מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב נו

אי אזלי' בתר המעמיד או בתר עיקר הדבר כך קמבעי' לי' כאן אי תמידין עדיף שזה על התחלת ועיקר הדבר או המוספין שהם המחזקי' והעמידים ענין הבריאה עדיפא וא"כ דווקא במצות אלו קמבעי' לי' ומיושב קושי' הח"צ וגם א"ש דל"ק מסוכה כ"ה ולפי"ז ליתא למה שלמד השאגת ארי' סי' ס"ב מכאן לקידוש ושאר עניני מצות כנלע"ד ועיי' במה שכתבתי עוד במ"ע שלאחר זה ודו"ק: מצוה ת"ד מ"ע קס"ו

מ"ע להקריב קרבן מוסף בר"ח שנאמר ובראשי חדשיכם תקריבו עולה לה' פרים בני בקר שנים ואיל אחד כבשים בני שנה שבעה ושעיר אחד חטאת והוא נקרב אחר תמיד של שחר וכ' המזרחי בפ' שמיני על קרא דעשה חטאתך וגו' שהי' נקרב מיד מדכתיב בקרבן ר"ח על עולת התמיד דהיינו על בסמוך וכן משמע מלשון הרמב"ם בפ"ז מתו"מ והנה בשאגת ארי' סי' ס"ב הקשה על רש"י במנחות דף מ"ט ע"ב בד"ה וש"מ שפי' דקרבן של שבת קדוש טפי משל ר"ה ור"ח וקשה הא בזבחים דף צ"א ע"א אמרי' בהדי' דשל ר"ח ור"ה ושאר י"ט קדוש טפי משל שבת יעיי"ש

ולענ"ד יש ליישב עפ"י פירש"י שם בזבחים שם שכ' דלכך קדוש טפי ר"ח ויו"ט משום דאקרי מועד ובשבועות דף יו"ד ע"א אמרו דמהיקישא דאלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדים זה לזה ולר"ח דאקרי נמי מועד עיי"ש ומוכח התם דגם ר"ה מקרי מועד אמנם לראב"י בראש השנה דף ד' ע"ב דריש אלה תעשה במועדיכם קאי רק על רגלים וללמד דעובר בבל תאחר בשני רגלים וא"כ לדידי' לא מצינו דר"ה או ר"ח נקרא מועד אלא מדברי קבלה מצינו דר"ח אקרי מועד קרא עלי מועד ולדידי' איכ"ל שפיר דשבת קדוש טפי וכיון דלרש"י משמע לי' פשטות הברייתא דשבת קדוש וס"ל לברייתא דשבת קדוש טפי עכ"ח אתי' כראב"י ואין כאן סתירה. ועוד נראה ליישב דוודאי לסק"ד דגמרא זבחים צ"א הנ"ל ס"ל דעיקר קדושת היום ומעלתו ע"י הקרבן נעשה וע"י נתפרסם מעלתו ועל ידו נעשו התיקונים וכיון דמכח קרבן קאתי' לא שייך בשבת קביעא וקיימא וסבר דיו"ט עדיף ולכך סק"ד דרק לעצמו קדושתו והה"ד לפמ"ש במ"ע שלפ"ז שעל ידו נתפרסם ההשגחה שנעלה בקודש הי' מועיל רק לעצמו אבל לפי מה דמשני דקדושת היום מצד עצמו נעשה ונתפרסם והוא גורם הקדושה והמעלה לקראו מועד והקרבן מוסף בו כמו שאר הקרבנות וממילא אין למוסף של יו"ט מעלה טפי ממוסף של שבת דהכל תלוי' ביום וכיון דביום תלי' מילתא ממילא שבת קביעא וקיימא וקדוש טפי דהרי בשבת נאמר וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים כנלע"ד נכון ולפימ"ש התוס' בביצה דף ב' ע"ב ד"ה והי' בסופו דמדרשות חלוקות בזה אי ברכו וקדשו מכל הימים אפשר דגם זה תלי' בפלוגתא הנ"ל אי יו"ט קדוש טפי

והנה בחד פי' שם במנחות מ"ט פרש"י דהאי מקרי קודש טפי זה שזמנו קדים עיי"ש ומזה למד השאגת ארי' סי' ס"ב דגם לענין קידוש אותו שזמנו היום מקרי קדוש ולי הדבר קשה לקרוא מה שזמנו היום קדוש טפי. ולענ"ד דרש"י בא ליישב קושי' הח"צ סי' ק"ו שהבאתי במ"ע שלפ"ז דקשה פשיטא ממ"ק דף ט' דזה שזמנו קדים חייב לעשות ולזה בא רש"י ליישב דגבי קרבן תמיד דכתיב תשמרו להקריב ומינה יליף בן בג בג דבעי' ביקור ד' ימים א"כ מצות התמיד מתחלת לכהפ"ח ד' ימים קודם וכ"פ הרמב"ם בפ"א מתו"מ דין ט' וא"כ גם היום מצות התמיד שלמחר חל עליו אלא דשל תמיד אינה נגמרת היום ונהי דקיי"ל דהכשר מצוה ג"כ מצוה וכמו שהוכיח התה"ד סי' ק"ג ופסקו בש"ע או"ח סי' תרע"ג ועיי"ש בטו"ז סק"ט שהאריך ולכך א"ש ומיושב קושי' הח"צ דלא דמי למ"ק דף ט' וכן לסוכה כ"ה דהתם השתא עדיין לא חל עליו אידך מצוה משא"כ הכא וראוי לעשות החשובה וכיון שתמיד אינה נגמרת היום ושל מוסף נגמר היום שפיר קרי לי' זה של היום מקודש טפי אלא דקמבעי' לי' דילמא מעלות תדיר להכשר מצוה עדיף ממעלות מקודש כנלע"ד נכון וממילא גם לפי' קמא של רש"י נהי דפי' מקודש כפשטא איכ"ל דדווקא בתמידין קמבעי' לי' משום דגם היום מתחיל הכשר מצוה שלה ול"ק קושי' הח"צ הנ"ל ולעולם לדינא מצוה שבאתה לפנינו וזמנה היום קודם למצוה שזמנה למחר וכמ"ש במ"ע שלפ"ז יעיי"ש ודו"ק: מצוה ת"ה מ"ע קס"ז

מ"ע להקריב קרבן מוסף בחג שבועות שנאמר וביום הבכורים וכו' שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים וכו' ושעיר אחד חטאת ומצות הקרבת קרבנות עיקרו על הכהנים ואם היתה המניעה אפשר מצד הציבור גם עליהם נאמרו המ"ע ומלבד מוסף הזה הקריבו בחג השבועות בגלל שתי הלחם פר וב' אילים ושבעה כבשים לעולות ושעיר לחטאת וב' כבשי עצרת לשלמי ציבור וכמבואר בפ' אמור ואין מעכבין זה את זה של פ' אמור לשל פ' פינחס ואפי' מין אחד של פ' פינחס אינו מעכב ואפי' מין אחד הנאמר בפ' פינחס אם אין לו כולם אינם מעכבין ועיי' במנחות מ"ד ובשאגת ארי' סי' ס"ב: מצוה תו מ"ע קס"ח

מ"ע לשמוע קול שיפר באחד בתשרי שנאמר יום תרועה יהי' לכם, וקבלו חז"ל שצריך לתקוע ג"פ תקיעה תרועה תקיעה בשופר וברוב הימים הי' שינוי מנהגים יש עשו תרועה כמו שאנו עושים שברים ויש עשו כמו שאנו עושין תרועה כל מקום לפי מה שהוא דרך אצלם לעשות ייללא ושיעור שופר אמרי' דהוא טפח כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן וכ' הלבוש בסי' תקפ"ו דשיעור זה הוא רק מדרבנן ואינו הלמ"ס וכ' הפרמ"ג שם במג"א דמטעם זה אם אין לו שופר אחר אלא פחות מטפח אינו מעכב עיי"ש. ולענ"ד קשה א"כ למה אמרי' שם שופר של ע"ז ועי"ה לא יצא דכתותי מכתת שיעורי' הרי כ' הב"י הובא בטו"ז סי' שס"ג סק"ה בלחי דאשירה דכשר ולא אמרי' דמכתת שיעור הואיל והשיעור תלוי בטעם כדי שיוכל ליתן בו מידי והרי יוכל וא"כ ה"נ הרי ניכר שאינו תוקע לידו וצ"ע. ולדעת הרב האי גאון באמת יוצאין בין אם עושין כשברים ובין כמו תרועה אלא שהי' נראה שינוי ולכך תיקן ולדעת הרמב"ן במלחמות בימי ר' אבוהו הסתפקו אולי אין יוצאין אם עושין שינוי ההיא הייללא ממה שהוא באמת כונתו תרועה ולכך תיקן ר' אבוהו שיהי' תוקעין תשר"ת ותש"ת ותר"ת ג' פעמים

והנה בריש פ"ד דראש השנה אמרו מתחילה דיליף מקרא דזכרון תרועה דבשבת אסור לתקוע עיי"ש ובטורי אבן שם תמה מכמה דוכתי בש"ס דמוכח דאין בתקיעה איסור מה"ת ולענ"ד בשבת דף ע"ג ע"ב איתא דמאן דמחתך עצים או שאר דברים במידה הוי מלאכה מחתך ועיי' באו"ח סי' תק"צ דתקיעה ושברים ותרועה כולם יש להם מידה ידוע וצריך לחתך הקול במידה ידוע וא"כ יש לומר דהוי תולדות מחתך והיינו בתקיעה דמצוה דקפיד אמידה ומחשבתי' משווי' לי' למלאכה משא"כ בתקיעת רשות ומיושבים בזה רוב הקושי' ולכך בירושלמי מסיק באמת כן ואפ"ה הי' תוקעין במקדש כיון דאין חיוב לתקוע בשבת של ר"ה והוי כרשות ואסור רק משום שבות ובמקדש לא גזרו וא"ש טובא

והנה הטו"ז סי' תקצ"ו סק"ב האריך להתיר לתקוע אפי' שלא במקום מצוה ובח"צ סי' ל"ה הביא ראיות לאסור ובאמת לפמ"ש השאגת ארי' סי' ק"ג יש לדחות ראיות הח"צ דדוקא בר"ה סובר הטו"ז דמותר משום הואיל עיי"ש וכן הסכים הש"א מביצה י"ח דאמרי' הואיל ולפני טיבול שרי גם אח"כ שרי עיי"ש ולענ"ד מהא אין הכרע לטו"ז דגבי טיבול שאני דהי' מותר מעיקרא אפי' לרפואה לכך אמרי' דגם אח"כ היתר לרפואה אבל הכא מעיקרא הותר למצוה מכח זה אין לומר הואיל להתיר שלא במקום מצוה וגם ראי' שהביא מחולין פ"ד אין ראי' דספק לא תקע איכא חזקת חיוב והוי כודאי חייב ולא דמי לכוי ובזה יש ג"כ לדחות דברי דגול מרבבה סי' תקפ"ח במג"א סק"ד וגוף הדין של הטו"ז נראה דתלי' בפלוגתת הפוסקים הר"ן בשבת דף ג' סובר דרדיית הפת ותקיעה לא הוי שבות אלא עובדא דחול וא"כ בר"ה שרי וזה נראה דעת הר"ח בר"ה למ"ד ע"ב ד"ה רדיית וכו' אבל דעת התוס' בר"ה למ"ד ובחולין פ"ד וכן דעת הרמב"ם דהוי שבות ולפמ"ש למעלה מוכח כן מירושלמי

ולפי האמור יש ליישב דברי התוס' בחולין דף פ"ד ע"ב בד"ה תקיעת שכ' דבספק אשה יהי' אסור ביו"ט לתקוע משום גזירת שמא יעבירנו והשאגת ארי' בסי' ק"ז תמה הרי כיון דמספק צריכין לתקוע הוי צורך קצת ומותר להוציא עבורם השופר ביו"ט ומה איסור יש אמנם להנ"ל יש ליישב דאכתי יש לחוש דיוציא עבורם לעשות שברים או תרועה דהוי ס"ס ספק אשה ואת"ל איש דילמא יצא בשברים או תרועה וא"ל א"כ גם חשש שמא יעבירנו ביו"ט הוי ס"ס ספק איש ומותר להעביר עבורו ואת"ל אשה שמא אין יו"ט היום דכבר כתבנו דעפ"י הרוב מה"ת יו"ט ראשון הוא יו"ט ובלא"ה הרי ר' יוסי שם מיירי עכ"ח אפי' במקום הוועד דהרי קאמר דשופר דאין ודאי דוחה שבת וקשה מאי ודאי איכא ועכ"ח דמיירי במקום הוועד וכ"כ המעיי"ח וא"ש הנ"ל

והנה הר"ן ר"פ לולב וערבה כ' לפרש דברי הריף רפ"ק דמגילה דלכך חששו לשמא יעבירנו בשופר אע"ג דהוי מה"ת מ"ע הואיל ואינם בקיאין בקביעא דירחא ואפי' במקום הוועד רוב פעמים לא ידעו ביום ראש השנה עד סוף היום אם יבואו עדים עיי"ש והמעיי"ח הקשה מתענית דף י"ד דפריך שופרות בשבת מי איכא אע"ג דהוי מ"ע ושם לא שייך דלא בקיאי בקביעא דירחא עיי"ש וקושי' זו לענ"ד יש ליישב לדעת הרי"ף דהנה המג"א בסי' תקפ"ח הנ"ל הביא להקשות בשם מהר"ם פאדווא דלמה לא אמרו דאסור לתקוע משום שמא יתקן כלי שיר ותי' דא"כ גם ביו"ט לתסר וע"ז הקשה המג"א