ד' פסק אפי' בדבר שהוא משום שבות אין מחללין דיו"ט עשה ול"ת עיי"ש ותי' הלח"מ בתי' בתרא דהתם אינו בעידנא וכיוצא בזה תי' בתי' הב' הואיל ואפשר מעיו"ט ודבריו תמוהי' שהרי הרמב"ם לא נתן טעם זה משום דאינו בעידנא אלא משום דיו"ט עשה ול"ת וא"כ אפי' הוא בעידנא אינו יכול לדחות וצ"ע עליו. ונלע"ד ליישב דהרי באמת הקשה הר"ן שם בדף ל"ב דראוי דעשה דאורייתא ידחה עשה ול"ת דרבנן ותי' כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ותו הקשה דלמה לא קאמר הש"ס הטעם משום דאינו בעידנא ולענ"ד איכ"ל דקושי' חדא מתורצת בירך חברתה דנהי דמצות תקיעות שופר לא קיי' בשעת פיקוח הגל או עשיית השופר מ"מ מצוה דרבנן מקיים דבוודאי כמו שעשו חז"ל סייג לתורה ואסרו דברי' שאפשר שיביאו אותו לידי עבירה וסמכו דבריהם על ושמרתם את המצות או ושמרתם את משמרתי שיעשו משמרת לתורה בכלל זה בוודאי מצוה לעשות השתדלות שיביא אותו לקיים מ"ע דכשם שצריך למנוע דברי' המביאי' לידי עבירה מקרא דושמרתם ה"נ יש למילף מאותו קרא דצריך לעשות דברי' המביאין למצוה וא"כ מיושב היטב קושי' הר"ן דלא הו"מ למימר דאינו בעידנא דנהי דמ"ע דאורייתא דתקיעת שופר לא קיים אז מ"מ קיים אז מצוה לכל הפחות מדרבנן להשתדל לעשות דברי' המביאי' לקיי' המ"ע ואפי' אם לבסוף לא בא קיום מ"ע לידו מ"מ קיום מצוה זו להשתדל לקיים מצוה עשה ואכתי קשיא דמ"ע זו דרבנן ידחה הל"ת דזה הוי בעידנא וע"ז שפיר משני דיו"ט עשה ול"ת ולכך מצוה זו מדרבנן לפקח על השופר לא יוכל לדחות שבות דרבנן דהוי עשה ול"ת מיהו כל זה דרבנן נגד דרבנן אבל נגד מ"ע דאורייתא ליכא למימר הכי נהי דמצינו דהעמידו חז"ל דבריהם אפי' נגד מ"ע דכרת היינו היכא דפירשו שאני אלא דע"ז א"ש התי' דאינו בעידנא וכ"ז א"ש גבי מפקחין אבל גבי שבות דתקיעה דהוי בעידנא שפיר כ' הרמב"ם דראוי שידחה והוכרחו לומר דהוי ב' חששות

ויש עוד מצוה בסדר הזה שמסופק הרמב"ן בסוף השגותיו אם יש למנות למ"ע דהיינו שמלך בצאתו למלחמה שישאל באו"ת שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים ומג"א החליט דיש למנותו והמעיי"ח כ' שמשמע מדה"י ב' כ' דיהושפט לא שאל באו"ת ומלך כשר הי': לפ' מטות מצוה ת"ז מ"ע קס"ט

מ"ע לדון דין הפרת נדרי' שנאמר איש כי ידור נדר לה' וכו' והנה הרמב"ם מונה זה למ"ע והרמב"ן במנין המצות מצוה צ"ה משיג ע"ז שזה דין מדיני המצוה ועיקר אינו אלא ל"ת שלא לעבור על דבריו עיי"ש אלא שהרמב"ן מונה כאן מ"ע אחרת כל היוצא מפיו יעשה שהרמב"ם כלל זה במ"ע שכפל לקמן פ' תצא מוצא שפתיך תשמור עיי' בחינוך תקע"ה והרמב"ן חלקו לשנים שם בנדרי מצוה וגבו' וכאן מ"ע אחרת בנדרי רשות שאם נדר יעשה ככל היוצא מפיו עי"ש. טעם הרמב"ם נראה כיון שע"י ל"ת ודיני הפרת והתרת נדרים נתחזק שורש אחד משרשי אמונה לכך ראוי שיוכלל וימנה בכלל המ"ע שבא להשריש בנו שאין הדיבור שאנו מדברי' בא מכח בנין הגוף ותכונתו אלא שורש הדיבור הוא בנשמתו וכמו שתרגום התרגום בראשית על ויהי אדם לנפש חי' לרוח ממללא ולכך רק הדיבור שנדבר עם השכל והדעת הוא הדיבור של אדם וכך ראוי שיהי' הדיבור של תפילה ולימוד ולכך כיון שהדיבור הוא כלי להוציא מכח אל הפועל מה שנשמתו רוצית והוא כלי של הנשמה חלק רוחניי חלק אלקי ראוי שישמור אמרי פיו ויהי' הדיבור חשוב בעיניו' ושורש זה אנו לומדי' מן התרת נדרי' שהב"ד של ג' או יחיד מומחה ידון וישפוט שלא הי' הדיבור הזה עם השכל והידיעה שהי' בטעות דעתו ואלו ראה את הנולד כראוי לא הי' נודר וממילא הי' דיבור בלא שכל ובלא שורש הדיבור ולכך אין לו קיום ומתירין אותו כי עיקר חשיבות האדם הוא חלק הרוחני ושכלו ודעתו והוא ג"כ טעם הפרת האב והבעל בדבר שיש בו עינוי נפש או דברי' שבינה לבין האב ובעל כמו שאמרו חז"ל שאנן סהדי כל הנודרת על דעת בעלה והה"ד לאבי' היא נודרת שכך ראוי להיות ואם אינה עושית כן בטלה דעתה ונתעוור שכלה וכיון שעל דעת בעלה היא נודרת וממילא אם הם אינם רוצי' אין נדרה מכאן ואילך מעת שגילו דעתם לא נדר ולא שבועה ועיקר דין זה ללמד שעיקר האדם הוא שכלו וחלק נשמתו והגוף הוא טפל וראוי להיות בטל אם הוא נגד נשמתו וזה שאמר לא יחל דברו שלא יהי' דיבורו כחול אלא הוא כלי נשמתו וממילא הוא קודש ומטעם זה עצמו ילפי' מזה דאחרים מוחלין לו אם ישפטו הב"ד שלא הי' שכלו עמו וכיון שזה כלל גדול למעשה האדם ראוי למנות זה למצות עשה וע"י היתר נדרים והפרת נדרי' מוכח דעיקר תלי' במחשבה ושכל וחשיבות הדיבור הוא מכח שהוא כלי לנשמתו וממילא נשמע היתר נדרי' וא"ש דברי הרמב"ם

ואפשר שחז"ל שאמרו בחגיגה יו"ד שהיתר נדרי' פורחי' באוויר וקשה הא מסיק שם דלשמואל דמפיק מלא יחל דברו לית לי' פרכא ובפרט לפי מה שבארתי ואמאי אמרו שפורח באוויר ונראה דמשום דאפשר לפרש כפי' הרשב"ם בחומש לא יחל דברו שלא ימתין לקיים דברו כעין לאו דלא תאחר ואז אינו מוכח היתר נדרי' אלא שפשטא דקרא לא משמע כן דהרי הקרא סתם ומשמע דקאי על נדרי רשות ועכ"ח לרשב"ם צ"ל דקרא קאי על סוף הסדרא דלפי"ז דלדידי' קאי איש כי ידור נדר לה' על סיום קרא דפ' פינחס דמסיי' אלה תעשה לה' לבד מנדריכם ונדבותיכם ויש אוויר בין סדר פינחס לסדר מטות ודוחק דקרא עלי' קאי וא"כ ע"י אויר שבין סדר לסדר מוכח דלא כרשב"ם וממילא הפי' כפשטא דלא יחל שלא יהי' דבריו חולין וכדלעיל ומוכח היתר נדרי' וא"כ ע"י אויר מוכח היתר נדרים יותר והיינו דקאמר המתני' דהיתר נדרי' פורחין באויר וא"ש כנלע"ד

ודע דקיי"ל דהקדש שבא ליד גזבר אין לו היתר וכן פסק בש"ע יו"ד סי' רנ"ח סעי' וי"ו ועיי' בש"ך בחו"מ סי' רנ"ה סק"ו שצידד לומר טעמים בזה הואיל ועשה מעשה ומרן הגאון בחתם סופר סי' רכ"ז צידד אם נדר בכתב למה מועיל התרה ואיך יבוא דיבור ויבטל מעשה עיי"ש שביאר כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא א"כ לא הי' מעולם נדר ומטעם זה נתבטל גם טעם הש"ך הנ"ל ובאמת מרן הגאון זצ"ל כ' טעם אחר דדווקא כל זמן שלא מסר ליד גבאי דיש בו משום בל יחל ואית בי' אבל אחרים מוחלין לו אבל לאחר שקיים נדרו ולית בי' בל יחל ה"נ לית בי' אבל אחרים מוחלין ובסי' רמ"ג כ' דהוי כמו אכלו כולו דאין נשאלין ובצדקה אית בי' עוד טעם דהוי כמו נתנו לו וקנה עיי"ש וטסע שכ' בצדקה ג"כ צ"ע ע"פ מ"ש בסי' רכ"ז דהוי כמו נתינה בטעות וקנין בטעות חוזר וצ"ע

ועיי' בנוב"י חי"ב סי' קנ"ד האריך שדין זה תלי' בפלוגתא דהרא"ש ורשב"א ועיי' באו"ח סי' קצ"ו באלי' רבה סק"ה דנראה גם דעת מהר"ם מר"ב סובר אפי' בא תרומה ליד כהן יש לו היתר וכש"כ בא ליד גזבר והנוב"י שם ר"ל הטעם למ"ד אין לו התרה הוא דאין הכהן מוכרח להאמין לו על פתחו צ"ע דא"כ אכתי יהי' דשיל"מ וקשה בנדרים נ"ט יעיי"ש וצ"ע. ונראה לענ"ד להביא ראי' נכונה לדבריו דתוס' במכות דף כ"א ע"ב ד"ה החורש וכו' הקשו על רש"י דמפרש דעובר ב' לאווין על לאו דלא דלא תעבוד ועל לאו דהזיד במעילה והקשו התוס' הא לקמן מוקי לה בבכור דלא שייך מעילה ונלע"ד ליישב דהרי לכאורה קשה מאי פריך הש"ס בדף כ"ב על הא דמשני מה דאפשר בשאלה לא קתני הא הקדש איתא בשאלה ומשני בבכור ולמה לא משני דמיירי בהקדש שבא לידי גזבר דלית לי' שאלה מיהו כיון דקרא דלא תעבוד בקדשי מזבח הוא ובקדשי מזבח לעולם אפי' בנתנו ליד כהן לא קיים נדרו לגמרי ואית בי' שאלה וכמ"ש מרן שם לבאר דברי תוס' בכריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ארבע וכו' דעד אחר זריקה אית בי' שאלה ופריך שפיר ועכ"ח דמיירי בבכור וכ"ז בשור אבל בחמור דמוקי לה רש"י בהקדש בדק