מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב נב

מצוה ת' מ"ע קס"ב

מ"ע שיהי' המים של אפר פרה מטמאין את הטהור ומטהרין לטמא מת שנאמר והזה הטהור על הטמא וכו' ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב. ותוכן עשיית מי הנדה הוא דאדם טהור ממלא מים חיים בכלי לשם מי חטאת ואסור לעשות מלאכה או שום התעסקת מעת המילוי עד שנותנין אפר פרה לתוכה ונתינת האפר לתוכה נקרא קידוש ולאחר שנתנו לתוכה אפר נקראו מי נדה או מי חטאת והרמב"ם מונה ענין מי חטאת אלו למ"ע והרמב"ן בהשגות למנין המצות מצוה צ"ו השיג גם על זה כמו לעיל בסי' שצ"ט דאין זה מ"ע אלא דיני אפר פרה ועיי' בתוס' ב"ק דף צ"ח ע"א ד"ה הא קמ"ל הביאו ממשנה דפרה ומסיפרי דדוקא קודם קידוש פוסל מלאכה אמנם המאירי הובא בש"מ בב"ק נ"ו פסק דדוקא מלאכה אחרת אינו פוסל אבל עשה עם המים עצמם מלאכה ששקל בהן וכיוצא בהן פוסל גם לאחר קידוש וע"ז הקשה השער המלך בהשמטות לחובל ומזיק דא"כ מאי פריך בב"ק צ"ח דלימא כל השוורים לאו לגבי מזבח קיימי הא מיירי לאחר קידוש כיון דנקט מי חטאת עיי"ש ועפ"י מ"ש התוס' בב"מ דף למ"ד ע"א בד"ה אף עובד דמיירי עכ"ח בפרת חטאת דאית לי' שותפת דאל"כ אין אדם אוסר וא"כ עיקר הקושי' מפרת חטאת מיהו כבר כ' דתוס' דמתי' משמע דהקושי' גם ממי חטאת ועמדה הקושי' ונראה דתוס' שם בב"ק צ"ח בד"ה הצורם וכו' הקשו ממתני' ותי' דמיירי בבהמה קדושה וכתבתי בחידושי שם דלכאורה לפמ"ש התוס' בדיבור שלאח"ז דע"י שכל הדברים לאו לגבי מזבח קיימי הוי לי' כהיזק שאינו ניכר עיי"ש א"כ יש לדון אפי' בהמה לאחר שהקישה הוי לי' אינו ניכר שהיא קדושה כמו תרומה ונטמאת ואכתי עמדה הקושי' ונראה דאפי' הוי כאינו כיכר מ"מ בבהמת קדשים אינו גרם אלא היזק גמור אלא שאינו ניכר וחייב מדרבנן שלא יהי' כל אחד ואחד הולך ומזיק לכל הפחות במזיד ולר"מ שם קנסו שוגג אטו מזיד וסתם משנה ר"מ ולכך שפיר כ' התוס' דס"ל למתני' דאם הטיל מום בבהמת קדשים חייב והנה בגיטין נ"ג ע"א הקשה המהרש"א למה בעושה מלאכה בפרת חטאת ומי חטאת פטור מדיני אדם ולא חייב משום שלא יהי' כל אחד הולך ומזיק לפי סק"ד ותי' לפמ"ש הרמב"ם שם בה' חובל הואיל ולהנאתו קמכוין לא קנסו עיי"ש וא"כ בעושה מלאכה במי חטאת ופרת חטאת אפי' לאחר הקדש פטור לרבה דס"ל לפי תי' הנ"ל דהיזק שאינו ניכר ל"ש היזק ובמלכה דלהנאתו לא קנסי' משום שלא יהי' כל אחד הולך אפי' הי' מעשה הניכר שנשתנו מראה או כיוצא בו ע"י מלאכה אפ"ה פטור והיינו דפריך מאי ארי' דאינו ניכר אפי' ניכר נמי פטור כיון דלאו הכל למזבח קיימי' ואפי' לאחר הקדש אינו ניכר ומשום קנס אין חיוב כיון דלהנאתו קעביד וא"ש וטעם פסול מלאכה קודם קידוש מקרא דלמשמרת למי נידה ולמאירי לאחר קידוש אם עושה מלאכה בעצם הדבר ומלאכה כזו יליף מפרה עצמה וסופה כתחילתה דבעי' לא עלה עלי' עול: לפ' פינחס מצוה תיא מ"ע קס"ג

מ"ע לדון דין נחלות שנאמר איש כי ימות ובין אין לו והעברתם את נחלתו לבתי וכו'. וכ' החינוך דמדברי הרמב"ם נראה דעיקר האזהרה אינה אלא על הב"ד שידונו בדין הנחלה והמעיי"ח כ' שכן משמע לשון הגמרא שאורעה כל הפרשה להיות דין. ולענ"ד אדרבה מוכח מדברי הרמב"ם בפ"ו מה' נחלות דין א' דכל ענין ירושה מקרי דין ומשפט ולכך אין האב יכול להתנות על מה שכתוב בתורה לומר פלוני לא ירשני ולכך קרא לי' דין נחלות וכ"נ מדברי הרמב"ם במנין המצות מצוה רמ"ח. וכוונת הרמב"ם בזה נראה דקרא מבאר דהירושה ממילא קאתי' כעין שאמרו ספ"ק דמגילה דאם פוסקין גדולה פוסקים לו ולזרעו אחריו והוי כעין נכסי לך ואחריך לזרעך ואדם אין לו הפסק דבן נתח מאב וחלק מאביו וכן בן הבן חלק ממנו ואם מת האב שהוא עיקר ושורשי ממילא נשאר לחלק ממנו והיינו זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות ואין בן הבן יורש מכח דאביו שהוא בן המת יורש בקבר וממנו ממשמש אליו אלא שהבן הבן מצד עצמו יורש וכדאמרי' בב"ב דף קנ"ט ע"א אנא מכח אבא דאבי' קאתינא וכל זה מובן דא"ש דיוצאי חלציו יורשין אבל הא דאב ואבי אביו הדורות שלמעלה ממנו יורשין אין לומר טעם הנ"ל ונראה ג"כ להסביר דברא מזכה אבא ולפי"ז הטובה שנתן הי"ת לבנו גם לאביו חלק בו שעי"ז יוכל לזכות אותו טפי וכן לאבי אביו עד למעלה וכיון שיש לדורות שלמעלה ממנו חלק בנכסיו בחייו אם מת בעל נכסים ולא נשאר זרע ונתח ממנו אז יורש מי שהי' לו חלק ואחיזה בנכסי המת ולא נעשו נכסיו הפקר ומטעם זה נראה דגם אבי אביו יורש ממנו בלי משמוש שנימא שאביו יורש בקבר וממנו יורש אבי אביו אלא הוא עצמו יורש כמו בן הבן ולעולם המשמוש למעלה או למטה אבל מן הצדדים אין כאן משמוש וירושה שאין להם שייכות להמת וכ"כ הרמב"ן בחומש והאחין רק מכח אבי המת יורשין שאביו יורש בקבר ונראה דרק חד פעם יורש בקבר אמרי' אבל לא ב' פעמים ולכך אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב כדאיתא בב"ב דף קי"ד ע"ב משום דאז צריך לומר ב"פ יורש בקבר הבן יורש בקבר וממנו אביו יורש בקבר להנחיל לבניו שהם לו אחין מן האב דב"פ יורש בקבר לא אמרי' והא דאחי אביו יורשין היינו כמ"ש למעלה דאבי אביו וכן כל הדורות עד למעלה אלא שקרוב קרוב קודם הם יורשין מצד עצמם והם יורשין בקבר להנחיל לבניהם ובזה מיושב קושי' התוס' בב"ב ר"פ יש נוחלין דף ק"ח ד"ה ואחין דלהנ"ל קמ"ל טובא דאחי אביו יורשין מצד אביהם שהוא אבי אביהם של המת והיינו דקמ"ל דרק חד משמוש אמרי' ואין הבן יורש אמו בקבר כן נ"מ אם אסר המת נכסיו על אבי אביו ובניו דאדם אוסר כל זמן דלא אפסקי' אחר אוסר על יורשיו עיי' נדרים מ"ז וכן נ"מ לענין אם אביו מכר כדאיתא בב"ב קנ"ט הנ"ל וכ"כ המהר"ם שיף שם ריש פ' יש נוחלין אלא שהוא ס"ל דאחין מצד עצמם יורשין וכבר כתבתי דהרמב"ן בחומש לא כ' כן והנלע"ד כתבתי. ועפ"י הסברא הנ"ל מובן דהבן ראוי לירש מכח ב' סברות אחד שהוא נתח מאביו וגם שיכול לזכות אביו ויש לאביו עדיין חלק משא"כ הבת היא נתח אבל לענין לזכות אשה סתמא רשות בעלה עלי' ובזה מובן למה בן קודם

והנה על הרמב"ם הנ"ל שכ' בפ"ו מנחלות דלכך אינו יכול לומר דלא ירשנו בנו הוא דהכתוב קראו משפט קשה דהרי בב"ב קכ"ו ע"ב אמרו הטעם משום דלא מחיל. ונלע"ד ליישב דהנה הרשב"א בכתובות דף נ"ו ע"א כ' טעמא דר"י דבדבר שבממון תנאי קיים אפי' מתנה על מה שכתוב בתורה הוא משום דמפרשי' לשונו ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות הכוונה לר"י ע"מ שתמחול ולר"מ הכוונה ע"מ שאין לה דין כתובה וכבר כתבתי בחידושי כתובות שם דאע"ג דר"מ סובר בעלמא אין אדם מוציא דבריו לבטלה והי' ראוי לתקן דבריו מ"מ כל חד לטעמי' דר"מ דס"ל דבעי תנאי כפול ולא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן אע"ג דבאיסור אמרי' ומוכח מדבריו ההן אפ"ה לא אלים כמו אלו פי' בהדי' ה"נ אע"ג דמפרשי' ע"מ למחול מ"מ לא פירש כן אבל ר"י דסובר דסגי במכלל לאו והוי כפירש ה"נ חשוב הכא אע"ג דלא פירש ע"מ למחול כאילו פירש והקשתי ע"ז דליפ"ז קשיא הלכתא אהלכתא דהרי הרמב"ם פ"ו מאישות פסק כר"מ דבעינן ת"כ וכאן פסק כר"י ונהי דשם תרצתי דהרמב"ם לשיטתי' ס"ל בעל מנת לא בעי' דיני תנא"כ משא"כ ר"מ עצמו סובר אפי' במעכשיו בעי' ת"כ וכמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בקדושין דף ס"א אמנם קשיא לן הא דס"ל לשמואל בב"מ כ"א בע"מ שאין לך עלי אונאה ס"ל כר"י דתנאי קיים ושמואל ס"ל לדעת הרמב"ם בגיטין ע"ה דאתקין שמואל בגיטא דשכ"מ וכו' דבעי ת"כ וס"ל כר"מ והמ"ל בפ"ו מאישות ה"א בד"ה ואם חסר כ' דאיכ"ל בתנאי דלשעבר דמיד בשעת התנאי ספק אם חל המעשה בעי תנאי כפול וא"כ הה"ד בע"מ שאין לך עלי אונאה וכיון דבכה"ג בעי' שיפרש הכל בפירש והיא לא פי' ע"מ שימחול ואפ"ה מהני תנאי וקשיא קושי' הנ"ל

ונראה מכאן ראי' לדעת הקצות חושן בסי' ר"ט סעיף ח' שכ' להוכיח דאינו מוכרח לפרש כרשב"א אלא מ"ד בדבר שבממון תנאי קיים היינו דבממון יכיל האדם לעשות כחפצו ולשון מחילה שאמרו לא ידע דמחיל לאו דווקא דמחיל בתורת מחילה אלא דאינה רוצה כלל דבר ההוא דגבי ממון יכול לומר אי אפשי בתקנה ובדין ההוא וא"כ א"ש הא דאמרי' בב"ב קכ"ו הטעם דלא מחיל היינו לר"י לשיטתי' איכ"ל דטעמי' כמ"ש הרשב"א דאפושי פלוגתא לא מפשי' כיון דלר"מ עכ"ח לא מצי לומר אי אפשי וגם לא חשוב מחילה די דנימא טעמי' דר"י משום מחילה וכפי' הרשב"א וממילא לא ירשנו בני דאינו מוחל לא מהני אבל לדידן דקיי"ל כשמואל בב"מ נ"א א"כ עכ"ח ס"ל אליבא דר"י דס"ל דמצי לומר אי אפשי אפי' בדאורייתא בממון וא"כ קשיא נימא דגם באומר לא ירשני יועיל ולכך איצטרך טעם אחר כמ"ש הרמב"ם דנחלות מקרי דין ושכך הדין ואין הדבר תלוי במנחיל ומפרש הרמב"ם כן מה שאמרו בב"ב קי"ג אורעה כל הפרשה להיות דין ולכך במצוה בפני ג' הוי כמו התחילו בדין ואינם יכולין לסלקם וכפי' התוס' שם והיינו ביום כדכתיב ביום הנחילו וא"ש הכל וממילא מבואר דמצוה זו על כל המנחילין נאמר ולא על הב"ד לחודא כך נלע"ד

והנה האב שנוחל אינו מבואר בקרא אם אמנם שסברא הוא וכמ"ש הרמב"ן בחומש וכמו שהסברתי לעיל וכיון דמסברא לא בעי קרא כדאמרי' בעלמא ל"ל קרא סברא הוא ואפ"ה מצאו חכז"ל סמך גם מקרא ואמרו בב"ב ק"ט דיליף מונתתם את נחלתו לשארו והיינו