מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב נא

אפי' אמרי' ושחט אותה היינו חברתה דומי' דידה היינו היכא דממעטי' מכח מיעוט על הכוונה השנית אבל שם ביומא פריך הא כתיב אותה היינו על מיעוט על כוונה ראשונה דאינו מוציאה לגמרי ובזה אין חילוק בין דומי' דידה או לא. וגוף קושי' הכ"מ הנ"ל נראה ליישב באופן אחר דלרב דס"ל ביומא דף מ"ח דשחט אותה לפניו בא ללמד שלא יסיח דעתו ממנה ושיהי' לו כוונה א"כ גם הדיוק דשחט אותה ולא אחרת היינו שלא ישחוט גם אחרת לפניו דמיעוט של אותה איכ"ל דקאי על לפניו של ושחט ועל לאחריו וא"כ קשה מנ"ל לרבא דלר"נ בנשחטה בהמה אחרת עמה דפסול הפרה כיון דלא הי' לו כוונה ולא קרי' לפניו דהיינו עם כוונה וצ"ל דרבא סובר כשמואל דשחיטת פרה כשר בזר והיינו דכתיב לפניו ולא בא ללמד שלא יסיח דעתו ושישחוט בכוונה וא"כ שפיר דרש דמיעוט אותה ולא אחרת קאי אפי' בשוחט אחרת בלא כוונה כל שנקרא שחיטה ממועט מושחט אותה אבל לדינא דפסק הרמב"ם שם כרב דשחיטת פרה בזר פסיל ושחט אותה לפניו היינו שלא יסיח דשתו ממנה נראה דגם הדיוק קאי דוקא אם שוחט אחרת בכוונה ולכך פסק הרמב"ם בנשחטה אחריתי עמה אפי' לר"נ שניהם כשרים כנלע"ד

והנה משחט אותה ילפי' ג"כ שלא יעשה מלאכה אחרת והתוי"ט בפ"ד מפרה מ"ד כ' דתרתי שמעי' מהאי קרא דושחט אותה למעט מלאכה אחרת וגם שלא לשחוט בהמה אחרת ולפמ"ש רש"י בחולין ל"ב ע"א ד"ה לרבנן דפסול מלאכה אחרת הוא משום היסח הדעת וביומא דף מ"ב ע"א יליף לרב פסול היסח הדעת בשחיטה מן לפניו וא"כ יש ב' יתורים אותה ולפניו ועכ"ח דאותה בא למעט שחיטת בהמה אחרת כגון פרה אחרת דליכא משום היסח הדעת דאל"כ למה לי לפניו תיפוק לי' מכח דאסור לשחוט עמה דבר אחר משום מלאכה והיינו משום היסח הדעת ושפיר מוכח תרתי. והנה בתוס' חדשים שם בפ"ד מ"ד כ' דלרש"י ביומא מ"ב דסובר דשחיטת ב' פרות נמי מכח מלאכה אחרת אסור א"ש דהכל חד דרשא וצ"ע עליו הא מוכח בחולין ל"ב מרבא דפוסל בנשחטה לר' נתן וגו' וא"כ עכ"ח לאו משום מלאכה אחרת דבלא כוונה אינו פוסל מלאכה וצ"ע

ובחידושי אמרתי למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ולא משכחת ב' שחיטות של פרה או בהמה אחרת בפעם אחת ממש דאי אפשר לצמצם שיהי' סוף שחיטת פרה עם סוף שחיטת בהמה אחרת ברגע אחד וכיון דרק הסוף נקרא שחיטה וא"כ למה אסור וע"כ דרק משום מלאכה אחרת נפסל והיינו כסברת התוס' חדשים הנ"ל אבל לפי"ז קשיא טובא על רבא דס"ל בחולין כ"ט אין לשחיטה אלא לבסוף איך סובר נשחטה עמה לר"נ פרה פסולה אמאי הא משום מלאכה אחרת אין כאן כיון דלא כיוון ומשום שחיטה הא אין שחיטה אלא לבסוף ואי אפשר לצמצם להרמב"ם בפ"ט מרוצח אפי' בידי אדם אי אפשר לצמצם וצ"ע ונראה דגזירת הכתוב דבעי שידע שנשחטה לבדה דאע"ג דאי אפשר לצמצם ואפשר שלא הי' סוף שחיטה בהדי הדדי מ"מ אנן לא ידעי' זה והקרא אמר ושחטו אותה לפניו ודייקי' ושחט אותה לבדה לפניו שצריך שנדע זה שלא יסיח דעתו ממנה גם מזה ושנדע שנשחטה לבדה. ובזה מיושב הא דאיצטרך לפניו על שלא יסיח דעתו הא כבר נשמע זה לדברי תיו"ט הנ"ל דתרתי שמעית מיני' א"כ ידעי' דמלאכה פוסל וממילא נדע היסח הדעת לפירש"י דמלאכה משום היסח הדעת פוסל ולהנ"ל איצטרך דבעי' שידע ששחט לבדה. ועפי"ז אפשר ליישב עוד קושי' הכ"מ הנ"ל דהרמב"ם דפוסק ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לא איצטרך לפניו על הנ"ל ואדרבה דרשי' לפניו דאותה ולא אחרת פוסל דוקא לפניו דהיינו במתכוין כדלעיל

והנה החינוך כ' דעל כהן העושה הפרה צריך להזות עליו איש שלא נטמא מעולם וכ"כ הרמב"ם והמעיי"ח כ' דדברי הרמב"ם סותרין למ"ש הרמב"ם בעצמו בפי' המשנה פ"ג מ"ג דאין חילוק אפי' נטמא וטבל וטיהר עצמו כשר עיי"ש ולענ"ד אין כאן סתירה כיון דלענין זה לא אזלי' בתר רוב או חזקה משום מעלה ובעי' שנדע שהוא טהור א"כ מעולם לא נוכל לידע זה אלא א"כ סוף כל סוף צריך שנבוא לאיש שלא הי' מעולם אפשרות שיטמא דאל"כ כיון דזה המזה נטמא וטבל והוזה עליו אכתי דילמא זה הראשון הי' טמא ואפי' נודע גם על זה שנטהר השתא אכתי דילמא זה הראשון שהי' לפניו הי' טמא ולא הועיל הזאתו ועכ"ח צריך שנבוא לאיש שלא הי' חשש טומאה וא"כ הפוכי מטרתי למה לי נקח מיד איש שלא הי' בו חשש כעין אותן תינוקת עיי"ש ולעולם אין חילוק אם נטמא ונודע בודאי שנטהר או לא הי' אפשרות כלל שהי' טמא כנלע"ד פשוט שאין כאן סתירה ודוק היטב: מצוה שצ"ט מ"ע קס"א

מ"ע שיהי' המת טמא ומטמא שנאמר אדם כי ימות באוהל וכו' הרמב"ם מונה זה לע"ע והרמב"ן במ"ע צ"ו פליג עליו דאין זה מ"ע אלא דין מדיני תורה לידע מה הוא טמא המצוה עליו במקום אחר שאם הוא טמא לא יאכל קודש ולא יבוא למקדש ולדעתי הרמב"ם מונה זה למ"ע מצד שמתעורר לאדם על מהות גופו שאנוש אנוש הוא מלא תאות עלול לחטוא וזאת יעורר אותו להחשיב נפשו ונשמתו ולהרגיל גופו לטוב לעשות מצות עשה כדי לתקן גופו ולהרחיק עצמו מן נטיית היצר וגופו כנלע"ד. והנה המת מטמא בכל חלקיו וכדתנן בפ"ב דאהלות משנה וי"ו דכזית מת מטמא ומת כולו וכו' ובנזיר דף נו"ן ובחולין פ"ט ע"ב פריך כזית מן המת מטמא מת כולו לא כ"ש ומשני ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין שאז לית בי' כזית בשר ותוס' שם הקשו דבנזיר נמי מקשי ומשני כדאמר ר' יוחנן משמע דר' יוחנן עצמו אמר זה על דבר אחר עיי"ש. ולענ"ד נראה ליישב בעזה"י דלכאורה קשה לי מאי פריך לפי מה שכ' המ"ל פי"ד דין כ"א מאבל דעל כזית מן המת אין מצות קבורה אלא א"כ יש ראשו ורובו דלא כתוי"ט בשבת פ"י מ"ה ותוס' ביבמות דף ק"ד ע"א כ' דדבר דטעון גניזה אין לך כתותי מכתת שעורא גדול מזה והוי כאילו לית בי' כזית משא"כ אם אין כאן רק כזית דלא בעי קבורה שפיר נשאר שיעור כזית וא"כ מאי פריך אע"ג דאית בי' כזית איצטרך לאשמעי' דבאמת כולו מטמא דהוי כאילו אין בו כזית ונהי דיש לומר דלענין טומאה גלי לן קרא דלא אמרי' כתותי מכתת כדאיתא ביבמות דף ק"ג ע"ב לענין טומאת נגעים דכתיב לשרוף את הבגד ונתץ את הבית מ"מ נהי דלפי האמת כן הוא מ"מ איצטרך המשנה לאשמעי' זאת

ועיי' בפר"ח באע"ז סי' קכ"ד ואפשר כיון דבמת גם רקב טמא לא שייך לומר כתותי מכתת וכיון דכבר תנא בסיפא דרקב מטמא אמנם קשה לפימ"ש התוס' בנידה דף כ"ז ע"א ד"ה מ"ט דר"ש וכו' דבנפל שבשליא שאין בו כזית בשר אינו מטמא משום רקב וא"כ בנזיר דלבתר דמשני במת שאין בו כזית בשר פריך כיון דמטמא כזית כולו לא כל שכן דילמא כנ"ל דמכתת שיעורי' ולמה הוצרך לומר בנפל שלא נתקשרו אברי' בגידין אפי' הי' גידין כיון שלא הי' כזית בשר ואין חשיבות אלא מכח אבר שהוא כברייתו וכשנרקב אין לו חשיבות ואינו יכול לטמאות רק משום מת שלם כנראה מלשון התוס' בנידה הנ"ל דבכזית בשר תלי' ולכאורה הי' נראה דמכאן ראי' לדעת הפוסקי' המובאים בש"ע או"ח סי' תקכ"ו סעיף יו"ד דבנפל אין מצות קבורה ולא שייך לומר כתותי מכתת שיעורי' ולכך הוכרח ר"י לומר שלא נתקשרו בגידין דאל"כ קשיא כיון דאבר מטמא כ"ש מת כולו וא"ש

אמנם המג"א שם בסק"כ הביא ראי' מדברי ר' יהודה בנדה דף נ"ז דס"ל דרק הכותי' דורשי' לעצמם דין הזה דכל שאין לו נחלה אין לו גבול מלשון זה מבואר דבאמת גם בנפל יש מצות קבורה עי"ש במג"א וא"כ שם בנזיר דף נו"ן דקאי אליבא דר"י עמדה קושי' הנ"ל ועכ"ח צ"ל כתוי"ט הנ"ל לכל הפחות למ"ד גם בנפל יש קבורה גם בכזית או פחות מכזית יש קבורה ואפשר דבאמת הו"מ לתרץ כן חדא מנייהו נקטו ועכ"פ לכך אמר כדאמר ר' יוחנן כיון דלר' יהודא הי' אפשר לשיטתי' לתרץ בענין אחר לכך קאמר דר' יוחנן תי' כן על המשנה יש לתרץ כן גם לר' יהודה

והנה במת אמרי' דחרב הרי הוא כחלל ולדעת התוס' דווקא כלי מתכות ולהרמב"ם כלי הבגדי' וכלים בכלל אם נגעו במת הויין אבי אבות הטומאה ובדין הזה אמרתי ליישב קושי' המפרשים הובא במג"א סי' שי"א סקי"ו שם פסק בש"ע דמת המלובש בבגדיו א"צ ככר ותינוק לטלטלו בשבת והקשה השל"ה הא דהע"ה דמת בבגדיו דהרי אמרו בשבת דף למ"ד דנפחת דרגי' מתותי' ואפ"ה אמרי' שם דפסקו דבעינן ככר או תינוק לטלטלו עיי"ש ולענ"ד ליישב הרי אמרו בירושלמי הובא בתוס' חגיגה דף י"ז ע"א ד"ה אף עצרת דדוד המלך מת בעצרת עיי"ש אע"ג דתוס' הקשו על זה הירושלמי מ"מ בגופא דמעשה נראה דלא פליגי דאפשר דגם ש"ס דידן ס"ל דמת בעצרת שהי' בשבת דבזמן שקדשו עפ"י ראי' לא הי' חוששין על לא בד"ו פסח ועיי' רש"י סנהדרין י"ג ותוס' פסחי' נ"ח ע"ב ד"ה כאלו לא כ' כן ועיי' בס' נצח ישראל שם שתמה עליהם דבחדשי הקיץ מצינו שינויים ועיי"ש או שהי' שבת סמוך לעצרת שהי' חל ביום א' והרמב"ם פסק בפט"ז דין יו"ד מטומאת אוכלין דחייב אדם לזהר סמוך לרגל שלא יטמא הואיל וצריך ביו"ט קרבנות וראי' בעזרה ומה שאמרו ובנבלתם לא תגעו ברגל היינו בטומאת ערב דאסור דווקא ברגל משא"כ טומאת מת וא"כ פשוט דאסור ליגע או לטלטל אז בגדי המת אלא אם יש צורך ליגע במת להצילו מבזיון ולקברו דאז מת מצוה קודם וכדיליף בסוכה כ"ה מזה דעוסק במצוה פטור ממצוה שתבוא אח"כ מכיון דהבגד מצד עצמה אסור אז ליגע ולטלטל אותו לולי המת א"כ אי אפשר שיתיר הבגד לטלטל המת אדרבה הבגד תלי' במת ואם לא יהי' רשאי לטלטל המת ממילא גם הבגד אסור גם משום מוקצה כיון דאינו יכול להשתמש בו אז לצורכו וא"כ לכך הוכרחו להתיר בבי מדרשא גבי דהע"ה דווקא ע"י ככר או תינוק להניח עליו באופן דלא נטמא דנלע"ד נכון. ומצוה זו נוהגת בזכרי' ובנקיבות: מצוה