מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב מ

יאכל ומל"ת שלא יאכל הנזיר צמוקים שנאמר ויבישי' לא יאכל והם נחשבי' לב' ל"ת והרמב"ן בשורש ט' הקשה על הרמב"ם למה מנה זה לב' לאווין ולענין נא ומבושל לעיל מצוה ז' מנה אותו רק לחד מצוה וכבר ביארתי בטעם הרמב"ם דלא מנה בנא ומבושל לב' הואיל והלאו דמבושל אינו מפורש בקרא אלא מעטפו על נא כאילו אמר דמבושל ג"כ כנא ולכך אינו נמנה לב' הרמב"ם לשיטתי' דכל שאינו מפורש אינו נמנה משא"כ כאן ענבי' כולל בין לחי' בין יבשי' והפירוש והביאור של לחי' ויבשי' בא רק לחלק ולומר דבכלל ענבי' מפורשי' ב' מיני ענבי' ולחלק וא"כ הלאו מפורש על שניהם ולכך מונה לב' ל"ת ועיי' מ"ש עוד במצוה ז' ובכללים, ומה שהקשה הרמב"ן עוד בשורש ט' על הרמב"ם למה לא מנה חומץ יין ושכר למצוה בפ"ע נראה דהתורה עצמה ביארה הטעם למה אסור חומץ הואיל ובא מיין ועל יין קודם חמיצתו לא כתב לאו בפ"ע אלא מעטף שניהם בהדדי בחומץ משום שבא מיין לא ישתה ומזה נילף הלאו של יין וחומץ א"כ אין כאן אלא לאו אחד וא"ש. והנה בב"מ דף פ"ז דרשי' ואכלת ענבי' ולא מוצץ ועיין בתוס' שם דהיינו מיתורא דואכלת אבל בלי יתורא מוצץ בלי זגין הוי כשתי' והיא בכלל אכילה דבכ"מ שתי' בכלל אכילה עיי"ש וא"כ נראה דכאן בכלל ענבי' לא יאכל גם מציצה בכלל דהוי כשתי' אפ"ה שיעורם בכזית דבכ"מ דשתי' אתי' מאכיל' שיעורו כאכילה וביארתי זה במקום אחר ואפשר ליישב בזה שיטת רש"י בנזיר דף ל"ח דס"ל דלמשנה ראשונה גם באכילה ברביעית מיתורא דויו של וענבים היינו במוצץ ובזה הי מיושבי' מקצת קושיות התוס' מ"מ לדידן לפי מה דנראה מדבריהם גם מוצץ בכזית: מצוה שע"ב ומצוה שע"ג ל"ת רכ"ז רכ"ח

מצות ל"ת שלא יאכל הנזיר גרעיני ענבי' שנאמר מחרצני' לא יאכל. ומל"ת שלא יאכל הנזיר קליפי ענבי' שנאמר ועד זג לא יאכל והם נמנו לב' ל"ת כמו שהביא הרמב"ן בשורש ט' בשם הירושלמי דעד מחלקן מדנקט מחרצנים ועד זג עיי"ש ולפי מה שביארתי יובן דע"י עד קאי הלשון דלא יאכל על שניהם ושניהם מפורשי' ולכך נמנה לב' לכ"ע ואע"ג דזג אינו ראוי לאכילה בפ"ע אפ"ה אסרה התורה מגז"ה ואני נסתפקתי לפימ"ש הפמ"ג ביו"ד סי' ס"ה בטו"ז סק"ד דאם אין בגידין בנותן טעם י"ל דאינו מצטרף תוך אכילת פרס וממילא איכ"ל דבכה"ג אין ח"ש אסור מה"ת משום דלא חזי לאצטרופי א"כ אפשר דגם בחרצני' וזגים כן דבעי שיאכל בפעם אחד וא"כ אצלם ח"ש מותר מה"ת והוי מיושב קו' התוס' בשבועות כ"ב ע"ב בד"ה נזיר וד"ה אהתירא וקושיא חדא מתורצת באידך דבחלב לא קמבעי' דח"ש אסור מה"ת משא"כ בנזיר מיהו בחי' לסוגיא דח"ש פקפקתי בדברי הפרמ"ג דאדרבה איכ"ל לאידך גיסא כיון דאינו ראוי לאכילה אפילו במשהו חייב כדאי' שם לענין שבועה שלא אוכל עפר ועכ"ח הא דבעי כזית הוא מהלמ"ס דלא חילקה וא"כ גם לענין צירוף אין חילוק ה"נ כן: מצוה שע"ד ל"ת רכ"ט

מל"ת שלא יגלח הנזיר שערו שנאמר כל ימי הזירו לה' תער לא יעבור על ראשו. ודרשו מזה חכז"ל דגם במספרים או תלש חייב ולא נקט תער אלא דבעינן כעין תער דהיינו מעיקרו והרמב"ם בפ"ה מנזירות כ' שאם הניח משער כדי לכוף ראשו לעיקרו אינו לוקה מוכח מלשון זה דאם הניח פחות מכדי לכוף ראשו לעיקרו הוי כעין תער וחייב וכן כ' הלח"מ ובאמת תמהני דהרי בפ"ב מה' אישות דין ט"ז מבואר דיש שיעור למטה ממנו ובנדה דף נ"ב פליגי תנאי לענין שתי שערות דבן ובת ועיי' שם בה' אישות במל"מ ולפי מה שהביא שם המל"מ בשם המעדני מלך יש ב' שיעורים בענין לכוף ראשו לעיקרו אחד לכוף בזוג שהוא קטן ואחד לכוף ע"י צפרנים וזה יותר גדול וכיון שקיי"ל בכולן לחומרא או מצד ספק כמ"ש המ"ל שם ובפ"ב מטומאה צרעת ולכך כ' הרמב"ם כל שיש בו כדי לכוף לעיקרו אפי' שיעור קטן אינו לוקה ומרן הגאון בעל חס"ז צ"ל חא"ח סי' קנ"ד כ' דהא קיי"ל ככולי לחומרא לאו מכח ספק אלא כך נאמרה הלכה וכ"ז אפשר לומד לפי פי' המעדני מלך אבל לפי מה דמסיק המ"ל שם דג' שיעורים יש ולפי מה דאמרי' בכל מקום כעין תער דהיינו בגלוח מעיקרו והתורה קראה לה השחתה נראה דהיינו שיעור אחד עם עד כדי לכוף לעיקרו וצ"ע

ואפשר לישב דהרי הרמב"ם כ' ריש ה' נזירות דנזיר שגילח דמלבד הלאווין הנאמרים בו עובר משום בל יחל ונלע"ד דהיכא דהניח פחות מכדי לכוף ראשו כ' התוס' דנהי דלא קצצה מעיקרה ואינו עובר בלאו דתער לא יעבור מ"מ עובר בעשה דקדוש יהי' והלח"מ שם דין י"א כ' דמדברי הרמב"ם נראה דלא ס"ל כן. ולענ"ד דגם הרמב"ם סובר כן מכח כ"ש מהא דפסק בהעביר על ראשו סם דבטל מ"ע כ"ש כאן ועוד נראה לי דהיכא דבטל מ"ע ממילא עבר על בל יחל נהי דעל לאו דתער לא יעבור אינו עובר אבל על בל יחל דברו הרי עבר דהרי בכלל נדרו הי' שיהי' קדוש גדל פרע וא"כ איכ"ל כוונת הרמב"ם דאם גילח מעיקרו עובר בלאו דתער לא יעבור ולשון הרמב"ם שכ' שם אחד המגלח אחד המתגלח ומשמע דגם המתגלח לוקה וזה קשה הא כ' הרמב"ם בפי"ב מע"ז דהניקף אם לא סייע בהדי' אינו לוקה משום דאין בו מעשה אלא"כ סייע בהדי וצ"ל דגם כאן מיירי במסייע ואם הניח כדי לכוף אינו לוקה כלל דאפי' עשה ולאו דלא יחל לית בי' וממילא מובן דאם גילח והניח פחות מכדי לכוף עובר בעשה ואיכא מלקות משום בל יחל

ועפי"ז הי' אפשר ליישב לשון החינוך שכ' במצוה שע"ג שאם העביר סם על ראשו לוקה אחת וכו' ובהגהו' מי"פ כ' דהוא ט"ס ולהנ"ל הי' אפשר ליישב דהכוונה דלוקה אחת משום בל יחל כיון דביטל מ"ע וכמ"ש הרמב"ם מיהו האמת דנראה דט"ס הוא ואיכ"ל אפי' לסברתי שם בהעביר סם הוי רק גרמא לבטל מ"ע ולא לקי. ועיי' בתוי"ט ריש מס' שבת שהביא מכמה מקומות ברמב"ם דלוקה קאי על מכות מרדות וא"כ אפשר דכוונת הרמב"ם היכא דנשאר בכדי לכוף אפי' מכות מרדות לא מחייב ועדיין צריך טעם למה אם הניח כדי לכוף אינו עובר בעשה דגדל פרע וצ"ל דווקא אם נשאר פחות דלא מקרי שער ועיי' נוב"י אבל נשאר שער יכול להשלים ולתקן: מצוה שע"ה מ"ע קמ"ו

מ"ע שיגדל הנזיר שערו שנאמר גדל פרע שער ראשו ואם גילח הנזיר תוך ימי נזירתו רוב ראשו ולא נשתייר מן השערות שגילח בכדי לכוף ראשו לעיקרו סותר שלשים יום ואמרי' שם בנזיר דף מ"ד ע"ב דאע"ג דשתיית יין אינו סותר גלוח סותר מקצת משום דבעינן גידול שער ופרע ואע"ג דאם נשתייר כדי לכוף אינו סותר ואמרי' שם דף ל"ט ע"ב דגידל שער עד כדי לכוף הוא רק זמן זי"ן ימים. וא"כ לכאורה קשיא ממנ"פ אי בעינן גידול פרע של שלשים א"כ אפי' נשתייר כדי לכוף יסתור ואי סגי בכדי לכוף לסתור רק זי"ן ימים ונראה לי ליישב דלכאורה קשה לי עוד דלמה סותר אם גלח רוב ראשו הרי בנזיר דף מ"ד אמרי' דלכך סותר תגלחת הואיל ובעי' גידול שער ופרש"י ותוס' כדי לקיים מצות גלוח והרי קיי"ל שם בנזיר דף מ' ששתי שערות מעכבין דהיינו אם גילח כל הראש ונשארו ב' שערות ועדיין לא קיים מצות גלוח וא"כ אם גילח באמצע נזירות רוב ראשו עדיין נשארו שערות כדי לקיים בם מצות גלוח וא"כ לא לסתור ברוב ראשו ונראה דמצות גלוח הוא על כל הראש או רובו שהוא ככולו וכל ב' שערות הם חלק מהמצוה כדכתיב וגילח את ראשו נזרו ולכך אפי' אם גילח באמצע הנזירות רוב ראש אפי' נשאר מיעוטו אינו מקיים המצוה של גלוח טהרה כדינו ולכך סותר ונראה דהה"ד בכלל מצות תגלחת טהרה שנאמר וגילח את ראש נזרו היינו לגלח פרע של שלשים יום דזה ראש נזיר המגודל בפרע דהוא לכל הפחות שלשים יום ולכך סותר למ"ד יום ולדעת השיטה מקובצת בנזיר שם באמת אם נשארו לו עוד ימים שיגדלו שער שלשים יום אינו סותר וכן אם נשארו עוד כ' יום למשל אינו סותר אלא עשרה ימים להשלים פרע אבל הרמב"ם סובר דלעולם סופו כתחילתו כשם שבתחילה אפי' הזיר רק יום אחד צריך נזירות שלשים ה"נ בסופו כל שצריך לסתור אפי' יום אחר צריך לסתור שלשים אמנם הא דתגלחת סותר שלשים למדו בנזיר מ"ד מק"ו הואיל ומחייב המתגלח כמו מגלח עיי"ש וא"כ דוקא אם עבר בלאו דתער לא יעבור על ראשו הוא דשייך לומר דסותר מק"ו וכיון דסותר יום אחד סותר הכל אבל אם נשתייר כדי לכוף ראשו לעיקרו דלא עברי על הלאו כדאיתא בגמ' דנזיר דף מ' דבעינן כעין תער וכיון שנשתייר כדי לכוף לכ"ע לא מקרי כעין תער ולא עבר ולכך בכה"ג אינו סותר ומיושב היטב קושי' שלי שהקשתי למעלה

ועפי"ז לכאורה קשה לי איך אמרי' שם בנזיר ל"ט דאי שער מלתחת רבי אפי' נשאר כדי לכוף סותר ואמאי הא לא עבר אלאו דתער לא יעבור ואין כאן ק"ו היכא דנשאר כדי לכוף אפי' גילח השער שהקדיש וצ"ע ונראה דשם קאי הש"ס למ"ד דלא יעבור קאי לרבות כל המעבירין אפי' כעין תער והא דכתיב תער ללמד דגילוח טהרה בעינן בתער וכדס"ל שם לפי סק"ד ואיכ"ל אפי' נשאר כדי לכוף עובר ואיכא ק"ו וסותר אבל לפי מה דמסיק ר"ח דאינו עובר אלא אלא כעין תער ולכך כתיב תער בקרא וא"כ אם נשאר כדי לכוף דאינו עובר לכ"ע וממילא ליכא ק"ו ואינו סותר ובזה מיושב היטב קושי' הלח"מ שם בפ"ה דין י"א מנזירות על הרמב"ם דפסק דשער מלתחת רבי ואפ"ה פסק דאם נשאר כדי לכוף אינו סותר וזה לכאורה נגד הסוגי' הנ"ל ולפמ"ש א"ש דלדידן כיון שנשאר כדי לכוף אי אפשר שיסתור כיון דלא עבר וליכא קושי' [ואפי' לפמ"ש לעיל במצוה שלפ"ז שנראה גם אם נשאר פחות מכדי לכוף לא הוי כעין