מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב מט

חניטה שהיא שנה ג' פוטר אותו ממע"ש איכ"ל כל שאינו כל גידוליו בשנה המחוייב במע"ש אינו מחוייב מה"ת כדמשמע לשון הקרא והנה אין הטבל אסור באכילה אפי' באכילת קבע עד שיגיעו לעונת המעשרות ואז אסור מדרבנן באכילת קבע עד שיקבע ואז אסור אפי' עראי דאסור לאכול ממנו אפי' אכילת עראי אמנם במה הוא נקבע דעת הרמב"ם בפ"ג ובפ"ד ממעשר דמה"ת אין קביעות אחר אלא בראיית פני הבית לאחר שנגמר מלאכתי ומדרבנן יש וי"ו דברים הקובעין חצר ומלח ומקח ושבת ואש ותרומה וס"ל להרמב"ם דגורן או מרוח אינו קובע בשום דבר אלא א"כ רוצה להביאם מיד לשוק אז גורן או מרוח לחודא קובע לאסרו אפי' באכילת עראי מדרבנן אבל אם רוצה לקיימו לעצמו בעינן לקבוע אחד מהדברי' דלעיל ועוד נראה מדברי הרמב"ם דבית נמי אינו קובע עד שיגמר מלאכתו דהיינו לפמ"ש הרמב"ם מרוח וא"כ בעי תרתי ודעת הראב"ד דתבואה בגורן שנגמר לחודא נקבע וכן תירוש ויצהר נקבע ביקב והקשה הכ"מ א"כ ראיית פני הבית היכא משכחת לה הא שאר פירות להראב"ד מדרבנן ותי' המ"ל בפ"ג ממעשר דין ב' דקרא מיירי בזתי' וענבי' לאכילה. ונראה דהכ"מ דייק מלשון הראב"ד בפ"א ממעשר דין ט' דדווקא תירוש ויצהר אבל זתי' וענבי' לאכילה ג"כ אינם מחוייבי' מה"ת וא"כ קשי' לי' שפיר מיהו אינו מוכרח ואיכ"ל כתי' המ"ל ובלא"ה יש ליישב ר' ינאי מיירי אפי' בתבואה דרשה וזרה אבל לא מירח ולא העמיד הערימה דאז בית קובע כמבואר מלשון הרמב"ן והר"ן בב"מ שם ועוד איכ"ל דס"ל לראב"ד כדעת יש אומרי' דמרוח דווקא בגורן קובע אבל בבית או בעלמא אינו קובע ולכך בעינן פני הבית וכן נראה מלשון הראב"ד בשיטה מקובצת בב"מ שם ולהנ"ל קיי"ל כאבע"ז בב"מ פ"ח ובדגן ותירוש ויצהר נקבע אפי' בלי ראיית פני הבית והיינו אם התבואה נתמרח אבל אם לא נתמרח בית קובע ולפי"ז גם להאי תי' ס"ל כר' אושיעא דמכניס במוץ מועיל שאז אין הבית קובע ולשון הש"ס דלא אמר ר' ינאי אלא בזתי' וגו' אינו מדויק לפי"ז אמנם הרמב"ם נראה דס"ל דתרתי בעינן מרוח ואח"כ בית ואפ"ה פסק בפ"ג דין וי"ו כר' אושיעא דמערים להאכיל לבהמתו להכניס במוץ ואז אין הבית קובע וקשה הא להרמב"ם אפי' כבר דש וזרה כיון דלא נגמר אין הבית קובע וצ"ל דנ"מ אם אח"כ מירח דאם הכניסה לאחר דישה וזורה ואח"כ מירח בכה"ג בית קובע אבל אם הכניס במוץ אפי' מירח אח"כ אינו קובע מיהו קשה שהלשון של הרמב"ם שם דין וי"ו מבואר דגם במוץ דווקא אם אינו ממרח פטור וצ"ע א"כ אפי' הכניס שלא במוץ פטור ואפשר דאם הכניס במוץ ודשה וזרה אפי' אם לאחר זמן מרובה מירח כל שלא מירח מיד פטור וכ"כ הר"ן בחי' ב"מ וכן נראה קצת מלשון הרמב"ם ועדיין צ"ע

וצריכין לתרום ולעשר מדבר שנגמר מלאכתו על דבר שנגמר מלאכתו ובדיעבד אם תרם אפי' לא נגמר מלאכתו תרומתו תרומה וצריך לתרום דדווקא ממין על מינו ואם תרם על תכיור מינו אפי' בדיעבד אין תרומתו תרומה והרמב"ם בפ"ה מתרומה יליף זה מלשון הקרא דונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן והתוי"ט בפ"ב דתרומות מ"ו הקשה עליו הא בבכורות דף נ"ד יליף לה מקרא דכל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן תן חלב לזה ותן חלב לזה עיי"ש ולי לכאורה קשה אי ילפי' מדגן מן הגורן א"כ אפי' ב' מיני' חיטים יהי' אסור לתרום ממין אחד על חבירו דהרי בפ"ב דפיאה מ"ה תנן בב' מיני חיטים שחמתית ולבנה לענין פיאה אמרו הלמ"ס בעשאן גורן אחד הם כמין אחד וב' גרנות הם כב' מינין ואין נותנין פיאה מאחד על חבירו א"כ ה"נ אי דרשי' כדגן מן הגורן א"כ יש לדרוש דתלי' בגורן דאם עשאן בב' גרנות יהי' אסור להפריש בב' מיני חיטי' אע"ג דאינם כלאים זה בזה ואנן תנן דווקא ב' מיני' שהם כלאים וצ"ע ותו קשה דנראה דזה עצמו טעם דש"ס דידן דלא יליף מדגן מן הגורן דהרי לפי"ז יהי' אסור אפי' ב' מיני חיטים ומדאיצטרך קרא חלב יצהר וחלב תירוש תן חלב לזה וחלב לזה שלא יפריש מיצהר לתירוש עכ"ח דב' מיני חיטין וכיוצא בזה מותר וא"כ קשה על הרמב"ם ונראה דלאביי דס"ל בתמורה ה' ע"א דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני יש ליישב ואדרבה יש ליישב בזה קושי' התוס' שם בתמורה ובבכורות נ"ד שהסוגיות סותרות דשם בתמורה קאמר אביי ראשיתם בא ללמד דאינו מהכי בדיעבד ובבכורות אמרו דראשיתם איצטרך דלא תימא דגן בא ללמד דכל מיני דגן אחד הוא ועוד הקשו לרבא יש ג"כ סתירה כזו בתמורה אמר דאיצטרך דלא נימא כל מיני דגן אחד הוא ובבכורות אמר דלא אצטרך לזה יעיי"ש שדחקו בזה

והנלע"ד ליישב עפ"י הרמב"ם הנ"ל לאביי איכ"ל דמקרא כדגן מן הגורן ילפי' דלכתחילה אין מפרישין ממין על שאינו מינו כמ"ש הרמב"ם אבל אכתי בדיעבד לא שמענו לכך בא הקרא כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ליתן חלב לזה וחלב לזה אפי' בדיעבד וק"ו למיני דגן שהם כלאים מיהו ע"ז פריך אביי שם בבכורות דנימא דניהו דאין מפרישין מיצהר לתירוש אפי' בדיעבד אבל ממיני דגן נימא דדגן בא לומר דכל מיני דגן אחד לענין דיעבד וקרא כדגן מן הגורן לענין לכתחילה ע"ז משני אביי דראשיתם בא ללמד דגם בדיעבד אינו מהני גם בדגן וא"כ ב' סוגיות עולות בקנה אחד שזה גם התי' הש"ס בתמורה דמראשיתם מוכח דכל ב' מינים אפי' דדגן לא מהני אלא שקיצר וסמך על בכורות וראי' להרמב"ם הנ"ל והיינו שני מיני דגן אבל שני מיני חיטין לא שמענו ולכל הפחות בדיעבד מהני ואיכ"ל אפי' לכתחילה דיליף לכתחילה מדיעבד וא"ש. וע"ז קאי רבא בבכורות לדחות דברי אביי היינו אביי לשיטתו דס"ל דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וס"ל דחלב יצהר בא ללמד לדיעבד וק"ו דגן ואפ"ה איצטרך ראשיתם שלא לומר דגן בא ללמד כל דגן אחד כמו כל צאן ע"ז אמר רבא דאין זה דמיון צאן הוא מיותר משא"כ דגן עיי"ש וקאי בבכורות לדבריו דאביי. אמנם לרבא עמדה הקושי' דכיון דס"ל לא מהני ל"ל כלל כל חלב יצהר תיפוק מקרא דהרמב"ם הנ"ל דכדגן מן הגורן נדע אפי' בדיעבד לא ולמה לי כלל קרא דחלב יצהר וצ"ל דקרא בא להתיר דווקא כעין יצהר ותירוש אין תורמין אבל ב' מיני חיטים שרי' כדלעיל וע"ז שוב יש להקשות כיון דלרבא הקרא להתיר בא א"כ דילמא מתיר כל מיני דגן אחד כקושי' אביי בבכורות ואין לומר כדיחוי דרבא התם דלרבא באמת לא לכתוב כלל פרטי הדברים אלא סתם ראשית פרי אדמתך תתן לו ועכ"ח דבא להתיר א"כ דילמא מתיר כל מיני דגן כמו דמצינו במעשר בהמה כל מיני צאן אחד ומעשר בהמה ודגן איתקשי וע"ז משני רבא בתמורה דראשיתם בא ללמד זה דבעינן ראשית מכל מין ועכ"ח דבא רק להתיר שני מיני חיטים

ובתמורה יש שם תרי לישני בל"ק ס"ל דאפי' הני דדרשי' להיתר לא הוי דרשי' אלא לענין דיעבד אבל לכתחילה הוי ידעי' דאסור להפריש ממין על חבירו מקרא דהרמב"ם הנ"ל ולכך קאמר דהו"א דבא ללמד דלא לקי היינו על אכילת טבל מדגן ההוא שתרם עליו מאינו מינו דהו"א אי עביד מהני קמ"ל דאינו מהני וממילא הוי כטבל גמור ולקי ולל"ב אמרי' דה"א דבא להתיר לגמרי לאפוקי מקרא דכדגן מן הגורן וא"ש וראי' להרמב"ם ואפשר דמדיוק דראשיתם יש לדייק דמן אינו גמור על הגמור מועיל בדיעבד דהוי ראשיתם ולכך אמרי' בזה מהני וא"ש. ונוהג בזכרים ובנקיבות במקום וזמן שהתרומה נוהג ועיי' במ"ע שבסמוך לאח"ז: מצוה שצ"ז מ"ע קנ"ט

מ"ע שלוי יפריש מעשר מן המעשר ויתן לכהן שנאמר ואל הלוים תדבר וכו' והרמותם תרומת ה' מעשר מן המעשר, וזה תרומת מעשר והנה לוקח אי חייב במעשרות דרשי' מתבואות זרעך ולא לוקח ואכלת ולא מוכר והנה הר"ת וריב"ם פליגי בזה לדעת ר"ת לוקח פטור כשלקח לאחר מרוח אבל אם מירח הלוקח חייב ולר"ת יש לדייק לישנא דקרא דלכאורה בן לוי במעשר שקיבל יהי' כלוקח ויהי' פטור וממועט מתבואת זרעך ואיכ"ל דללוי דזה חלקו במקום חלקו בארץ וא"כ היינו תבואת זרעו וזה דקאמר קרא ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן דהיינו שיהי' משלכם ומתבואת זרעך ובזה נראה לי ליישב קושי' התוס' בביצה דף י"ג ע"ב מה ראיתה וכו' שהקשו איך סק"ד למימר איפכא עיי"ש ולהנ"ל א"ש דאי נימא דלוי מקרי כלוקח א"כ מסברא יש לומר איפכא לשיטת ר"ת דלאחר מירוח דראוי שיפטר לגמרי כיון דלוקח פטור מתרומה ומעשרות הה"ד מתרומת מעשר וגז"ה דחייבי' ללוי בתרומת מעשר אבל תרומה כבר פטור מצד תורת ליקח וכבר הכריח המ"ל בפ"א דין י"א מה' תרומות דלא כמהרי"ט אלא גם בתרומה ליקח פטור משא"כ בהקדימו בשבלי' דנעשה כתבואות זרעך וחייב בתרומה כן יש סק"ד לומר אמנם לפי האמת דגלי קרא דלהלוי הוי כדגן מן הגורן דזה במקום נחלתו א"כ שפיר מסתבר בהיפך דלאחר מרוח חייב והיינו דמשני האי אידגן וגו' דהוי כאילו אידגן הוא דהכתוב קראו דגן מן הגורן ולכך ראוי לחייבו גם בתרומה לאחר מרוח וא"ש ובתי' הש"ס נראה דעיקר התי' הוא האי לא אידגן ר"ל בהקדימו בשבלים לא אידגן כלל דמרוח שלאחר שהי' מעשר אינו יוכל לחייבו בתרומה דאדרבה מעשר פטור וגם הוי כעין אין אחע"א

אמנם דעת הריב"ם בתוס' ד"ה תבואת בב"מ דף פ"ח ס"ל בהיפך לוקח קידם מרוח פטור שלא נתחייב עדיין משא"כ לוקח אחר מרוח שכבר נתחייב אצל מוכר ע"י מירוח ושוב לא פקע אפי' אצל לוקח עיי"ש ולכאורה קשה לשון דריב"ם הא דרשי' ואכלתה ולא מוכר א"כ כשמוכר רצה למכור לא נתחייב אצלו במירוחו ולמה יתחייב הלוקח וצ"ל דהריב"ם מיירי דמוכר הי' דעתו לאכלה ולעצמו מירח ושוב נמלך ומכר בכה"ג דווקא לוקח חייב ובאמת שבלשון הרמב"ן המובא בשיטה מקובצת מבואר כן בהדי' ולפי"ז יש לקיים דברי הראב"ד בפ"ב ממעשר דין ב' שנראה מדבריו דבין קודם ובין לאחר מירוח לוקח פטור וזה דלא כמאן וכמ"ש הכ"מ שם ואיכ"ל דהיינו אם לקח אחר מרוח שמרחו המוכר ע"מ למכור ואפשר למ"ד יש ברירה ס"ל