מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב נג

אב כדכתיב כי שאר אביך הוא ודרש הזה הוא תמוה ועיי' בתוי"ט ר"פ יש נוחלין בזה ודברי הרשב"ם שם דף ק"ח ע"ב שארו זה האב פי' דכתיב שאר אביך וכתיב כי אם לשארו וזה יותר תימה דכי אם לשארו קאי על האם כדכתיב כי אם לשארו לאמו ולאביו מיהו דברי הרשב"ם יש ליישב דבא ליישב דלכאורה קשה איך נקרא אביו שארו דשאר משמע לשון שיור ושארית ואביו שהוא עיקר איך שייך לקרוא שארו בשלמא שאר אביך הוא קאי על אחות אביו אבל על אביו לא א"ש ע"ז מביא הרשב"ם דמצינו כן בהדיא בקרא כי אם לשארו לאביו וכו' אבל גוף הדרש הוא תימה ונראה דחכז"ל פירשו דאם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו היינו לאחות אביו דנקראת שאר אביך דאח קידם לאחות ולגוף הדין דאח קידם לאחות לא צריך דכבר ילפי' זה בספרי ובב"ב קי"ד ע"ב וגם לשון שאר קשה ניהו דמצינו דאחות אביו מקרי שאר כדילפי' בגז"ש כי שאר אביך היא למה שינה שמה ולא כ' בפירש וגם לשון שארו הכינוי של הוי"ו היא מיותר ויכול לכתוב שאר הקרוב אליו וגם ס"ל דלשון לאביו לאו דווקא אבי המת דגם אבי אביו ואבי אבי אביו מקרי אביו דבני בנים הרי הם כבנים אלא דהדין קרוב קרוב קודם והאב הקרוב טפי הוא קודם וא"כ מקרא דנתתם את נחלתו לאחי אביו ידענו דגם למעלה מהם לאחי אבי אביו ינתן אם אין אחי אביו הראשון ולכך פירשו דכינוי שארו קאי על אביו והפי' דינתן לאחות אביו וממילא כיון דכינוי שארו קאי על אביו גם נחלתו קאי על אביו דהיינו שהי' ראוי להיות נחלתו יותן לשארו אחותו וא"כ מבואר בקרא דהאב יורש וכיון דאביו כולל גם אבי אביו ואכתי לא נדע אם לאחות אביו או לאחות אבי אביו לכך מסיים כאן הקרוב אליו ממשפחתו ואליו קאי על המת וקמ"ל דעל אביו הקרוב לו יותר יותן הדבר לשארו כנלע"ד לפרש הקרא וא"ש דמבואר בקרא עפ"י הדרש דהאב יורש

ובזה נוכל ג"כ להבין איך למדו מכאן דהבעל יורש את אשתו משום דהפסיק מסיים וירש אותה והוא מיותר לגמרי ולכך דרשו חכז"ל דקמ"ל קרא אפי' אם יש לאחות אביו בעל והיינו וירש אותה ורמז על שארו דהשאר יורש אותה ויבוא ליד איש נכרי אפ"ה ינתן לאחות אביו ובזה א"ש דבספרי דרש רק מיתורא דוירש אותה ובב"ב קי"א ע"ב אפסקי לקרא בסכינא חריפא עיי"ש ולהנ"ל א"ש דתנא דספרי מפרש כמאן דנפקא לי' בדף ק"ט אב משארו ואידך איכ"ל דיליף אב מהעברתם כנלע"ד, וכל דברי חכז"ל קיימים

והנה דעת הרמב"ם מצוה רמ"ח הנ"ל דבכלל מצוה זו הוא ליתן לבכור פי שנים וקרא דלא יוכל לבכר עכ"ח מפרש הרמב"ם שאין לו כח וכ"נ פשטות לשון הש"ס בב"ב דף ק"ל דהואיל וכתיב ביום הנחילו שיכול לנחול חלק הפשוט לבן אחר לריב"ב קמ"ל דאינו יוכל אבל הרמב"ן במנין המצוה מ"ב כ' שהרמב"ם שכח למנות לאו דלא יוכל לבכר ומ"ע כי את הבכור בן השנואה יכיר וכן הוא בספרי ומעיי"ח כ' ראי' לרמב"ם אליבא דרבא דאי עביד לא מהני אי לא יבכר הוא לאו ל"ל לכתב לא יוכל דלא מהני תיפוק לי' משום כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד דלא מהני ועוד מש"ס דבב"ב ק"ל הנ"ל מכח קושי' התוס' שם בד"ה האי דהו"מ להקשות לאביי ולטעמך מ"ט דרבנן, ובס' קצות החושן סי' רפ"א הקשה על מ"ש הרמב"ן דאיכא מ"ע דיכיר א"כ מאי פרך בב"ב קכ"ז ע"ב לרבנן יכיר ל"ל הא איצטרך למ"ע ולי הי' קשה עוד דהא איצטרך על הא דדרשי' בב"ב קמ"ב ע"ב דבכור שנולד לאחר מיתת אביו אינו נוטל פי שנים משום דכתיב יכיר וא"כ איצטרך יכיר ושוב מצאתי שתוס' בבכורות מ"ו ע"ב ד"ה מאי הקשו כן ותי' דלשון יכיר משמע שיש כח בהכרת אב ולרבנן מאי נ"מ ותי' זה צריך ביאור ונראה לבאר עפ"י מ"ש הרמב"ן הנ"ל הספרי דלא יוכל לבכר כולל ב' דברים שאינו רשאי ושאינו מועיל מדלא כתיב לא יבכר לחודא וכתיב גם לא יוכל אשמעי' תרתי וממילא גם סיפא דקרא דבכור בן השנואה יכיר קמ"ל ב' דברים דמועיל ומחוייב להכיר דאל"כ הוי לי' למנקט בהיפך בכור בן השנואה יכיר ולא יוכל לבכר אלא וודאי דגם סיפא דקרא ארישא קאי דמחוייב להכיר ומועיל וא"כ שפיר כ' התוס' דמקרא משמע דמועיל הכרתו ופריך לרבנן מאי מועיל וא"כ מיושב קושי' קצות החושן דאי רק למ"ע לכתוב מעיקרא בכור בן השנואה יכיר כדרך דכתיב גבי מעקה ועשית מעקה לגגך ולא תשים ועיי' ברמב"ן בקדושין דף ל"ד רע"א שביאר שם נ"מ בזה

וגם ראיות המעיי"ח הנ"ל לענ"ד אין ראי' דהרי בלשון מתנה יוכל לחלק באופן שירצה ואין הנתינה מצד עצמה אסור אלא מה שאמר לשון ירושה וכיון דאין הדבר מצד עצמו אסור כ' הסמ"ע בסי' ר"ח דגם רבא מודה דמהני ואיצטרך לא יוכל לבכר דאפ"ה לא מהני והנה לפמ"ש הקצות החושן בסי' רפ"א סעיף זי"ן דגבי בכור אפי' בלשון לא יטול דהוי לשון מתנה הוי מתנה עמשכ"ב דחלק בכורה מתנה קרי' רחמנא כדאיתא בב"ב קכ"ד ע"ב ונהי שכ' שם דאם אמר לא יטול הבכור פי שנים אלא פלוני יטול זכה פלוני לא הבנתי כיון דראשית דבריו נתבטל ממילא נתבטל סוף דבריו שהרי הסוף נמשך על התחילה בוודאי אם אמר רק פלוני יטול פי שנים אע"ג שאינו בכור א"ש דין של קצות החושן אבל בלשון הנ"ל לא הבנתי. ולפי"ז יש חילוק בין חלק פשוט אפי' לרבנן לחלק בכור דגבי בכור לא מהני אם אומר לא יטול פלוני בכור פי שנים אלא פלוני יטול אבל בחלק פשיטות אפי' לרבנן אם אמר לא יטול פלוני בני אלא פלוני יטול הכל מהני וא"כ מאי פריך אביי דתיפוק לי' מלא יוכל לבכר הא מהתם מוכח רק בלשון מתנה מהני ואיצטרך לריב"ב ביום הנחילו ללמד דאפי' בלשון ירושה מהני ונראה כיון דרבא ס"ל בב"ב קכ"ד ע"ב דאם עשה כדברי רבי עשה דהבכור נוטל בשבח ועכ"ח דסובר דדרשי' פי שנים דחלק בכורה ג"כ דינו כירושה וכן ס"ל בדף קכ"ו רע"ב דלא עשה ולא כלום דחלק בכורה כירושה הוא ועכ"ח לא יטול הוי לשון ירושה דשלילה של לא יטול כולל כל נטילה ושפיר מקשי אביי לרבא לשיטתי' אבל אביי לטעמי' אליבא דרבנן ל"ק לי' דאיכ"ל דבכור גרע דאפי' בלשון מתנה אינו מועיל משא"כ בפשוט מועיל בלשון מתנה אבל בלשון ירושה איכ"ל דאינו מועיל: מצוה ת"ב מ"ע קס"ד

מ"ע להקריב שני קרבנות תמידין בכל יום אחד בבוקר ואחד בערב שנאמר שנים ליום עולה תמיד את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. והרמב"ן מנה זה לב' מצות עשה תמיד של שחר למ"ע בפ"ע ותמיד של בין הערביים למ"ע בפ"ע ולר"ע בחגיגה וי"ו גם במדבר נתחייבו והקריבו שבט לוי את קרבן התמיד וישראל לא הי' יכולים להקריב משום שהיו נזופים ומסוגי' זו נראה מבואר שהיו נזופים מחטא העגל וקשה על תוס' יבמות דף ע"ב ד"ה נזופין הקשו על רש"י שפי' שהי' נזופים מעגל והמ"ל רפ"א מתמידין ומוספין שהקשה דהרי במ"ק דף ט"ו ע"ב אמרי' דישראל שלחו קרבנותיהם כל זמן שהי' במדבר אע"ג שהי' כמנודין והטורי אבן כ' דתלי' בפלוגתא דר"ע לטעמי' דסובר בחולין י"ו דבשר תאוה לא אחסר אבל במ"ק קאי לר' ישמעאל דבשר תאוה אחסר והוכרחו להביא כל מה שרצו לשחוט לעזרה ולהרמב"ם בפ"ד משחיטה דין י"ז אין תי' זה מספיק דלדידי' גם ר"ע סובר בשר תאוה אתסר אם רצו לשחוט וע"ז קאי קרא ואל פתח אוהל מועד לא הביאו וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מביאת מקדש דין י"א דמנודה אם הקריבו עליו הורצה וכ' הכ"מ טעמי' משום דחזי' במנודה לשמים דשלחו אע"ג דפסק הרמב"ם בפ"ד משחיטה כר"ע וקשיא לט"א הנ"ל מיהו לענ"ד דברי הכ"מ אינם מוכרחים דאיכ"ל דלכך הורצה דדיני מנודה הם רק מדרבנן וכמ"ש הריב"ש בתשובה ופסקו בש"ע יו"ד סי' ר"ח סעיף ד' מיהו לענין מנודה לשמים דהיינו שהוא מורחק מה' אם כן לא שייך התקרבות קרבן אצלו ועולה קודם לחטאת כ"ש זה שהוא מורחק ומי ביקש זאת לבוא ליראות פניו הלא בנזיפה כתיב הלא תכלם

ונראה לי ליישב קושי' המ"ל הנ"ל דודאי אם עומד במרדו על דבר שנתנדה מן השמים בודאי אין מקבלין קרבנות ממנו דאפי' בלי נידוי כתיב זבח רשעים תועבה ועכ"ח מיירי בשב וחוזר בלב שלם אלא דאפ"ה שיעור זמן נידוי עליו בכה"ג איכ"ל דרשאי לשלוח קרבנו דהרי קרוב ה' לנשברי לב ונהי דמחוייב לקבל ענשו אפ"ה די שלא יבוא בעצמו. אמנם כבר כתבתי בחידושי בב"ק ק"י דאמרו שם על חולה וטמא שאינו יכול למעבד שליח כיון דאיהו לא מצי עביד דקשיא ע"ז דאמרי' ערל וטמא משלחין קרבנותיהם וצ"ל משום דכהנים שלוחא דרחמנא אלא דאכתי קשה לפמ"ש האחרונים דגבי שחיטה הם שלוחא דידן איך ישלחו קרבנותיהן וצ"ל וכי כתיב דמצות השחיטה יהי' שלהן כמו בקרבן פסח דכתיב ושחטו אבל בשאר קרבנות מנ"ל שבעינן שהשחיטה נחשבת כמעשה דידי' כיון דהקרבה הוא שלו והדם הוא המכפר והורצה אמנם בקרבן תמיד נראה דבעינן שיהי' מצית שחיטת התמיד לכל ישראל שרק קרבן ציבור דוחה שבת ונראה לי ראי' לזה מהא דאמרי' בפסחים דף ס"ג לר"י גם שוחט התמיד על חמץ חייב משמע דגם שחיטת התמיד בעינן שיהי' לכלם ואע"ג דלא קיי"ל כר"י בזה מיהו במצות שחיטה לא פליגי רבנן עלי' וגם בספרי דרשי' גז"ש במועדו מפסח ועוד מתשמרו ילפי' שישראלים צריכין לעמוד שם וא"כ כיון שהי' ישראל נזופין ולא היו ראוין לשחוט בעצמם גם אחרים לא הי' יכולין לשחוט עבורם ולכך שפיר אמרו לענין תמיד דמכח שהי' נזופין לא הקריבו אבל במ"ק מיירי בקרבן יחיד שפיר אמרו דיכולין לשלוח קרבנותיהם וא"ש כנלע"ד

והנה רש"י פי' דעולת תמיד העשוי' בהר סיני היינו בימי מלואים ורמב"ן השיג מעולת תמיד דכתיב בפ' תצוה ועיי"ש בראב"ע, ויש ליישב עוד קושי' מ"ל הנ"ל דהרי במנחות מ"ט ע"א אמר ר"ש כל הנאמר בחומש הפקודים הקריבו במדבר וא"כ שפיר הוכיח במ"ק דף ט"ו דזה הי' לר"ש קבלה כמ"ש הרמב"ם שם בפי' המשנה מיהו אפשר לומר דרק שבט לוי הקריבו אלא דקשיא א"כ איך נאמר במועדו ודחי שבת וכן קשיא לן לר"ע הנ"ל וצ"ל דס"ל שבט אחד אקרי קהל ושפיר מקרי קרבן ציבור והנה המג"א בסי' רי"ח כ' דאנן