מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב מד

למצוה אחרת אבל מ"מ פסח עצמו מוכח אפי' מטא זמני' רשאי לטמאות ועוסק במצוה פטור ממצוה מקרא דכי יהי' טמא לנפש כפי' התוס' שהביא הריטב"א ומיושב שפיר קושי' התוס'

והנה הרמב"ם מחלק בין טומאה שהנזיר מגלח לאין מגלח ובין טומאת מת לטומאת שרץ וכן טומאה שאין הנזיר מגלח עליו אם טבל בע"פ ובט"ו אם טבל לאחר שהי' זה עליו שוחטין עליו אבל בטומאת מת שהסיר מגלח אפי' טבל לאחר הזאה אין שוחטין עליו עיי"ש והראב"ד בפ"ו מקרבן פסח השיג עליו והקשה א"כ מנ"ל לרב ללמוד טמא שרץ מטמא מת כיון דיש חילוק עיי"ש ולי נראה לפמ"ש הרמב"ם בפ"ז דנזירות דהא דאין הנזיר מגלח יליף לה מדלא כתיב לא יטמא לנפש דמשמע ככל טומאות אלא כתיב וכי ימות מת עליו מוכח דמחלקי' בין עיקרו של מת [ומ"ש פ"ג מט"מ שכל טומאה שאין הנזיר מגלח היא טומאה דרבנן כבר כתבו דלאו דווקא דהרי כלים שנגעו בכלים שנגעו במת שכ' בפ"ה ה"ה שהוא דאורייתא ואפ"ה אין הנזיר מגלח] וא"כ גם בכאן גבי אנשים אשר היו טמאים כתיב טמאים לנפש אדם משמע שנטמאו בגוף המת אבל בפ' דאיש איש כי יהי' טמא לנפש משמע לפי סברת הרמב"ם הנ"ל גם טומאה שאין הנזיר מגלח לטומאה שאין הנזיר מגלח יש לומר דקיל מטומאת שרץ דהרי בטומאה שאין הנזיר מגלח כ' הרמב"ם בפ"ד מביאת מקדש דאין חייבין עליו על ביאת מקדש ובטומאת שרץ חייב על ביאת המקדש. ונהי דיש גם לטומאת מת אפי' אין מגלח עלי' חומרא דבעי הזאה ג' וזי"ן כדפריך בפסחים דף ס"ז מ"מ הא קרא מיירי בכל טמא אפי' לאחר הזאה כיון דרב סובר דמיירי אפי' בחל שביעי שלו הה"ד מיירי גם לאחר הזאה ואז ראוי שיהי' האי טומאה קילא מטומאת שרץ ושפיר ילף רב מיני' הה"ד לטמא שרץ. ובזה מיושב מה שדקדק הצל"ח דלמה לא יליף רב מן אנשים טמאים דכתיב ולא יכלו לעשות ביום ההוא משמע טפי דמיירי בזי"ן ולהנ"ל א"ש שם כתיב לנפש אדם משמע מת עצמו וזה חמור וליכא למילף שרץ מיני' ולכך מביא דסתם טמא לנפש ועפי"ז ראי' להרמב"ם דיש לחלק בין טומאת מת שהנזיר מגלח חמירא דאפי' לאחר טבילה אין שוחטין עליו משא"כ בשרץ כנלע"ד ודו"ק: מצה שפ"ב מ"ע קנ"א

מ"ע לאכול בשר פסח שני בליל ט"ו באייר על מצות ומרורים שנאמר על מצות ומרורים יאכלהו. וכבר כתבתי דלר"נ ולרחב"ע דסוברים פ"ש תשלומין דראשון אין למנות מצות פ"ש כל הב' מ"ע וב' ל"ת והראב"ד פסק כותי': מצוה שפג ומצוה שפד ל"ת רל"ב רל"ג

מל"ת שלא להותיר מבשר פסח שני עד בוקר שנאמר לא תותירו ממנו עד בוקר

ומל"ת שלא לשבור עצם מפסח שני שנאמר ועצם לא ישברו בו והמעיי"ח הקשה על הרמב"ם דיליף מיתורא דעצם לא תשברו דפ"ש דגם בעצם שיש בו מוח אסור לשבור וא"כ בעי הכתוב רק ללמד דין מדיני פסח ואינו נמנה במנין ואין לומר דמקרא זה לגופא איצטרך כיון דאין כל איסורים נוהגים בפ"ש אלא מצות שהן בגופו ועל גופו ואיכא למימר דגם עצם לא תשברו בו על העצמות שאינם שייכים לגופו של פסח שהרי אינם בתורת אכילת הפסח והו"א דאין איסור שבירת עצם בפ"ש שהרי הרמב"ם עצמו מביא בל"ת קכ"ד דמיותר הוא לעצם וכו' ונראה לפמ"ש לעיל מצוה ט"ו ליישב הרמב"ם סוף הלכות ק"פ דבפ"ש אין אסור להוציא מן הבית עיי"ש טעמו ובפסח ראשון הנך איסורים כתיבי בחד קרא לא תוציאו ועצם לא תשברו וא"כ פשוט דהוי דרשי' בהיקישא דכל שאינו באיסור הוצאה אינו באיסור ועצם לא תשברו וא"כ איתמעט פ"ש משבירת עצם לכך איצטרך קרא לאו מפורש ואינו מיותר לדידן וברייתא דפסחים דף פ"ה דיליף מיתורא איסור לעצם שבו מוח אתי' כר"ש דף פ"ו דאיסור לאכול פסח בב' חבורות ולדידי' גם פ"ש אית בי' איסור הוצאה לפמ"ש שם וממילא גם איסור שבירת עצם דסמיך לי' בחד קרא ידעי' דנוהג גם בפ"ש ואייתר לי' קרא דעצם לא תשברו ללמד על עצם שבו מוח אלא דע"ז עדיין קשה שהרמב"ם עצמו במנין הל"ת ל"ת קכ"ב הביא ברייתא הנ"ל ולכך נראה ליישב באופן אחר דהנה בזבחים דף צ"ו ע"ב תי' רבא דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ורב אשי תי' על קושי' דהתם יקדש עשה היא וקשה ל"ל יקדש הא מעצם לא תשברו מוכח דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש

ונראה ליישב תוס' בזבחים הקשו מאיפריך דעשה דאכילה ידחה ל"ת דשבירה הא אינו בעידנא ועיי"ש בפסקי תוס' ואני אמרתי בחדושי לעשה דוחה ל"ת ליישב עפ"י דברי התוס' בפסחים נ"ט ע"א ד"ה אתי וכו' דלענין עשה דאלים דדוחה לעשה הקל לא בעינן בעידנא דסברא הוא משא"כ עשה דוחה ל"ת דחמירא גז"ה הוא ובעי בעידנא והרי"ף ב"מ ל"א ע"א הקשה שם על מה דפריך השבת אבידה עשה ואיך ידחה עשה ול"ת והקשה הא גם השבה ל"ת דלא תוכל להתעלם ותי' דל"ת אינו מועיל לדחות מיהו אע"ג דאינו מועיל מ"מ הל"ת מאלם לעשה אם יש לאו בהדי עשה שבאתה לדחות כמבואר ברמב"ם בפי"ג משחיטה דין י"ט ועפי"ז גם עשה דאכילת הפסח יש בהדה לאו דלא תותירו ועי"ז אלים עשת דאכילה ומסברא דוחה וממילא לא בעינן בעידנא וקשי' שפיר דלידחי ל"ת דשבירה אפי' אינו בעידנא והוכרח רבא לתרץ משום דל"ת דקדשים שאני

אמנם כ"ז אם אין ב' לאווין שבירת עצם אבל אי איכא ב' לאווין בשבירה ואכילה הוי רק ל"ת בהדי עשה ושוב לא חמור העשה מסברא ודחי רק מגז"ה וממילא בעינן בעידנא. ועפי"ז מיושב רב אשי דרב אשי סובר דבפ"ש בא הכתוב להוסיף לאו בשבירה ומהא דכתיב ככל חוקת הפסח יעשו אותו אתקשי להדדי ואית בין בפסח ראשון בין בפסח שני ב' לאווין בשבירה וא"כ אי עשה ידחה הוי מגז"ה ובעי' בעידנא ול"ק כלל דידחה ואינו מוכח סברת רבא דבקדשים לא דחי ולכך הוכרח לומר תי' אחר גבי יקדש דיקדש עשה הוא וא"ש. וא"כ א"ש כונת הרמב"ם במנין המצות דמכח יתורא דבא ללמד ללאו בפ"ע בפ"ש וממילא גם מהיקש דכל חוקות הפסח ידעי' הן לענין פ"ר ובין לענין פ"ש ב' לאווין ולכך ממילא אפי' עצם שיש בו מוח אין שוברין ואין עשה דוחה משום כיון דאיכא ב' לאווין רק מגז"ה לידחי הא בעי בעידנא וא"ש: מצות שפ"ה מ"ע קנ"ב

מ"ע לתקוע בחצוצרת על קרבנות במקדש שנאמר וביום שמחתכם וכו' ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם וכו' ובכלל מצוה זו לתקוע בחצוצרות על כל צרה שלא תבוא על הציבור שנאמר וכי תבוא מלחמה וכו' והרעותם בחצוצרות שידעו שהוא בשביל חטאם ויעשו תשובה

והרמב"ם מנה זה רק למ"ע אחת בפ"א מהלכות תענית דמצוה להריע בצרה ומ"ע לתקוע בשעת הקרבן לא מביא הרמב"ם וכ' המעיי"ח הטעם משום דלצורך הקרבן הוא בכלל עבודתו והסמ"ג מנה לתקוע בשעת קרבן ולא מנה להריע בשעת צרה והביא המעיי"ח ראי' לזה מתענית י"ד דפריך בפשיטות שופרות בשבת מי הוי ולהרי"ף היכא דבקיאי בקביעא דירחא ואיכא וודאי מצוה לא גזרי' שמא יעבירנו ובעת צרה הא הוי וודאי מצוה ולמה לא יהי' נוהג בשבת מיהו כבר כתבתי על גליון מצות השם על קושי' המג"א רסי' תקע"ו למה אין נזהרים עתה בזה וכתבתי דבדברי ר' יונה ר"פ הי' קורא מבואר דהמצוה הי' רק על כל צרה שלא תבוא על כל ישראל ומ"ש ותוקעין בתעניות הוא רק מדרבנן בת"צ ואין תענית ציבור בבבל והר"ן בריש פ' ראו' ב"ד כ' דהמצוה הוא דווקא לתקוע במלחמה ולכך אינו נוהג האידנא וכיון דבשאר צרה הוא רק מדרבנן פריך שפיר ושופרות בשבת מידחי

מיהו עדיין קשה דהרי בספרי בפ' בהעלותך שם דריש מצר הצורר אפי' ספינה המטורפת בים ואפי' אשה מקשה לילד וכו' וזה מבואר דלא כדברי הר' יונה והר"ן הנ"ל וצ"ל דס"ל דרבנן פליגי עלי' דר"ע כדמשמע שם ואין הלכה כר"ע מחביריו ופסקו כת"ק ולדידהו איכ"ל כר' יונה והר"ן ולפי"ז עמדה שוב קושי' המעיי"ח דמאי פריך בתענית דף י"ד ושופרות בשבת מי שרי דדילמא ס"ל לר"י כר"ע דמה"ת איכא מצוה אפי' ביחיד וממילא הוי כבקיאין ודחי ואפשר דמתריעין לא משמע לי' חצוצרות אלא שופר דומי' דיריחו דמביא שם ואי מה"ת ליבעי חצוצרות ועכ"ח דלא ס"ל כר"ע וא"כ הוי דרבנן ואינו דוחה שבת והריטב"א פ"ק דתענית כ' משום הכי אין נוהגי' באשכנז לתקוע בעת צרה דס"ל חצוצרות דווקא ואין אנו בקיאין בהם לעשותם

ומ"ע זו כ' הט"א בר"ה כ"ו דמ"ע הוא על הכהני' לתקוע וכן כ' החינוך לענין תקיעה דקרבנות ובפ"ג דתענית אמרו בני אהרן הריעו והראי' נמי ממלחמות מדין דחצוצרות התרועה ביד פנחס וראה דצרכי עבודה נעשו ע"י כהני' וגם כאן כיון שהיא להעלות זכרונם של ישראל כקרבן דמי וכל שכן אם הוא בעת תפילה שהוא במקום תמידי אבל אי המ"ע גם בצרת יחיד נראה דאיהו תוקע דעלי' המ"ע: פ' שלח לך מצוה שפ"ו מ"ע קנ"ג

מ"ע להפריש חלה מעיסה וליתנה לכהן שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו וכו' ושיערו חז"ל שיעורו למ"ג בצים וחומש ביצה שהוא לפי מידת עסטרייכער ז' זיידעל וחצי או ג' אונגאריש האלבע. אמנם הצל"ח בערבי פסחים מדד ומצא עפ"י חשבון של הרמב"ם בפ"ו מבכורי' שהוא עפ"י חשבון מ"ם סאה למקוה שעולה כפליי' לשיעור