מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב מא

תער ואינו עובר מ"מ כיון דכתבתי דמ"מ לקי משום בל יחל ע"י עשה ואיכ"ל המגלח והמתגלח עובר בעשה דאיתקש ללא יעביר] וא"ש דברי הרמב"ם מצוה שע"ו ומצוה שע"ז ל"ת ר"ל רל"א

מל"ת שלא יכנס נזיר לאהל המת שנאמר על כל נפשות מת לא יבוא

ומל"ת שלא יטמא למת אפי' לקרובים שנאמר לאביו ולאמו לא יטמא. ואינו חייב שתים אלא א"כ באו הטומאה והביאה לאוהל בפעם אחת וכ' הרמב"ם בפ"ו מנזירות דין ט"ו דאם נכנס נזיר בבית שיש בו מת משידה תיבה ומגדל ופרעו אחרים עליו את המעזיבה אעפ"י ששהו שם אינו לוקה והראב"ד ז"ל השיג שם דאם שהא בכדי השתחוי' אין ספק דלוקה רק אם לא שהא קמבעי לי' אי בחוץ בעי שהי' ותי' הכ"מ דהרמב"ם מפרש האיבעי' אי בחוץ מועיל שהי' דהיינו אפי' שהא שמא אינו חייב והקשה הלח"מ א"כ למה פסק שם בפ"ו דין ח' בנזיר בבית הקברות ושהא אם חייב מלקות וכן הקשה עליו מהא דפסק שם בפ"ה דין י"ט בנכנס בשוגג לבית הקברות ושהא שם בהתראה לוקה ולדעת הכ"מ הא זה האיבעי' וכן פסק שם בפ"ה דין כ' בנזיר בבית הקברות דלוקה אף משום בל תאחר

ולענ"ד דעת הרמב"ם כמ"ש המ"ל בפ"ג מביאת מקדש דין כ"א דכל שתחילת עשייתו בא ע"י מעשה איסור מקרי גם השהי' מעשה ולכך אמרי' במכות דף כ' דלרב אשי כל ששהא בכלאים כדי לפשוט וללבוש חייב מלקות על השהי' אלא דהמ"ל מספקא לי' שם אם המעשה הי' באיסור אלא ששגג ואח"כ הזיד ושהא אם מקרי ג"כ כמעשה ונראה דמדברי הרמב"ם הנ"ל מוכח דגם בכה"ג מקרי מעשה וחייב על השהי' ומה שהקשה המ"ל שם מנדר בבית הקברות נראה דהתם משום דבדיבורו מתעבד מעשה שהרי עשה איסור בנדרו נזירות בבית הקברות ואם התרו בו אז לא תחזור הא חשיב כמעשה ואע"ג שהרמב"ם רפ"א מתמורה לא כ' דתמורה מקרי לאו שיש בו מעשה וכמו שהקשה עליו הכ"מ שם דהוי לי' למימר דהוי מעשה הואיל ובדיבורו מתעבד מעשה כבר תירץ יפה בשאגת ארי' סימן ע"ח דהרמב"ם לשיטתו בציבור לא הועיל דיבורו ואפ"ה לוקה וא"כ עפי"ז דברי הרמב"ם נכונים בפ"ו דין ט' מנזירות דפסק אפי' שהא לאחר שפרעו עליו שידה שנכנס בה כיון שבהתחלה לא עשה שום מעשה איסור אפי' בשוגג השהי' לא מקרי מעשה וקיי"ל דלאו שאב"מ אין לוקין ולכך פסק דאין לוקין והש"ס דקמבעי' לי' בענין שהי' למלקות היינו למ"ד לאו שאב"מ לוקין וכ"ז בנכנס בשידה ואחר פרע עלי באונס אבל בפ"ה דין י"ט דנכנס באיסור בשוגג חשוב מעשה ולוקין ומה שפסק בפ"ו מנזירות דין ח' וכן בפ"ה דין כ' בנזיר בבית הקברות היינו משום דבדיבורו מתעבד מעשה חשוב ג"כ מעשה ולוקין כנלע"ד

אלא לכאורה לפמ"ש הרשב"א בשביעות י"ז דעל שהי' אי אפשר ללקות דחשוב התראת ספק למ"ד ל"ש התראה נהי דהכ"מ בפ"ג מאבל כ' דהרמב"ם לטעמי' ס"ל בפ"ז מסנהדרין דהתראת ספק שמה התראה אמנם לפי מה שכ' מרן זצ"ל בעח"ס בחי"ד סי' ט' בסופו לפי מה שכ' הרמב"ם בה' שבועות דדוקא בעבר בלאו מפורש ופי' שם דהיינו דוקא בכבר עבר על הלאו אלא שאפשר לתקנו בכה"ג דוקא ס"ל דהתראת ספק שמה התראה וא"כ כאן דאכתי לא עבר להרמב"ם לא שמה התראה מספק עמדה הקושי' איך לוקה הא הוי התראת ספק ואין לומר דצמצם להתרות סמוך לזמן שיעבור בשהייתו דבריטב"א שם כ' דהיינו למ"ד אפשר לצמצם והרמב"ם פסק בפ"ט מרוצח דאפי' בידי אדם אי אפשר לצמצם וצ"ע

והא דחייב על השהי' אע"ג שכבר הוא טמא כבר הקשו התוס' בשבועות י"ז ותי' כיון דאפשר לפרוש חשוב מוסיף על הטומאה ולדעת הראב"ד בפ"ה מנזירות דין י"ז דפסק כרבה דאפי' הי' פרוש ושוב טימא עצמו פטור נראה דכ"ש אם הי' רק אפשר לו לפרוש דפטור וא"כ לא שייך איבעי' דרבא ועכ"ח דהם ס"ל כר' יוסף כיון דגם רבא ור"א הכי ס"ל וצ"ל דס"ל לראב"ד כפי' ר"ת בתוס' שבועות דף י"ז ד"ה נזיר שמפרש דמיירי בהוסיף יום אחד עיי"ש ועכ"פ הרמב"ם מפרש כפשטא ומוכח כר"י. אמנם המעיי' חכמה הקשה על הראב"ד כיון שבהוסיף יום אחד מבואר דלכ"ע חייב איך כ' הראב"ד קולא על הכהנים בזה"ז עיי"ש. ונראה לי כיון דליכא בזה"ז אפר פרה אינו מוסיף יום מיהו אפשר משום מהרה יבנה בית המקדש יש לומר דאסור עיי' בח"ס חיו"ד סי' ש"ו ונראה מזה כמ"ש הדגול מרבבה סי' שע"ב דהראב"ד לא אמר אלא דאין לוקין וא"כ א"ש דהוי התראת ספק וא"ש: מצוה שע"ח מ"ע קמ"ז

מ"ע שהנזיר יגלח ביום טהרתו ויביא קרבנות שעל הטומאה ויגלח ויביא קרבנותיו של טהרה ביום מלאת ימי נזרו שנאמר וגלח את ראשו ביום טהרתו וכו' והביא כבש לאשם וכו' וביום מלאת ימי נזרו וכו' יקריב את קרבנו וכו' וגלח הנזיר פתח האוהל מועד. וכ' הרמב"ם במנין המצות מ"ע קי"א שלכך נמנה למ"ע אחת שהגלוח והבאה תלוי' זה בזה ושניהם גורמים היתר לדברים שהנזיר אסור בהן וכ' הרמב"ם וחינוך שאם אין לו שער או אין לו כפים אינו מעכב והתיו"ט בנגעים פי"ד האריך בזה להקשות דהרי הרמב"ם פי"ד מסנהדרין פסק כשמואל דבעינן קרא כדכתיב והלח"מ בפ"ח דנזיר יישב היטב דדוקא למ"ד גלוח מעכב תלי' זה בפלוגתא אי בעינן קרא כדכתיב אבל לדידן דקיי"ל דאין הגלוח מעכב וילפי' זה מקרא דאחר ישתה דאחר מעשה יחידי מותר לשתות שא"כ דוקא היכא דאפשר אבל לא אפשר לא צריך ואין זה ענין לבעינן קרא כדכתיב כיון דגליא קרא

ומדיני המצוה כ' החינוך שצריך לגלח כל שערו ואם שייר ב' שערות לא קיים מצות גלוח וכ' דאם אח"כ נשרה אחת מצות גלוח יש כאן לגלח השערה האחת שעדיין כאן ולכאורה דבריו תמוהים שהם נגד הש"ס ב"ק ק"ה ע"א דבכה"ג גלוח אין כאן ולא קיים מצות גלוח וכן פסק הרמב"ם בפ"ח מנזירות ונראה דהחינוך מפרש הסוגי' בהיפך כמו שנראה מלשון הרמ"ה המובא בשיטה מקובצת שם דגלוח אין כאן היינו אם נשארת אותה שער דהרי בשעת גלוח הי' משייר ב' שערות ולא קיים אז עדיין מצות גלוח שהי' עדיין חיוב לגלח גם הב' שערות וכיון שאז גלוח אין כאן והי' עליו חיוב גלוח שוב לא פקע אפי' אם נתלש אחת מעצמה אין דיחוי אצל מצות וחיוב עליו לגלח את אחת הנשארת עוד ואם יגלח מצרפין זה לתחלת הגלוח לקיים המצוה כן מפרש החינוך: מצוה שע"ט מ"ע קמ"ח להרמב"ם

מ"ע שהכהנים יברכו את ישראל שנאמר כה תברכו את בנ"י אמור להם וכו' ודעת הטור בסי' קכ"ח דאע"ג דאמרו לשנים קורא הש"ץ כהנים חבל לא לאחד משום דכתי' אמר להם לשון רבים אפ"ה גם באחד עובר בעשה דלשון רבים קאי על אהרן ובניו והקשה הב"י הא ילפי' מאמר להם דלשנים דוקא קורא כהנים ולא לאחד וא"כ משמע דלא קאי אאהרן ובניו. ולענ"ד דהנה איתא בתענית כ"ו מקרא דבו בחר ה' לשרתו ולברך בשמו דאיתקש ברכת כהנים לשירות והנה שירות הוא מצות עבודה אינו מצוה על כל אחד בפ"ע אלא על הכלל כהנים ולכך חלקו לכהנים למשמורות ולבתי אבות וכן לענין אכילת קדשים ואכלו אותם אשר כופר בהם אמרו ביומא נ"ט הצנועין מושכין את ידיהם והגרגרים חוטפים עיי"ש בתוס' ישנים ועכ"פ כך הו"א שגם לענין ברכת המצוה על הכלל שיברכו לישראל וא"כ אם אין כאן אלא אחד פשיטא שהוא מחויב ולכן אין צריכים לקרוא אותו והיינו דקאמר הטור דהמצוה על אהרן ובניו קאי ר"ל על הכלל וכו' כצ"ל. אבל כשיש כאן טפי הו"א דאינו עובר על עשה כיון דאפשר להתקיים ע"י אחר בפרט אם מושך עצמו מצד עניוות או שאר מעלה כעין הצנועין מושכין את ידיהם ע"ז דרשי' מיתורא דקרא אמור להם דלשנים קירא כהנים וכיון שקוראים אותם כולם חייבים וכולם עוברים אם אינם עולים וממילא מחוייבים הם ליטול ידיהם קודם ולעקור רגליהם ברצה כמו שצריך להכין פסח ומצה כדי שלא יעברו על עשה ולא קשה לענ"ד קו' הר"ן במגילה פרק הי' קורא עומד דאיך עובר אם קוראין אותם כיון שלא עקר רגליו ברצה וכי מי שלא הכין לו פסח לא עובר כנלענ"ד לדעת הטור דהקריאה הוא כדאי לחייב כל אחד ואחד כדלעיל

אמנם דעת הר"פ המובא שם בטור וכן דעת התוס' במנחות מ"ד דכהן אחד נתמעט לגמרי מאמור להם ותוס' כתבו מדרבנן חייב ולכך אפי' באחד יכיל לברך. ולענ"ד נראה ראי' מהא דאמרי' בר"ה כ"ח ע"ב בכהן אי בעי מברך ואי בעי לא מברך משמע דאין חיוב עליו וס"ל דהיינו משום דמיירי בכהן אחד ובכהן אחד אין חיוב. ומ"מ נראה מהתם דמצות ברכת כהנים כולל ב' ענינים אחד לברך את ישראל והב' לברך דוקא בג' ברכות ההם יברכך יאר ישא, וזה המצוה מקיים ג"כ כהן אחד שעולה לדוכן שהיא כעין מצות שחיטה שהוא רשות ואם עושה צריך לעשות דווקא על זה האופן ולכך אפי' בחד כהן דליכא חיוב מצוה מ"מ איכא בי' משום כל תוסיף כדאי' בר"ה שם דמשמע דמיירי בחד כהן ולכך ג"כ יוכל לברך ואפשר עוד דכשם שאמרו נשים סומכות רשות מ"מ קצת מצוה איכא ויכולין לברך הה"ד בכהן אחד לדעת הר"פ ולכך יכולין לברך. מיהו זה רק לדעת הרמ"א באו"ח סי' תקפ"ט. ומעיי' חכמה מביא ראי' לר"פ מהא דתנן בברכות פרק אין עומדין דאם אין שם כהן אלא הש"ג ויש לחוש