מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב לח

זה ווידוי דברים מעמקי הלב והעיקר החרטה על העבר ולקבל על עצמו שלא יעשה כזאת לעולם ויאמר זה בווידוי אנא השם חטאתי וכו' ויפרט החטא והרי נחמתי ובושתי ממעשי ולעולם אין אני חוזר לעשות דבר הזה כן כ' הרמב"ם ומשמע מזה שווידוי דברים בלי תשובה אמתיית עזיבה וקבלה אינה מועלת כלל אמנם החינוך כ' סתם שנצטווינו להתוודות בעת שנתנחם ובס' יד הקטנה ריש ה' תשובה האריך מאוד שגם ווידוי בפה שאפילו אינו מוסכם בלבו באמת ואינו מקבל לעשות רק טוב מועיל הווידוי שמראה שרצונו לעשות רצון בוראו ורע עליו שאינו עושה אלא שיצר הרע מעכב עיי"ש שהוא כעין אונס, בוודאי תשובה גמורה הוא דווקא כמ"ש הרמב"ם מ"מ גם ווידוי פה הוא דבר גדול ומכפר במקצת וכן נראה לי להביא ראי' מהא דכל המביא קרבן צריך להתוודות והכהנים מקריבי' ואוכלים ומברכין על אכילתו איך יכולין לסמוך על זה אולי לא שב בתשובה שלימה ונהי בקרבן שמביא על השוגג מסתמא על חזקתו אבל שהתוודה מנ"ל ששב באמת ועכ"ח אפילו בכה"ג לא מקרי זבח רשעים תועבה כיון שניחם על רעתו ונראה דלכך כתיב מצות ווידוי בשבועת הפקדון שהוא אחד מד' דברים שמביאין גם על המזיד להורות שגם בזה מועיל ווידוי ויכפר עליו הכהן באיל האשם ונראה דלכך צריך לפרט החטא דהאדם יחשוב עצמו אולי אין לבבו נאמן לד' לשוב אליו באמת לכך יפרט בפיו שיהי' לכה"פ ווידוי בפה

וזה נראה כונת הירושלמי בנדרים פ' השותפין שתלה פלוגתא זו לפלוגתא דר"י ור"ל על הא דאמרינן בנדרי' ס"א דהמודר הנאה מחברו בפניו צריך להתירו בפניו דלר"י הטעם משום חשד ובסדר למשנה פ"ב מה' תשובה הקשה דברי הרמב"ם אהדדי ועל דרך הנ"ל יש ליישב ויותר נכון לפרש ג"כ חשד קטרוג של מקטרגי' לכך יפרט משום מעלה ומ"ד מפני הבושה אפשר שמשום בושה לא יפרט דהרי בכל עבירה מלבד גוף העבירה יש עוד עבירה שעובר על מצות יראת השם שראוי לאדם לירא ולהתבושש מהדר ה' וגאונו כנאמר למען תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואמרו חז"ל זה בושה ואיך יפרט חטאיו הרי מפני הבושה נעשה מן החטא ההוא חטא כולל

והנה מן המקרא הזה ילפינן דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה והרמב"ם בריש ה' תשובה למד מכאן דחייב האדם להתודות על כל עבירות וז"ל כל מצות שבתורה בין עשה ובין ל"ת אם עבר אדם על אחת מהם בין בזדון ובין בשגגה כשיעשה תשובה וכו' וא"כ כיון דמקרא זה כולל בין עשה ובין ל"ת בין שלוקין עלי' ובין שאין לוקין עלי' וא"כ ג"כ הא דילפינן מהמקרא הזה איש או אשה וכו' שהשוה הכתוב אשה לאיש הה"ד בין לענין עשה ובין לענין ל"ת ולכך הצריך בקידושין דף ל"ד לימוד דמ"ע שהז"ג נשים פטורות וכיון דאית לן קרא דמעשהז"ג נשים פטורות שוב ליכא למילף מהמקרא הזה שהשוה לענין מ"ע לחיובא הלכך איצטרך שוב קרא לחיובא במ"ע שאין הזמן גרמא והפנ"י עמד בזה דממ"נ אם הסברא החיצונה לפטור ל"ל קרא על מ"ע שהז"ג ואם הסברא פשוטה לחיוב ל"ל קרא על מ"ע שאין הזמן גרמא ולהנ"ל א"ש דלולי דיש לן מיעוט דמעשהז"ג פטורות בודאי הוי אמינא דהשווה הכתוב אשה לאיש לחיוב וכיון שגלי לן קרא לענין מ"ע שהז"ג דפטורות שוב לענין עשה לא השווה ולית לן לימוד לחיוב ע"כ איצטרך שוב קרא לחיובא במ"ע שאין הז"ג ומטעם זה נראה לי דההיקש דהשווה אשה לאיש דקאי לפי הרמב"ם הנ"ל בה' תשובה על כל החטאים בין שיש בו מעשה ובין שאין בו מעשה אע"ג דכתיב אשר יעשו מ"מ פסק הרמב"ם דהכל בכלל וא"כ גם לענין לאו הניתק לעשה השוה הכתוב וכן לענין לאו שאין בו מעשה שגם הנשים בכלל והפרמ"ג בפתיחה הכוללת מסתפק בזה ובמק"א כתבתי עוד מזה: מצוה שס"ו והוא מ"ע קמ"ה

מ"ע לעשות לסוטה כמשפט שנאמר איש כי תשטה אשתו וקנא וכו' והביא האיש את אשתו אל הכהן וכו'

מלשון זה דייק המעיי"ח דלא ס"ל כר"ע בסוטה ג' דוקנא חובא ואין זה דיוק כולי האי שהוא רק חלק מחלקי המצוה מיהו לשון הרמב"ם סוף ה' סוטה כ' דמצות חכמים היא לקנא את אשתו שלא יראה וישתוק עיי"ש שהאריך בזה וע"ז הקשה הכ"מ למה כ' הרמב"ם מצות חכמים היא והמעיי"ח כ' עפ"י הירושלמי מ"ד חובה ס"ל כב"ש סוף גיטין דלא יגרש אא"כ מצא דבר ערוה דבלא"ה הא יכול לגרש עיי"ש ולי נראה דאיכ"ל דגם הרמב"ם מודה דקיי"ל כר"ע דחובה ואע"ג דיכול לגרשה מ"מ אין זה דרך הטוב דיש לחוש דאשה יתנה עיני' באחר ויהי' לה מקום לבגוד בבעלה שיסתרה עמו כדי שיגרשה ויהי' מקים לעוברי עבירה דלא תחמוד ולא תתאוה אשת רעך ולכך ציותה התורה חובה לקנא כדי שתשתה ותבדק וינערו רשעי' ואע"ג דיש בלא"ה אופנים שתוכל להפקיע עצמה אם נתנה עיני' באחר כדאיתא סוף נדרים באומרת טמאה אני לך וכו' מיהו כבר כ' הר"ן שם דמה"ת אינה נאמנת ואין לה מקום אלא ע"י סתירה ולכך כתיב וקנא לחובה וא"ש ול"ק קי' הירושלמי דיגרשנה אמנם לפי מה דאיתא בסוף נדרים דלמשנה ראשונה לא חששו שמא עיני' נתנה באחר ואכשיר דרא ההיא א"כ שוב ג"כ לא הי' וקנא לחובה שהי' תקנה אחרינא לגרשה אמנם לאחר שראו חז"ל במשנה אחרונה דיש לחוש שמא עיני' נתנה באחר ואינה נאמנת בג' דברים א"כ ע"י מצות חכמים נתחזק שוב החיוב לקנא ולזה איכ"ל דכיוון הרמב"ם דמצות חז"ל דהיינו ציוו של משנה אחרונה שעי"ז נתחזק החיוב לקנא וא"ש ולעולם דקיי"ל כר"ע

ויש עוד ליישב דהתוס' בסוטה הקשו על הירושלמי הנ"ל דהא ר"ע לא ס"ל כב"ש דס"ל בסוף גיטין אפילו מצא אחרת נאה ממנה ונראה דהנה לפי הירושלמי לב"ש בעי או דבר ערוה עדי טומאה ממש או עדי דברים מכוערים ע"י קינוי וסתירה שנאסרה עליו בכה"ג כתיב קרא דחובה לגרש אמנם אם היא פרוצה ועוברת על דת יהודית יש לכאורה סתירה בירושלמי דאיכא שם דב"ש סובר דמצוה לגרשה עיי"ש ואפ"ה ס"ל שם בסוטה דאינו יכול לגרשה ונראה דס"ל כר"ע בגיטין פ"ג ע"א דהיכא דאפשר דגט בטל ובני' ממזרים לא מקרי כריתות ורש"י בגיטין מ"ו ע"א ס"ל במוציא אשתו משום ש"ר וחשש זנות יש לחוש לגט בטל ובני' ממזרים לרש"י חשש גמור ותוס' פליגו דהוי רק לעז ואפשר לב"ש כיון דאיכא בגידה ואיסורא לגרש בלי דבר ערוה הוי כמו אומדנא דמוכח גם לתוס' וא"כ בפרוצה ואין כאן עדות ברורה לאוסרה יש לחוש אם תחזור ותהי' כשירה יש לחוש לגט בטל ובני' ממזרים ואם יאמר בפירוש אפילו תחזור ותהי' כשירה הוא מגרש הא לב"ש אין לו רשות לגרש בכה"ג בעכ"ח אם היא עומדת וצווחת שתנהג בכשרות וא"כ נהי דמצוה לגרשה בפרוצה הי' צריך להשתדל שתקח גם מדעתה אפילו אומרת שתתנהג בפרישות וא"כ הקרא דמפרש ב"ש במגרש בעכ"ח היינו באופן שנאסרה עליו או ע"י זנות ממש או ע"י עדים בקינוי וסתירה וא"ש ואין כאן סתירה בירושלמי והיינו דקאמר שם בסוטה בירושלמי דאם היא פרוצה ועוברת על דת להסתיר עצמה לקיימה אינו יכיל משום דמצוה לגרשה ואפ"ה אינו יכול לגרשה בעכ"ח משים חשש גט בטל ובני' ממזרים לכך מצוה לקנא וא"כ איכ"ל דר"ע נהי דסובר דאפילו מצא אחרת נאה יכול לגרש מ"מ בפשט דקרא כ' התוס' בגיטין דף צ' ע"א בד"ה ב"ש וכו' בחד תי' ס"ל בפשט הקרא כב"ש דבעי ערוה בדבר ברור באופן שנאסרה והיינו ר"ע לטעמי' בדף פ"ג דכיון דמגרש משום זנות בעי' ברור דאל"כ יש לחוש לגנו בטל ובני' ממזרים ולכך מצוה וחובה לקנא. ונהי דאנן לא קיי"ל כר"ע בגיטין דף פ"ג מ"מ הא אפשר לומר דמצות קינוי הוא כדי שלא יבוא חשש ביטול גט ובני' ממזרים אפילו ברוצה לגרשה ובאמת הרמב"ם מזהיר על הקינוי אחרת אם רוצה לקיימה הוא מוזהר להדריכה בדרך הטוב להקפיד על הדרך הרע לכך אמר דמצות חכמים היא ואין נביא רשאי לחדש דבר ועכ"ח דכך פי' הקרא: מצוה שס"ז ושס"ח והוא ל"ת רכ"ב ורכ"ג

מל"ת שלא ליתן שמן במנחת סוטה שנאמר לא יצוק עלי' שמן. ומל"ת שלא ליתן לבונה במנחת סוטה שנאמר ולא ישים עלי' לבונה

ואם נתן לוקה על השמן בפ"ע ועל הלבונה בפ"ע וכ' המעיי"ח דנראה דעל השמן עובר ביציקה כל שהוא ובלבונה עובר בנתינת כזית דנתינה אמרי' דהוא בכזית וכמו דאמרינן לעיל בפ' ויקרא לענין לאו דמנחת חוטא: מצוה שס"ט והוא ל"ת רכ"ד

מל"ת שלא ישתה הנזיר יין ולא תערובת יין אפילו חומץ יין שנאמר מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה

ושיעור היין שיתחייב עליו פסק הרמב"ם דהשיעור ברביעית והיינו כמשנה ראשונה בנזיר דף ל"ד וכ' התוס' בזבחים דף ק"ט ד"ה עולה וכו' דאם נבלע היין באוכל דינו כאוכל ושיעורו בכזית ופסק כן במג"א בסי' ר"י סק"א והחמד משה שם תמה ע"ז מנזיר דף ל"ז ע"א דאמרינן ודילמא מיירי ר"ע ביש ביין כזית ולאפוקי מת"ק דס"ל בעינן רביעית א"כ מבואר דאפי' בבלוע באוכל למאן דסובר דשיעור משקה דנזיר ברביעית אפי' בבלוע באוכל דינו ברביעית ור"ע לטעמי' דפליג על משנה ראשונה וס"ל דמוי"ו וענבים יליף לאקושי משקה לאוכל וכדאיתא שם בדף ל"ח ע"ב עיי"ש

ולענ"ד דודאי אם האוכל איסור המשקה משלים השיעור פי' רש"י בפסחים ל"ג ע"ב ד"ה טמא שסחט וכו' דהמשקה משלים ומביא ראי' ממנחות דף נ"ד ע"א ושם מסיק דזה רק הוא משלים