מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב מג

הנ"ל היינו ט"ו זיידעל וכן הסכים מרן הגאון בח"ס זצ"ל דעל זיי"ן זיידעל וחצי יקח חלה בלא ברכה אלא א"כ יש ט"ו זיידעל. והנה מצות הפרשת חלה היא מצוה אחת והרמב"ן במנין המצות בשורש י"ב דכולל ב' מצות הפרשה ומצות נתינה ומביא ראי' מחלה טמאה שאין בה מצות נתינה ואפ"ה מברכין להפריש והמעיי"ח העיר דלא מצא בחלה טמאה דלית בה שיעור דהרי כתיב ואני נתתי לך וגו' תרומותיו ודרשו חז"ל ב' תרומות אלא א"כ הוא דבר מועט. ולענ"ד דזה באמת כוונת הרמב"ן כנראה מלשונו על הא דאמרו בבכורות שם דשדי לה בריש מסיא דאין בה שיעור נתינה ואפ"ה מברכין להפריש אלמא הפרשה מצוה בפ"ע

והנה מריש הו"א דגם הרמב"ם מודי לזה דהפרשה מצוה בפ"ע ואפ"ה סובר דאי אפשר למנות הנתינה למ"ע דהרי מתנות כהונה כנכסי כהן כיון שהפריש הוא של כהני' אם אינו רוצה ליתן יטלו בעכ"ח כדאיתא בנדרי' פ"ה והתורה הקילה על בעל הבית דיוכל ליתן למי שירצה ויהי' לו טובת הנאה ואין הנתינה אלא כמו שמחוייב האדם ליתן לחבירו דבר שהוא שלו ולכאורה קשה על הרמב"ן אמנם מחולין קל"ד ע"ב דאמר השתא דאתית להכא תרומה נמי נתינה כתיב בי' משמע דהחיוב עליו ליתן מצד מצות נתינה דאי רק משום שהוא שלהם לא הי' מחוייב למסור לידם והי' רשאי להניחו בגורן או במדבר אפי' הי' אוכלת אותו דאין בו משום השבת אבידה ושמירה כמו דממעטינן ס"פ החובל מלשמור ולא לחלק לעניים אם אין לו בעלי' ידועי' אין עליו דין שומר אבל מצד מצות נתינה אינו רשאי להניח לכאורה יש לומר עוד דיש מצות נתינה דמן הדין חטה אחת פוטרת ואבל מצד מצות נתינה צריך ליתן בכדי נתינה וזה כדעת התוס' רי"ד המובא במ"ל בפ"ו ממתנות עניים דין זיין ובמעשרות נהי דיש להם שיעור קבוע מ"מ לאחר הפרשה הי' יכול לחלק להרבה לווים ועניים באופן שלא ישאר שיעור נתינה לאחד אבל משום מצות נתינה חייב ליתן לכל אחד כדי נתינה כן הי' אפשר לומר בכוונת הרמב"ן אמנם המ"ל שם הקשה על דיעה זו דבתוספתא מפורש דבכהני' ולווים סגי בכל שהוא עיי"ש שהאריך. ולכך נראה טעמא דרמב"ן כמ"ש מעיקרא דמצות נתינה היא שלא יהי' רשאי להניח אותה הפקר

ולפי"ז א"ש ג"כ דהרמב"ם לשיטתי' בפי"ב מתרומות דין י"ז נראה דלא פסק כתי' הב' בחולין קל"ד דמסיק השתא דאתית להכי תרומה נמי נתינה אית בי' דא"כ מחוייב מדינא להביא מן המדבר והרמב"ם שם כ' דאם הי' שם לחוש לחי' שאינה משתמרת שם תיקנו חכמי' שיטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מכהן ולא יניחו מפני חילול השם מבואר מזה דלא ס"ל כתי' בתרא אלא כתי' קמא כיון דמפריש איכא חילול השם ולכך לא פסק דאיכא מצות נתינה אלא דגוף הדבר קשה לי טובא למה לא פסק כמסקנא דגמרא דתרומה נתינה כתיב בי' שאני וצ"ע. דלפי תי' זה נראה דצריך להביאו ליד כהן על הוצאות של עצמו וזה נראה דהי' קשה להרמב"ם ואפי' נימא דהפי' בברייתא באמת כך הוא מלבד שהלשון דחוק הרי בירושלמי פ"א דדמאי מ"ב והובא שם בר"ש מבואר בהדי' בברייתא דלוי כמ"ש הרמב"ם דנוטלין שכרו מכהן וא"כ קשה דאדרבה מוכח דלא משום מצות נתינה אתה עלה [ובזה יש להבין שם בירושלמי בדמאי דר' יוסי רצה רצה לחלק בין מרובה למועט ולהנ"ל במרובה שייך בי' לקיים מצות נתינה וכסברת תוס' רי"ד או דכוונת הירושלמי דמחלק בין מרובה למועט היינו משום דבירושלמי סובר דמשום השבת אבידה שייך גם בתרומה אע"ג דלא מטא לידי' וכן הקשה שם בירושלמי וע"ז אפשר אם הפסדו מרובה משל חבירו אז לא שייך מצות השבה כדיליף מאפס לא יהי' בך אביון] ועכ"פ קשיא על ש"ס דידן נמי ונראה שזה הכריח להרמב"ם דמפרש דלאו מכח מצות נתינה אלא מכח דכתיב נתינה ומשמע לאינשי דאיכא מצוה בנתינה דווקא ולכך כ' הרמב"ם דאיכא חילול השם דעוברין על התורה כנלע"ד. ויש ראי' להרמב"ם וצ"ע על הרמב"ן

והנה בדבר שאינו שלו אי חייב בחלה לכאורה מדברי הרא"ש בפ' כל שעה אות י"ח שלמד דאינו נוהג במצה שאינו שלו דילפי' מחלה כמו דאמרי' דאינו יוצא במצה של מעשר שני משום דילפי' גז"ש לחם לחם מחלה ה"נ לענין מצה גזולה דבחלה כתיב ראשית עריסותיכ' והשאגת ארי' בסי' צ"ב הקשה הא בחלה גופה עכ"ח חייב דהרי אמרי' בב"ק דף צ"ד ע"א הרי שגזל סאה חיטי' וגו' כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ עכ"פ מוכח דחייב בחלה דאל"כ הוי ברכה לבטלה לאביי דסובר בב"ק שם בברייתא ההיא דסובר שינוי לא קנה עיי"ש. והנה הרא"ש ר"פ שלשה שאכל למד מלשון זה דחייב לברך על דבר אכילת איסור אלא שהוי ניאוץ והב"י בסי' קצ"ו באו"ח כ' דלעולם אמרי' כרמב"ם דעל אכילת איסור אין מברכין וזה גופא הוא הפירוש בברייתא דכיצד מברך וגו' ולכך לא יברך עיי"ש וא"כ להרא"ש לשיטתו בוודאי קושי' השאגת ארי' קשי' טפי דעכ"ח חייבת בחלה ודי לבא מן הדין להיות כנדון ולי בלא"ה תמי' כיון דלא קנה והוי עיסה של חבירו וריש מס' תרומות תנן דתורם שאינו שלו אין תרומתו תרומה ובחולין דף י"ב אמרי' אפי' בעשה שליח לשמעון ושמע ראובן ותרם אין תרומתו תרומה ולא חשב כשליח דבעי' דווקא מדעתכם וא"כ הוי ברכה לבטלה דנהי דהעיסה חייב בחלה לא מצד הגזלן אלא מצד עיסת ישראל של הנגזל שבעמוד והחזיר קאי וגלגל הגזלן לא פטר את העיסה ומש"ה לדעתי ל"ק קושי' השאגת ארי' דנהי דהקדש ומעשר שני ממעטי' אבל גזול אי אפשר למעט לענין חיוב דאפי' אינו חייב מצד הגזלן חייב מצד הנגזל ומ"מ קושי' שלי קשה דמצד זה אינו ראוי להפריש חלה וגם זה אפשר למעט מראשית עריסותיכם דהתורם חלה מאינו שלו אינו מועיל ודוחק לומר דמיירי בשווי' שליח והשליח שלח בו יד ועיי' בב"מ דף כ"ב דמוקי לברייתא דכלך אצל יפות לאביי בשווי' שליח מיהו לגי' הרמב"ם שם ותסברא למסקנא גם לאביי לא צריך לאוקמי בשווי' שליח אלא במצוה שאני דמהני בניחא לי' לבסוף וצ"ל דגם כאן מיירי בניחא לי' בסוף וכל זה דוחק ולכך נראה לי דהרי בגזל חיטין ועשה ממנה קמח הרי השביח הדבר ההוא ושבח שע"ג הגזילה קיי"ל כמ"ד בב"ק דף צ"ה דקנה הגזלן משום תקנת השבים לדעת הרמב"ם דווקא לאחר יאוש או לאחר שינוי ולדעת הר"ש אפי' בלא יאוש קנה השבח בפרט בששבח הוא הגזילה אפשר קונה מדינא דתלי' בפלוגתא דאומן קונה בשבח כלי ועיי' בח"מ סי' ש"ו בדעת הגט פשוט בסי' ק"כ סק"ט אפי' לא נתן משלו שום דבר ועכ"פ יש לו בו חלק והוי כשותף והרמב"ם פסק בפ"ד מתרומות דין ט"ו כמ"ד דשותף שתרם שלא מדעת מהני עיי"ש וא"כ א"ש ברייתא הנ"ל ס"ל ג"כ כמ"ד ההוא ולכך מועיל הפרשתו אלא משום דקנין זה בא לו מכח גזילה הוי מנאץ וא"כ ל"ק קושי' שלי וממילא ל"ק קושי' השאגת ארי' כמ"ש דבשלמא לענין אכילת מצה בדבר שאינו שלו אינו יוצא כשם שאינו יוצא במעשר שני דבעי' דווקא דאכילה ההיא יהי' שלו כשם שבעי' בחלה שיהי' עיסה שלו ובגזל סאה חשבי' לי' על מקצת שהוא כשלו ועל אידך הוא כשליח של בעלי' ושלוחו כמותו וא"ש ודו"ק: מצוה שפ"ז מ"ע קנ"ד

מ"ע לעשות ציצית על כנפי בגדיהם שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם. וקייל דציצית חובת גברא ובגד צמר או פשתי' חייב מה"ת ואינך בגדי' מדרבנן ומדסמוך כלאי' למצות ציצית ילפי' דעשה דוחה ל"ת ושרי כלאי' בציצית ותוס' ביבמות דף ד' ע"ב ד"ה ואמר הקשו דמנ"ל זה דילמא כוונת הסמיכות ללמד שיעשו ציצית בלי קשירה עיי"ש מה שתי' ורש"י בפ' התכלת דף ל"ט פי' על הא דאמרי' שם דמכאן מוכח קשר עליון דאורייתא היינו דהלמ"ס הי' שצריך לעשות קשר עליון ול"ק קושי' התוס'

והנה המג"א בסי' י"א הקשה על בעל העיטור דסובר דבעינן ב' נקבי' איך קאמר הש"ס דאי קשר עליון לאו דאורייתא הא תוכף תכיפה אחת אינו חיבור הא הוי ב' תכיפות עיי"ש ולענ"ד נראה ליישב דהנה טעמו דבעל העיטור אינו ברור עיי' בב"י שם ולענ"ד נראה לבאר דבריו דהא אמרי' במנחות שם אם נתנה על הקרן פסול דבעי נתינה על הכנף דקרן לא מקרי כנף אלא צריך לעשותם למעלה מקשר גודל מהקרן ולא יגבי' למעלה מג' אצבעות דשוב לא מקרי כנף וכוונת ועשו להם ציצית דקרא יש לפרש בב' אנפין או ועשו היינו התלי' או הקשירה וזה תלי' אי קשר עליון דאורייתא או לאו דאורייתא אי דאורייתא מסתמא ועשו היינו הקשירה ועשו לשון כפי' ודוחק כעין מעשין לפאלות או מקרא ועשו דדי וגו' אבל אי לאו דאורייתא הקשר א"כ א"כ ועשו היינו התלי'

ועפי"ז יתברר הטעם דבעל העיטור דסובר ועשו היינו הקשירה דזה עיקר המצוה וא"כ אם עושה חד נקב ותוחב בו חוטין וקושר אותם למטה היינו מתחת הקרן והקרא אמר ועשו על כנפי בגדיהם ולא על הקרן לכך עכ"ח ס"ל דצריך לעשות ב' נקבי' למעלה מקשר גודל ושם יקשור אותם והוי שפיר הקשירה בכנף וא"ש טעמו דבעל העיטור וא"כ מבורר דזה רק לפי האמת דקשר דאורייתא אבל אי הוי אמרי' לאו דאורייתא ועשו היינו הנתינה ותליית החוטין מהיכא תיתי דאיצטרך ב' נקבי' וא"כ זה כוונת הש"ס במנחות עכ"ח קשר עליון דאורייתא וממילא צריך ב' נקבים והוי באמת ב' תכיפות ונעשה כלאי' לכל הדיעות וכמ"ש המג"א שם דאי לאו דאורייתא א"כ ועשו היינו נתינת חוטין וממילא לא בעינן רק נקב אחד וקיי"ל לכ"ע תכיפה אחת אינו חיבור ומיושב היטב קושי' מג"א על בעל העיטור. והנה הרמב"ם פסק והובא באו"ח סי' י"ד סעי' ב' דתלי' לא בעי לשמה וכ' הב"י ראי' להרמב"ם מדאיצטרך בני ישראל ועשו להם למעט גוים ואי בעינן לשמה תיפוק לי' דלאו בני לשמה והיינו להרמב"ם לשיטתי' בסי' י"א וי"ג דבגוי לא ימהני עע"ג ולכאורה קשה מנ"ל זה הרי הא דגוי לא עביד לשמה היינו משום דגוי אדעתא דנפשי' קעביד ולכאורה דהיינו בגוי גדול אבל בקטן דלית לי' עדיין דעת עצמו מהני מה"ת אפי' בגוי עע"ג כמו דמהני בקטן דעלמא אפי' בגט גדול עע"ג כדאיתא בגיטין כ"ג דעושה אדעתא דגדול מיהו יש ליישב