מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב מב

לטירוף דלא ישא כפיו ואי הוי מ"ע לא הי' ראוי' לבטל משום חשש טירוף עיי"ש. ולענ"ד לכ"ע כיון שהוא עוסק בתפלה והעוסק במצוה פטור ממצוה לא מבעי' לדעת הרמב"ם ריש ה' תפלה דהתפילה היא מ"ע אלא אפי' לדעת הרמב"ן וסייעתי' דאינו מ"ע מ"מ מודה דאם הוא מתפלל לבורא ב"ה וב"ש ומשבחו מצוה קעביד ופטור ממצוה אחרת בשעת עוסקו במצוה ההוא דהרי עוסק במצוה פטור ממצוה ילפי' מבולכתך בדרך דווקא בדרך דידי' אבל כל שעושה שום מצוה פטור

ולפמ"ש לעיל דלדעת הטור איכ"ל בכהן אחד חייב לישא כפיו אפי' אין קורין אותו מיושב ג"כ במה שעמד במעעי"ח על דברי ירושלמי דנזיר פכ"ג דקמבעי' לי' אי רשאי כהן יחיד לישא כפיו והקשה איך משכחת לה כיון דלא קרא לי' אין כאן מצוה ולהנ"ל שפיר יש מצוה באחד אפי' לא קראו, ועוד יש לומר טעם של הטור דס"ל דאם קורין לחד כהן עובר בעשה אלא שלכתחלה אין קורין, אפשר טעמו דיליף מגז"ש מהא דוישא אהרן את ידיו אל העם דהוי ביחיד ועיי' בסוטה ל"ה דיליף נמי מהתם והא דאין קורין לכהן אחד ס"ל דברכת כהנים לא מצד מעלות עצמיי אלא מצד מעלות שבטו ולכך צריך לקרוא כהנים דהיינו לכלל הכהנים וזה כוונת הטור דאמור להם על אהרן ובניו קאי אבל העשה גם על היחיד הוא אלא שאי אפשר לו לקרותו דאי יקרא אותו בשם כהנים הוא מבזה אותו כאלו אינו ראוי ואנן מחוייבין לכבדו ואם קורא אותו בלשון יחיד כהן משמע שמצד עצמו הוא ברכתו וחיובו ולכך ליחיד אינו קורא וממילא לפי הסברא ו כשאינו קורא ליחיד אין לו עליו מ"ע לברך

ומה שאמר הירושלמי והביאו התוס' בסוטה שם דרשאי כהן לטמאות כדי לישא כפיו ויש לכאורה ראי' לפי' הראשון דבחד אפי' בלי קריאה איכא מ"ע מיהו אין ראי' דאיכ"ל דירושלמי ס"ל כמ"ש השיבולי לקט הובא במג"א סי' תמ"ו דעשה דרבים דוחה ל"ת אפי' אינו בעידנא ולמ"ד בכהן אחד ליכא מצוה מיירי באיתא שם כהן אחד לצרף עמו או מיירי בב'

והנה תוס' פ' כל כתבי כתבו לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן וכבר תמהו על זה מהא דאמרי' בכתובות דף כ"ד ע"ב דעובר בעשה דאמור אל אהרן ואל בניו כה תברכו וכבר הקשה כן בש"ע רסי' קכ"ח ועיי"ש במג"א סק"א. ולענ"ד למ"ד מצות צריכות כוונה ואם עשה בלא כוונה לא יצא והוי כאילו לא עשה א"כ חל מצוה על הכהנים לברך את ישראל ולעשות דווקא בכוונה ואם לא כוונו לקיים המצוה לא עשו המצוה ואיסור לזר ילפי' לאי הבא מכלל עשה כהנים נצטוו אבל לישראל אסור וא"כ אין יכולין לדייק אלא דוגמא שיש בכהן מצוה אסור לזר וא"כ אם אינו מכווין לשם מצוה למ"ד מצות צריכות כוונה אינו נאסר לזר וזה כוונת התוס' בפ' כל כתבי ששם קאי לר' יוסי דס"ל בפסחים קי"ד ובר"ה כ"ט דמצות צריכות כוונה וממילא בעלי' בלי כוונה אין כאן איסור אבל בכתובות דף כ"ד מיירי בעלי' לשם מצות דוכן בכה"ג בוודאי שפיר קאמר ר' יוסי דעובר בעשה כנלע"ד

ומה שהקשה על התוס' סוטה דכ' דנשיאת כפים מיושב אפי' בדיעבד פסול דאיתקש לעבודה והקשה הא מסקי' במס' תענית דאסמכתא בעלמא הוא עיי"ש שתי' תירוץ יפה מאוד מיהו לענ"ד בלא"ה כיון דבחד קרא דפ' עקב כתיב לעמוד לשרת ולברך וגו' גילה קרא דרק לענין עמידה איתקש כמו דאמרי' בבכורות דף י"ב ע"ב לענין היקש פטר חמור לבכור אדם מדכתיב אך פדה תפדה אמרי' רק לפדי' אתקש ולא לדבר אחר: מצוה ש"פ מ"ע קמ"ט

מ"ע שישאו הכהנים את הארון בכתף שנאמר כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו. ולדעת הרמב"ם במנין המצות מצוה ל"ד דלדורות נשתנה זה המצוה דמעיקרא הי' ללווים ועתה היא לכהנים ורמב"ן בשורש ב' השיג עליו דלא נשתנה עיי"ש. ולענ"ד גם הרמב"ם מודה דלא נשתנה ממש אלא הרי גם הרמב"ן מודה דבירדן וביריחו וכיוצא בזה הי' המצוה על הכהנים כדי שיתעלה המעשה ויעשה הנס על ידי כהנים המקודשים טפי ואמרי' בעלמא התורה מתכבדת באנשים גדולים וא"כ נראה דזה מהידור מצוה שישאו הכהנים את הארון ובמדבר לא הי' אפשר ועיי' ברש"י ר"פ לולב הגדול דסובר משום ואנוהו אפי' בדיעבד פסיל ועיי' שם בכ"ת וביתר ביאור בחדושי מרן הגאון בעל חתם סופר זצ"ל שם שביאר היטב והביא פלוגתא דרב אחא בר יעקב בגיטין כ' דלדידי' לרבנן אפי' בדיעבד פוסל ומעכב וא"כ נראה דמשום באנוהו דעת הרמב"ם המצוה דווקא על הכהנים משום דבעי ואנוהו אבל בוודאי גם האידנא אי ליכא כהנים המצוה על הלוים: פ' בהעלותך

בפ' זו דנאמר מחמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד לדעת הרמב"ם ל"ת זו אינה לדורות ולדעת הבה"ג ורמב"ן בשורש הב' גם לדורות כן ובמעיי"ח כ' דהרמב"ם לטעמי' לעיל במצוה ש"פ שסובר שנעתיק מצות משא לכהנים וכבר דרשו חז"ל ספ"ק דחולין דזאת לווים בא למעט כהנים אמנם לפמ"ש למעלה גם הרמב"ם מודה דהאידנא נמי אם אין כאן כהנים או אי אפשר בכהנים המצוה בלווים א"כ אין זה מוכרח אלא נראה דפשטא דקרא משמע כן דרק במדבר כמו שכ' במגילת אסתר שם: מצוה שפ"א מ"ע ק"נ

מ"ע מי שהי' טמא או בדרך רחוקה או נאנס או שגג ולא עשה פסח ראשון יעשה פסח שני בי"ד באייר שנאמר איש איש כי יהי' טמא לנפש או בדרך רחוקה וכו' ועשה פסח וכו' בחדש השני בארבעה עשר יום וכו'. וכ' הרמב"ם במנין המצות דאין להקשות עליו למה מנה זה למ"ע בפ"ע הרי בשורש זי"ן כ' דדין מדיני המצוה אינו כמנה בפ"ע ובפ"ש כתיב ככל חוקות הפסח יעשה דהיינו טעמא דצריך לחושבו משום דקיי"ל כרבי דפ"ש רגל בפ"ע עיי"ש ובפ"ה מהלכות ק"פ פסק נמי כן כרבי והראב"ד השיג עליו שם דרבים פליגו על רבי והלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו עיי"ש ולענ"ד יש ראי' להרמב"ם דהנה תשלומין שייך אם מעיקרא נתחייב לפי"ז לכאורה קשה למ"ד פ"ש תשלומין דראשון הא בסוכה דף כ"ה ע"ב יליף מדין דהי' אנשים טמאים דכה"ג עוסק במצוה ופטור ממצות פסח וכל העוסק במצוה דפטור לא מצינו בי' תשלומין עיי' במג"א סי' עי"ן ובוודאי מי שהי' טמא כבר והי' יכול ליטהר בוודאי נתחייב וכן אם נטמא במי שאין בו מצות קבורה כגון כזית מן המת או רביעית דם וכמ"ש המ"ל סוף ה' אבילות דאין בו מצות קבורה וא"כ כיון דלית בי' מצות קבורה והי' מחוייב ולא הי' רשאי לטמאות איכ"ל דנתן לו הקב"ה תקנה בתשלומין פ"ש וכדאמרי' בחגיגה דף ט' סע"א לר' ירמי' דטמא שייך תשלומין אבל מי שדינו ומחוייב לטמאות ועוסק במצוה פטור ממצוה או עשה דוחה עשה איכ"ל דלא שייך תשלומין כיון דהשי"ת פטרו וקשיא לר"נ ולרחב"ע דהרי הקרא של והוי טמאים לנפש אדם משמע אדם ממש. דבמעשה שהי' כתיב לנפש אדם דהיינו למת ובתשובה שהשיב השי"ת כתיב טמא לנפש והרמב"ם בפ"ז מנזיר כ' דטמא לנפש משמע רביעית דם וע"ז אין מצות קבורה כדלעיל ולא שייך עוסק במצוה א"כ עדיין לא שמענו תשובה על שאלתן דהם שהיו עוסקי במצוה אם יהי' חייבים פ"ש אם האמת דפ"ש רק תשלומין ועכ"ח צ"ל דמ"ד פ"ש תשלומין דס"ל דלא חל שביעי בע"פ וכבר הי' יכולין לטהר ולא שייך עוסקי במצוה ושפיר השיב השי"ת ולדידי' מפסח ליכא למילף עוסק במצוה ואיכ"ל דבאמת בפסח חייב ולכך שייך תשלומין אבל לדידן דקיי"ל דביום ההוא משמע בחל ז' שלהם ומוכח מני' דגם בפסח עוסק במצוה פטור צ"ל כרבי דאינו תשלומין

והנה בתוס' סוכה כ"ה ע"ב בד"ה משום דלא מטא זמן חיובא הקשו על רבא בזבחים דף ק' דס"ל אפי' מטא זמן חיובי' כל זמן שלא שחטו וזרקו עליו מטמא לקרובים וקשה מנ"ל הא מק"ו ליכא למילף דפסח איכא כרת ומשני אנשים ליכא למילף דהתם לא מטי חיובא. ונלע"ד ליישב דהריטב"א כ' איך אפשר למילף מב' אנשים הא הם הי' סוברים דיהי' יכולין לעשות גם פסח והביא בשם התוס' דילפי' אידך קרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש משמע אפי' ביום י"ד והריטב"א דחה זה דהש"ס לא מביא זה הקרא ותי' כיון דהם לא צעקו רק למה נגרע והי' להם לצער על למפרע שטמאו עצמם וגרמו לעצמם ביטול מפסח ומדלא ציערו עצמם ע"ז עכ"ח שזה עשו כדינו אפי' אינם רשאין לעשות הפסח עיי"ש בריטב"א. אמנם הריטב"א לא יישב למה באמת לא למדו מקרא דכי יהי' טמא לנפש כמ"ש התוס'. ונראה דהרי קשה מאי ראי' מפסח הרי פסח יש לו תשלומין או זמן חיוב אם לא עשה ראשון לרבי כדאית לי' ולר"נ ולרחב"ע כדאית להו מ"מ לא בטל לגמרי

ונראה דקושי' חדא מתורצת בירך חברתה דמקרא דטמא לנפש דאפי' נימא דסתמא נאמר אפי' בי"ד כעין שדרשו בפסחי' דף צ' אפ"ה לא מצי למילף מיני' דאיכ"ל פסח שאני דאינו עוברת לגמרי ולכך מביא מהנך אנשים דלא ידעו דאיכא פ"ש ואפ"ה לא נצטערו על שטמאו עצמם ועכ"ח סברו עוסק במצוה פטור ממצוה ומדקבע התורה דבריהם בתורה עכ"ח דינא הכי והם לא ידעו דיש תשלומין ולכך שפיר ילפי' אפי' במצוה שאין לה תשלומין ולכך הוכרח ללמוד דווקא מאותן אנשים שהם לא ידעו מתשלומין וע"ז שפיר משני דהתם שאני דלא מטי זמן חיוב ונהי דמקרא דכי יהי' טמא משמע אפי' מטא זמני' דכתיב סתמא אפ"ה אין ראי' מהתם דהתם שאני דיש לו תשלומין או יש מקצת מצוה במקומו פ"ש וכל זה דאין יכולין למילף