מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב לט

מדרבנן ותוס' שם במנחות דף נ"ד ד"ה דמעיקרא הקשו ע"ז דבשבת דף צ"א מוכח בנתפח משלים מה"ת

ולענ"ד ליישב בודאי משקה הבא לאוכל כאוכל דמי מה"ת אבל אם החיוב של האוכל הוא משום שהוא חלב או נותר ניהו דהמשקה הבא לשם דינו כאוכל אבל אין דינו כחלב וכיוצא ולכך לענין זה משלים רק מדרבנן אבל לענין הוצאות שבת דאין חילוק איזה אוכל יכוון שמשקה הבא לאוכל דינו כאוכל משלים השיעור מה"ת ושפיר קאמר בשבת דדינו כאוכל. ובזה נלע"ד מיושבים ג"כ דברי התוספ' במנחות דשם מיירי באיסור אחד דבין האוכל ובין המשקה אסור משום פיגול או נותר וכיוצא שפיר אמרינן בבא המשקה לאוכל דינו כאוכל ושפיר מצטרף אבל בנזיר דמיירי דהפת היתר והיין אסור אם נאמר דהבלוע נתבטל לגבי האוכל אדרבה לא יהיה אסור לנזיר כלל ואין מן הדין דההיתר יגרום לשווי' איסור כשיעור ואין איסור בא מכלל היתר ולכך לת"ק גם בכה"ג בנבלע במאכל בעינן רביעית ושפיר קאמר לאפוקי מת"ק כנלע"ד נכון וא"ש דברי המג"א דמיירי בשניהם היתר ואין נ"מ אלא לענין ברכה שפיר כתב דדינו כאוכל. ולפי"ז אם האוכל מז' או חמשת המינים ונבלע בו מים וכיוצא לא אמרינן דדינו כחמשת המינים אלא מדרבנן כדאיתא במנחות דף נ"ד

ב) ולפי"ז גם לענין איסורי נזיר לדידן דקיי"ל דמידי דאכילה מגפן שיעורו בכזית ומידי דשתיה שיעורו ברביעית אין מצטרפין אע"ג דדרשינ' בנזיר ל"ז ע"ב מכל אשר יעשה מגפן יין ללמד דאיסורי נזיר מצטרפין זה עם זה ופסק הרמב"ם בפ"ה מנזירות אפי' בזה אחר זה מצטרפין ויתבאר לקמן אי"ה מ"מ הא אנן קיי"ל בהרמב"ם בפ"ד מה, טומאת אוכלין דין י"א כר' יהושע דאין מצטרף אלא דבר שטימאתו ושיעורו שוה ולדידי' אמרינן ביומא דף פ"א דאוכל ושותה אינו מצטרף משום דאין שיעורו שוה וא"כ הה"ד לענין נזיר אע"ג דאיסורו שוה משום נזיר אבל כיון דאין שיעורו שוה אינו מצטרף וכ"כ המג"א בריש סי' ר"י ודלא כחמד משה שם שכ' דאין ראיה מיה"כ דתלי' ביתובי דעתא וזה אינו דלדידן דקיי"ל כר' יהושע א"צ לטעם משום יתובי דעתא כדאיתא ביומא הנ"ל וראי' לזה מדברי הרמב"ם בפ"ה מנזירות שהפריד בין אוכל למשקה דמעיקרא כתב שם בפ"ה דין ג' כל איסורי נזיר מצטרפין ואח"כ ביאר כיצד צירף ענבים לחים עם חרצן וכו' ואפי' בזה אחר זה ישיב כ' וכן אם שתה רביעית תערובת יין וחומץ לוקה מבואר מדבריו דמשקה עם אוכל אינו מצטרף ויש ראי' גדולה למג"א. איברא דדברי מג"א קשים לי מטעם אחר דהרי התוס' ביומא דף ע"ט ד"ה לומר וכן בסיכה כ"ז מסתפקים בשיעור שתי' לענין ברכה אחרונה אם הוא בכזית או בכביצה או ברביעית וא"כ נהי דקיי"ל להחמיר דבעינן רביעית מ"מ מידי חשש ספיקא לא נפקא וא"כ אי גם משקה שיעורו בכזית א"ל דמשקה ואוכל מצטרפין אם ברכתן שוה וצ"ע ואפשר דלזה כיוון החמד משה להקשות דאין ראיה מיה"כ היינו לפי' ספיקא דתוס' דלענין ברכה שיעורו דשתיה בכזית וצ"ל דהמג"א נמי משום ספק ברכה להקל קאמר

ג) הנה לפי דברי תוס' בזבחים ק"ט ד"ה עולה הנ"ל משכחת לה לענין נזיר אפי' אוכל ומשקה יצטרף להדדי אם שרה ענבים לחים או יבשים או חרצנים וזגים ביין ונבלע בהם דלדעת התוס' דינו כאוכל בכזית וקשי' לי על לשין הרמב"ם דדייק דוקא משקה עם משקה מצרף וצריך עיון אם הרמב"ם מחולק על כללא דתוס' דמשקה הבא לתוך האוכל שיעורו כאוכל ואפשר דטעמא דהרמב"ם דסתמא אינו בא לתקן האוכל ותוס' מיירו היכא דמשקה בא לתקן את האוכל ועדיין צ"ע

ד) פסק הרמב"ם דכל איסורי נזיר מצטרפין אפי' בזה אחר זה וכתי' הלח"מ אע"ג דזה מוכרח רק לר"ע מ"מ כיון דמיירי תוך אכילת פרס והרי כל איסורים מצטרפים בכדי אכילת פרס וכמו שאמרו בפסחים מ"ד ובנזיר ל"ז דאכילת פרס דאורייתא מהלמ"ס והמעיי"ח תמה דבעלמא מצטרפין חד איסור אבל כאן הא חילק הכתוב לכל אחד לאו בפני עצמו ואיסור בפני עצמו ומנ"ל דמצטרפין בזה אחר זה. ולענ"ד ל"ק כיון דהקרא דכל אשר יצא מגפן היין כלל הקרא לעשותם איסור וכ' לאו על זה לצרפם א"כ מדינא אפי' בלי יתורא ממילא ידעי' דמצרפין בזה אחר זה נמי כמ"ש הלח"מ

ה) ואפי' נתערב עם ההיתר יין בדבש או צמוקים עם גרוגרת ויש בהם טעם יין אם שתה או אכל מהם אינו לוקה עד שיהיה מדבר איסור בתערובות כזית בכדי ג' בצים ואכל כג' בצי' אז חייב וזה ילפינן מקרא דכל משרת ענבים ולכאורה ידעי' זה משכר דמפרש הרמב"ם ג"כ על תערובת מיהו שכר איצטרך לאפנויי לגז"ש דשכר שכר מביאת מקדש והא דלא מנה הרמב"ם זה למצוה ל"ת בפ"ע היינו כיון שכן הדין בכל דיני תורה והוי רק דין מן הדינים והא דמנה כל מחמצת לרבות תערובת חמץ וביש לו בכא"פ לל"ת בפ"ע כ' המעיי"ח שאני כדמוקי לה בפסחים דמיירי בכדרך אכילה לית בי' כזית בכא"פ וגבי חמץ ריבה קרא ללאו ולא לכרת וליכא למילף מינה דחמץ שאני דאית ביה בל יראה משא"כ בכל איסורין אבל מכאן ילפינן לכל התורה דנזיר קל מכל איסורין וכבר הקשה הלח"מ דזה דלא כמאן דלא כר"ע דיליף ממשרת להיתר מצטרף לאיסור ולא כרבנן דילפי' ממשרת טעם כעיקר ואי אמרי' כדעת הרלב"ח דס"ל דהרמב"ם סובר טעם כעיקר דאו' דאם הוא בכא"פ ואפשר להצטרף א"כ א"ש דיליף כרבנן ממשרת לטעם כעיקר ואם התערוב' כבכא"פ דאפשר לאצטרופי אפי' אכל רק ח"ז אסיר מה"ת אבל אם הוא יתר מכא"פ ולא חזי לאצטרופי אז ח"ש אינו אסור מה"ת ולכך אינו אסיר אלא מדרבנן אע"ג דטכ"ע דאו' מיהו הב"י ושאר מפרשי הרמב"ם כ' דס"ל טעכ"ע לאו דאורייתא ולא שייך הא דתרצתי ועיי' בפתיחה כוללת בפרמ"ג בפתיחה לה' פסח מש"כ בזה

והנה מאוד קשה לי על הרמב"ם דכ' בפי"ד מהלכות מ"א דין ט' דבשתי' אם שהא מתחילת השתיה ועד סופו יותר משתיית רביעית אין מצרפין ואם כן איך כתב הרמב"ם כאן בהלכות נזירות פ' ה' דאם שתה יין מעורב בדבש והי' בו בכא"פ דחייב וקשה לענין שתיה איך משכחת לה האי דין דאם שתה רק בכדי רביעית א"כ לא שתה מן היין רק פחות מרביעית והוי לדעת הרמב"ם רק חצי שיעור ואם שתה כל כדא"פ א"כ הא בשתי' אין מצטרפין לדעת הרמב"ם בכה"ג וצ"ע. וראיתי שבתו' יוה"כ ביומא דף פ' עמד ג"כ על הרמב"ם מכותח הבבלי ושכר המדי ודחק דעל שכר לא קאי השיעור של אכילת פרס ולענ"ד הרי כבר המ"ל בפ"ב מברכות והתוס' יוה"כ שם די"א דבדבר שדרך שתיתו בכך כגון קאפפע הוא מצטרפין וחלקו עליו עיי"ש מ"מ נראה לי דהיינו דוקא אם הפסיק בנתים אבל דין דטכ"ע דווקא בכא"פ זה אינו שייך לזה כך נאמרה הלכה וממילא כיון דהאיסור נתחלק ולא פסק מן השתי' אלא שהיה השתי' גם מהיתר מ"מ הרי שתה כדרך שתי' אז דין צירוף השתי' כדין צירוף אכילה וזה הוא דגלה קרא דמשרת לומר בשרה פתו ביין ונבלע בו רביעית בכא"פ דפת אע"ג דלהרמב"ם היין שנבלע בו דין משקין עליו ובעי רביעית וכיון שנבלע ממילא משתהא בשתיית רביעית ההיא בבדי אכילת פרס אפ"ה לא ישתה ומצרפי' לי' זה גלי לן קרא ומכאן ילפינן לכל התורה כולה בכה"ג וא"ש דמקיש שתיה לאכילה מוי"ו של וענבים כדאיתא בנזיר ל"ח ע"ב למשנה אחרונה. ובזה יש ליישב קושי' הלח"מ הנ"ל דהרמב"ם דלא כמאן דס"ל דהסוגי' קאי למשנה אחרונה דיין נמי בכזית ודינו כאוכל וממילא גם לענין צירוף לא צריך קרא לזה דשיעורו בכדי אכי' פרס דבאוכל הוה הללמ"ס כנראה שם בסוגי' ועכ"ח דבא ללמד על טכ"ע או היתר מצטרף לאיסור אבל לדינא דקיי"ל כמשנה ראשונה דשיעור יין ברביעית ואיצטרך קרא דמצרפינן אותו כמו אכילה בכא"פ ולית לן לימוד על טכ"ע ולכך סבירא ליה לר' יוחנן ורבא דטכ"ע ל"ד אלא דוקא טעמו וממשו דהיינו כזית בכא"פ אסור מה"ת להלממ"ס כנלע"ד נכון לדעת הרמב"ם

וחומץ דאסר לן רחמנא הכא גבי נזיר הוא תימה לרבנן דפליגו ביומא דף פ' על רבי וס"ל בי"ה בשתה חומץ פטור דלא מקרי שתי' דאזוקי מזיק ליה ולדעת הרא"ש בברכות דף מ"ג ע"ב אפי שהכל אינו מברך על החומץ וניהו דאין זה קושי' דאיכ"ל דלענין נזיר גז"ה הוא כמו דאחמיר עלי' לאסור חרצני' וזגין דלא חזי בעיני' ואפ"ה אסרה רחמנא מ"מ קשה לי למה לא ילפינן מניה למקום אחר בשלמא בחרצני' וזגים הוי כעין ב' כתובי' ולא ילפינן מיניה אבל חומץ למה לא ילפינן מיניה ותו אי החמירה תורה בחומץ יין אע"ג שאינו ראוי אסור מכח יין הה"ד אם קלקל היין בשאר דבר מר אע"ג שאינו לשתי' יהי' חייב וק"ל איך אמרינן בפסחי' מ"ד דנזיר קיל מכל איסורי תורה הא אית לן גם חומרי בנזיר וצ"ע על הרא"ש הנ"ל. ונלע"ד מזה ראי' למ"ש הר' יונה שם בברכות דגם לרבנן בשתית חומץ יש הנאה אלא דיש ג"כ היזיק עיי"ש ונראה לי להסביר הדבר דלכ"ע בתחילה הוא משיב הנפש ונהנה ממנה ובאותו שעה נתבטל העינוי אבל לאחר זמן אדרבה נתרבה העינוי ושורף הלחלוחית שבתוכו ובזה פליגי רבי ורבנן לענין יה"כ דרבי סבר דאזלינן בתר שעת שתי' והתחלה וחייב ורבנן סברו דאזלינן בתר סוף דאדרבא מוסף עינוי ולא מיתבא דעתא ע"י החומץ כנלפע"ד נכון להסביר פליגתא דרבי ורבנן ולכך לענין ברכה כיון דהשתא נהנה מברך דלענין ברכה גם בהרעה והטבה אזלינ' בתר השתא. ובזה נראה לי ליישב היטב דברי הרמב"ם שהקשה עליו הפ"ח באו"ח סי' תרי"ב דלענין יוה"כ פסק דפטור בחומץ כרבנן ולענין תרומה פסק בפ"י מתרומה דזר השותה חומץ דתרומה חייב בחומש וכן איתא בירושלמי פ"ו דתרומות דמודי' חכמי' משום דמשיב הנפש להנ"ל א"ש דגם רבנן מודים דמשיב נפש לפי שעה לכך לענין שאר איסורי' מקרי אכיל' ושתי' וכ"ש דא"ש לר' יוחנן דסובר ס"פ גיד הנשה דחייב על הנאת גרונו וסתם ירושלמי ר' יוחנן דא"ש משא"כ ביוה"כ דנראה דלכ"ע בעינן הנאת מעיו: מצוה ש"ע ומצוה שע"א ל"ת רכ"ה ורכ"ו

מצוה ל"ת שלא יאכל הנזיר ענבים לחים שנאמר וענבי' לחי' לא