מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב נ

לראב"ד כן דהוברר הדבר למפרע ולא נתחייב מעולם וקאי בתרומה בזה"ז דרבנן

והנה המ"ל בפ"א מה' תרומה דין י"א הביא בשם מהרי"ט דתרומת מעשר וכן תרומה אפי' לוקח מחוייב והמ"ל השיג עליו ולכאורה קשה לי מסוגי' דב"מ דף פ"ח דפריך על הקרא דכנפשך שבעך להורות שפטור ממעשר ותיפוק לי' דהוי לוקח דפטור וקשה הא איצטרך בשביל תרומה לדברי מהרי"ט והו"א שפועל חייב בתרומה קהיל דפטור וצ"ע וטעמו דמהרי"ט נראה דסובר לוי כלוקח אבל כבר כתבתי שאינו מוכרח דקרא גלי דנחשב כדגן מן הגורן דרחמנא עשה אותו כתבואה שלהם ולפי"ז איכ"ל דלאבא אליעזר בן גמלא בגיטין ל"א ע"א דדרש הקרא דניטל מאומד איכ"ל כמהרי"ט והנה תרומת מעשר אינו ניטלת באומד אבל ניטלת במחשבה ודעת הרמב"ם בפ"ד מתרומות דין י"ו כדעת רש"י דמהני נותן עיניו בצד זה והקשה השער המלך דא"כ איך אמרי' בשבת פ' מפנין דטבל מוקצה הא חזי לי' ע"י נותן עיניו בצד זה עיי"ש עוד קושי' וכבר כתבתי במקום אחר דאיכ"ל כיון דכתיב ונחשב דמשמע במחשבה וגם כתיב והרמותם משמע דבעי הרמה ולכך אמרי' דבעי' לכל הפחות ראוי להרמה דמצוה בהרמה וכמ"ש התוס' בנידה דף ס"ה ע"ב וא"כ איכ"ל דווקא בחול דראוי להרמה אין הרמה מעכבת אבל שבת דאינו ראוי להרמה הוי כמו אינו ראוי לבילה והרמה מעכבת אע"ג דאינו ראוי להרמה רק מדרבנן איכ"ל כיון דאנוס בתקנתא דרבנן לא גרע מדבר שהכלי מעכב הבילה ועיי' בב"ח בחו"מ סי' זי"ן והובא בש"ך שם סק"ה כ' כיוצא בזה ועיי' בשער המלך סוף הלכות לולב דכ' דתליא בפלוגתא דר"מ ור"י דבר שאינו ראוי מדרבנן עיי"ש וא"כ תוס' בחולין זי"ן וגיטין ל"א שסק"ד דידהו דרשאי אפי' להרים שפיר הקשו אבל לפי האמת דאסור להרים שוב לא מהני נותן עיניו כנלע"ד ועוד נראה דבלא"ה לא קשה דהתוס' בגיטין ל"א הקשו רק על תרומה ובבכורות כ"ח ובמנחות נ"ד ע"ב הקשו ג"כ למה אין מגביהין תרומות ומעשרות ונראה דלרבנן דאבא אליעזר בן גמלא דווקא בתרומה מהני מאומד ומחשבה וכן לאבא אליעזר בן גמלא לפמ"ש התוס' בגיטין דווקא בתרומות מעשר אבל במעשר ראשון וכל שכן במע"ש ובמ"ע לא מהני מאומד ולא נותן עיניו בצד זה ולכך הקשו בגיטין רק אתרומה ותוס' בבכורות קאי לריב"י דס"ל דגם מעשר ראשון אתקש ומהני נותן עיניו ולכך הקשו גם אמעשרות מיהו כ' התוס' במנחות שם ד"ה וניטלת בסופו דמע"ש או מעשר עני לכ"ע לא איתקש לתרומה ולא מהני נותן עיניו בצד זה וא"כ מיושב קושי' השער המלך הנ"ל כיון דכל טבל טבול גם או למע"ש או למעשר עני ולזה אינו מועיל מחשבה ונשאר באיסורו וממילא הוי מוקצה ובזה מיושב נמי סתירת התוס' בחולין דף וי"ו ע"ב ד"ה והתיר כ' דווקא בדמאי מועיל נותן עיניו ובגיטין הנ"ל כ' דגם בודאי מועיל דמ"מ איכא ביניי' בדמאי מועיל אפי' במע"ש ומעשר עני וא"ש

והנה הרמב"ן מונה מצות תרומה חלה ומע"ר ומעשר עני לב' מצות מצות הפרשה ומצות נתינה והמעיי"ח הקשה דלשיטתי' גם מצות מעשר מן המעשר ראוי לו למנות לב' מצות אחת בהפרשה והב' בנתינה ולי נראה כיון שמצות מעשר הוא כפי מה שכתבנו לעיל לא בדרך מתנה אלא שזה חלקם וכאילו שיורי' שייר השי"ת מחלקם לישראל בכדי מעשר ותו דהרי הכתוב אמר כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם ושכירות נקנה למ"ד מעות קונה ונראה בע"ז ס"ג דלמ"ד מעות קונה הוא נקנה בלי משיכה א"כ הרי מיד כשהפריש הוא שלהם ודבר שאינו שלו אלא של חבירו אע"ג דיש לו טובת הנאה מ"מ אינו שלו וצריך ליתן וכי הנותן לחבירו דבר שהוא לו אם אמנם שהוא חיוב וכי יש לחשוב זה למ"ע ועיי' בנדרי' פ"ה משמע כן ולכך לא זכיתי להבין דברי הרמב"ן

עוד מונה הרמב"ן בסוף השגותיו למ"ע במצוה ט' במצות שנצטווינו בהפרשת תרומה מן היפה או לכל הפחות שוה בשוה לא מן הרע על היפה שנאמר מכל מתנותיכם וגו' מכל חלבו וזה אינו מעכב אבל עובר על העשה והמעיי"ח הקשה גם בהרים שלא מן המוקף יהיו מצוה להרים מן המוקף שהרי אינו מעכב את התרומה ועכ"ח שהוא דין מדיני תורה וכן סמיכה ותנופה עיי"ש ובאמת אין הנדון דומה לראי' דלהרי' מן היפה הוא מצוה בפ"ע להיות המצוה חשובה בעיניו ובתמורה דף ה' דפריך דלרבא אי עביד לא מהני משמע דאיסורא הוא ולא דין עיי"ש ולכך הרמב"ן גם לענין ל"ת מצוה זי"ן כ' לאו שימנעו הלווים להפריש מן הגרוע מדכתיב ולא תשא עליו חטא עיי' בתמורה שם. ואפשר דהרמב"ם סובר דזה כלל בכל מצות לעשות אותם בהידור כדילפי' מזה אלי ואנוהו ומצוה שהיא כלל לא מנה הרמב"ם במנין תרי"ג וכמ"ש בשרשים

עוד יש פלוגתא בסדר זה בקרא דלא יהי' כקרח וכעדתו הרב בעה"ג מנה זה ללאו שלא יחלוק על הכהונה והרמב"ם בשורש ח' השיג עליו שזה שלילה כמו שדרשו בסנהדרין ק"י שלא יענש החולק על הכהונה בעונש קרח ורמב"ן הליץ בעד ה"ג וכ' דעיקר קרא אינו לשלילה אלא ללאו כמו שדרשו שם כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו והסמ"ג מסופק אי למנות והרמב"ם נראה דסובר כיון דדרש דעונש קרח גדול יותר עכ"ח מחלוקת הי' יותר גדול וממילא אינו כקרח אפי' יחלוק על הכהונה אינו במדריגת קרח וא"כ לעולם לא אסר מחלוקה כזו ואיך נאמר דבא הכתוב להזהיר על זה אע"ג שגם הרמב"ם מודה דזה אינו פשטא דקרא מ"מ ממילא מוכח כנלע"ד כוונת הרמב"ם: פרשת חקת מצוה שצ"ח מ"ע ק"ס

מ"ע לעשות מעשה פרה אדומה שנאמר ויקחו אליך פרה אדומה תמימה ודיניה מבוארים ברמב"ם הלכות פרה אדומה והנה פרה היא בת ג' או ד' שנים וקודם לזה לא מקרי פרה כרבנן ריש מס' פיאה ואע"ג דלענין פר איתא שם במשנה ג' דרבנן ס"ל אף בן ג' בכלל ומשמע דגם בן ב' שנים נקרא פר הר"ש שם כ' דרבנן דמ"ג הם ר"א דמשנה א' אמנם הרמב"ם לא ס"ל כן וס"ל דפר שאני והמ"ל בריש ה' פרה דחק משום דגלי קרא ופר שני כדדרש ריה"ג שם במ"ג ולי נראה כיון דממש בכל דיני תורה כתיב פר בן בקר ואפי' באותן דכתיב לפעמים פר נראה כמ"ש בס' התורה והמצוה על ת"כ בפ' ויקרא סי' ר"ח דסמך על בן בקר דכתיב בהאי עניינא וא"כ גלי לן דבשר פר עדיף דוקא כשאינו זקן אלא בן בקר רך וטוב והקריבהו נא לפחתך וילפי' כל הקברנות זה מזה למצוה ואפ"ה כיון דקרא מכנהו גם פר גם בשנה ג' כשר ולא מקרי זקן עדיין אבל כ"ש דעדיף בבן בקר בן ב' שנה משא"כ פרה נקראת רק פרה סתם וסתם פרה הוי משהגיע לפרות ולרבות מבת ג' ואפי' פר הוי משמע בן ג' לולי דגלי קרא בן בקר וכ"ש פרה דאין בשרה מתקשה כולי האי ועדיפה אז לאכול ואפשר דמטעם זה לא הוצרך הרמב"ם להביא בפ"א ממעשה קרבנות דפרה לענין נדר הוי בת ג' דזה כבר נשמע משם פרה משעה שראוי לפרות כמ"ש התורה והמצות בת"כ הנ"ל והמ"ל עמד ג"כ בזה. ואחר ג' בפר ולאחר ד' בפרה מקרי זקן ואפ"ה כשר אלא דלענין קרבן לכתחלה אין להביא משום דגם להדיוט אינו טובה כל כך ולפרה אדומה שמא תשחיר ובס' טורי אבן בר"ה דף יו"ד ע"א הקשה מכמה דוכתי דמוכח דגם אחר ג' וד' וה' כשר לפר ולאינך ואמאי הא זקן פסול ואישתמיט מיני' דברי התיו"ט בריש פרה ומ"ל פ"ב מאיסורי מזבח ובריש ה' פרה כ' דזקן דפסול לגמרי בקרבן היינו כשנחלש מחמת זקנה אבל אם נתרבה שניו אינו אסור אלא מפני הכבוד כמו שהסברתי שצידד בשיטה מקובצת בכתובות ע"ה ומפני הכבוד אסור רק לכתחלה וא"ש

והנה אין שוחטין ב' פרות אדומות כאחד שנאמר ושחטו אותה כ"כ הרמב"ם בפ"ד דפרה ושם בדין י"ח כ' דאם נשחטה פרה אחרת עמה בלא מתכוין כשירה אע"ג דשחיטת חולין לא בעי כוונה וכבר הקשה שם הכ"מ דזה נגד הסוגי' בחולין דף ל"א דאמר רבא לר"נ בנשחטה נמי פסול משום דכתיב ושחט אותה וא"כ הרמב"ם דפסק נמי כר"נ דשחיטת חולין א"צ כוונה ומקרי שחיטה ולמה פסק בנשחטה עמה בלא כוונה כשירה ותי' הכ"מ דעכ"ח הי' להרמב"ם גירסא אחרת דבנשחטה עמה גם לר"נ פרה כשירה דבעינן אותה דומי' דידה דוקא ב' פרות אדומות ממעטי' עיי"ש והראש יוסף שם הקשה עליו דאי גרסי' הכי א"כ איך פריך ביומא דף מ"ב ע"ב ות"ק הא כתיב אותה ומתרץ מאן ת"ק ר"ש דדרש טעמא דקרא ונ"מ דאפיק חמור וכו' ומאי קושי' על ת"ק הא אפי' דרשי' אותה אמרי' אותה אחרת דומי' דידה כמו דאמרי' לענין שחיטה ה"כ לענין הוצאה ואיצטרך לת"ק לומר משום שמא יאמרו

ונלע"ד ליישב עפ"י מ"ש בס' התורה והמצוה על הת"כ וביאר ג"כ בכלליו באילת השחר סי' ק"נ דהיכא דירמוז את גוף הפעול בכינוי לחוד כגון והקריבו ושחטו מרמז על גוף הפעול סתם אבל היכא דרוצה לרמז על גוף הפעול בדיוק אז יציינהו ע"י כינוי הדבוק למילת את כגון אותו או אותה וזה בשתי פנים (א') שבא ללמד שאותו דבר משתרע על כל גוף עצמותו של הפעול בכולו לא רק במקצתו או בחלק ממנו (והב') אם יכוון למעט שאין הפעל משתרע על עצם אחר אלא על גוף הפעול לבד עיי"ש בכמה דוכתי. וזה נראה החילוק בין דרש ושחט אותה לדרש והוציא אותה דהוציא אותה דרשינן שאם אינה רוצית לצאת לא יוציא אחרת עמה זה אפשר למעט מכח ב' צדדים אחד מכח כוונה הב' של כינוי אותה למעט עצם אחר והב' מכח כוונה ראשונה דכיון שאינה הולכת על ידי הוצאתו אלא ע"י סיוע שמוציא אחרת עמה שהרי לא רצתה לצאת א"כ הרי לא הוציא אותה לגמרי אלא מקצת הוצאה שהרי גם הבהמה אחרת סייע בהדה ומסייע כי האי יש בו ממש כיון דאינו יכול בלעדה עיי' בשבת דף צ"ג וא"כ