מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב לז

הואיל א"כ שפיר יש לומר דלענין קדשים קלים לאחר שחיטה שפיר מקרי ממון בעלים וקודם שחיטה י"ל הואיל ואי בעי מתשל עלי' קרי' בי' שור רעהו ושייך בי' דין נזקין ולפי"ז מיירי הרמב"ם דווקא בשלמי' ותודה ולא במעשר דלא שייך בי' מתשל עלי' וזה דלא כמו"ש הלח"מ שם וכ"ז לענין נזקין אבל לענין מכירה א"א שיחול הקנין דבשעה שיחול הקנין יהי' של לוקח א"א לאתשולי עלי' שהרי הלוקח אי אפשר לאתשולי ולא מקרי אצלו ממון ולא שייך בי' קנין ולכך פסק הרמב"ם במכר שלמי' דאין קנין חל וה"נ מיושב הא דפסק לענין אתנן זונה דלא שייך אפילו בקדשי' קלי' דאז אפשר שתקנה היא. ומיושבו' כל הקו' הנ"ל בפ"ד מה' מעלה ולעולם דפוסק הרמב"ם דקדשי' קלי' לאו ממון בעלים: פרשת במדבר

בסדרא זו לדעת הרמב"ם אין כאן לא מ"ע ולא ל"ת אבל לדעת בה"ג והרמב"ן נמנה כאן ל"ת דלא יבואו כבלע את הקודש והוא אזהרה לגונב את הקסוה ועיין פלוגתא זו במנין המצות בשרשים: פ' נשא מצוה שס"ג והוא מ"ע קמ"ג

מ"ע לשלוח הטמאים חוץ למחנה שכינה שנאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש והיינו ממחנה שכינה. וכ' החינוך שמ"ע זו כפולה לקמן בפ' כי תצא גבי בעל קרי דכתיב ויצא אל מחוץ למחנה דהיינו מחנה שכינה ונכפלה עוד במקום הזה דמסיים אל מחוץ למחנה תשלחום וכו' ובזה נראה לי ליישב קו' התוס' במכות דף ט"ו רע"א דאמרי' דכתיבא ותנינא דל"ת שקדמו עשה לוקין הא דוישלחו מן המחנה ותנן הבא למקדש טמא לוקה יע"ש והקשו התוס' הא קיי"ל דלא אתיא חד עשה ועקר תרי לאווי ולענין מקדש איכא תרי לאווין ולא יטמאו את מחניהם ואל המקדש לא תבא כן הגי' רי"פ. ולענ"ד דברי התוס' צ"ע דאנן אמרי' דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאווי אבל ב' עשה או ג' בוודאי אם הי' הדין דל"ת שקדמו עשה העשה עוקר הלאו היו ב' עשה או ג' עוקר גם תרי לאווי וכיון דאיכא במצות שילוח ממקדש ב' או ג' עשה שפיר הי' עוקר ועכ"ח ל"ת שקדמו לו עשה לוקין עליו וא"ש וצ"ע על התוס'

ובחידושי אמרתי לפי הנראה שבלשון הרמב"ן במלחמות נראה ליישב היטב קו' התוס' דהרמב"ן בחי' קדושין דף ל"ד דמנה שם מ"ע שאהז"ג כגון מעקה ושליח הקן הקשה שם התוס' תיפוק לי' דכתיב בי' לאו ול"ת שבתורה גם הנשים חייבין ותי' הרמב"ן בחי' כיון דכתיב עשה בקרא מעיקרא איכ"ל דהלאו הוא בא לחזק העשה ועיקר הוא העשה עיי"ש ולפי"ז נראה דמעיקרא כשחזר ר"י מרבב"ח כפי' הריטב"א הי' סובר כן דלאו שנתקו עשה עיקר הוא העשה והלאו בא רק לחזק ופשיטא דאין לוקין עליו כדמוכח לכאורה מברייתא דקדושין ל"ד הנ"ל ולכך חזר מדבריו הראשונים שאמר דלוקה ואם אמת שזה הי' טעם החזרה א"כ אין חילוק בין אם יש חד לאו או תרתי לאווין או אפילו עשרה לאווין לעולם אינו לוקה אבל אם נימא דלכך חזר משום דס"ל העשה בא לעקור הלאו ולאנתוקי אפילו בקדמו עשה א"כ שפיר איכ"ל דהיינו בחד לאו אבל בתרי לאווין לא אתי חד עשה ומנתק תרי לאווין א"כ א"ש מעיקרא סבר רבא דחזר מכח האי ברייתא דקדושין ל"ד דס"ל בלאו שנתקו עשה העשה עיקר וא"כ אין חילוק בין חד לאו או תרי ופריך רבא שפיר כתיבא ותנינא אבל כדמסיק ר"י חזר מכח ברייתא דאונס ולא מכח ברייתא דקדושין וגם הוא מודה דהלאו עיקר ולא ס"ל דהלאו עיקר אלא משום אונס חזר בו דמשם מוכח דלשנת"ע הוי כניתק לעשה וא"כ שפיר יש לחלק בין תרי לאווי לחד לאו ולכך באמת ל"ק לי' מבא אל המקדש ומיושב היטב קו' הריטב"א שהקשה דמאי קאמר הש"ס דחזר משום ברייתא דאונס הא אכתי נשאר לו הקושיא מבא אל המקדש ולהנ"ל א"ש דלפי סברא דהשתא דסובר דגם לשנת"ע הוא כניתק שפיר איכא לחלק בין חד לאו או תרי וא"ש גמ' אונס שגירש אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר ולכאורה הו"א דהוכרח להביא גם בבא דכהן דאל"כ אין להביא ראי' דלשנת"ע דאינו לוקה לדידן הרי ריה"ג סובר ביומא ל"ו לתי' ר' ירמי' פליגי בלאו דנבילה וס"ל לריה"ג כיון דכתיב גבי עשה אין לוקין דל"ד ללאו דחסימה וא"כ אינו ראי' דברייתא אתיא כריה"ג ולדינא הלכה כר"ע ולוקין על לאו דנבילה אע"ג דכתיב בי' לגר אשר בשעריך תתננה ואע"ג דכתיבא לבסוף וכ"ש לאו שנתק"ע ולכך הוכרח להביא סיפא דברייתא בכהן דלוקה ואינו מחזיר א"כ לא אתי' כר"ע ושפיר פריך מהתם אמאי נימא בישראל אינו לוקה הא הוי לשנתק"ע ולא בא לנתוקי

ועיין בנוב"י מה"ת סי' צ"א דלמה נקנו בברייתא אונס שגירש הו"ל למנקט מוציא שם רע דג"כ הדין כן דאיכ"ל דלרבותא נקנו דל"מ מוציא ש"ר דלא בעי כלל קרא דלו תהי' לאשה דכבר היא אשתו כדפריך לקמן עכ"ח הכוונה דלו תהי' לאשה איצטרך לגופא דיקחנה הוי שפיר ל"ת שקדמו עשה

ב) לכאורה הו"א ליישב קו' התוס' הנ"ל דנהי דיש ב' לאווין לפעמים אינו אלא חד לאו דהיינו אם נטמא במקדש בפנים דלא שייך הלאו דאל המקדש לא תבא וכן אם בא על המקדש דרך גגין או עליות ואמרי' בפ"ב דשבועות דף י"ז דאינו עובר משום לא תבא אלא משום לא יטמאו את מחניהם דקאי גם על בבא דרך גגין דאינו אלא חד ל"ת ושפיר פריך וא"ש: מצוה שס"ד והוא ל"ת רכ"א

מל"ת שלא יבא טמא למקדש שנאמר ולא יטמאו את מחניהם

שאסור לכל טמא לכנס למקדש למחנה שכינה ובבהמ"ק ולדורות הי' משער נקנור ולפנים מקום מחנה שכינה וכ' הרמב"ם שנכפלה האזהרה מקרא דאל המקדש לא תבא ובספרא ילפי' מלא תבא למעט בנגע מאחוריו ואם בא דרך גגין אמרי' בשבועות י"ז ע"ב ופסקו הרמב"ם בפ"ג מביאת מקדש דג"כ ממועט מלא תבא ופטור ותמהני לפי מה דהוכיחו התוס' בחולין י' ע"ב ד"ה כה"ג דביאה דרך אחוריו לא שמה ביאה הוי לי' למעט גם כאן ביאה דרך אחוריו ולמה ממעט דווקא נגיעה מאחוריו וצע"ג, ובאמת עוד תמהני גם בדרך גגין דנהי דלא מקרי ביאה מ"מ מלאו דלא יטמאו את מחניהם בוודאי גם ביאה דרך גגין בכלל ויהי' לכל הפחות בלאו דלא יטמאו ובאמת לפי חד גירסא המובא בכ"מ פ"ג מביאת מקדש דין י"ט להראב"ד חייב מלקות ולהרמב"ם קשה, מיהו לענ"ד פשוט דגם להרמב"ם חייב אלא דאם בא דרך ביאה חייב מיד מלקות וכרת אבל בדרך אחוריו או דרך גגין אינו חייב מיד אלא דינו כמו נטמא בפנים וצריך שהי' בכדי השתחווי' כדאיתא בפ"ב דשבועות דאז חייב ועיי' במל"מ שכ' כן

והנה הרמב"ם פסק שם בדין ט' דלאו דלא יטמאו את מחניהם הוא לאו כולל לכל הג' מחנות ובמעיי"ח הקשה כיון דקאי על המצורע במחנה ישראל ובזב במחנה לוי ובטמא מת למחנה שכינה הוי לי' לאו שבכללות ואין לוקין עליו ולמה פסק הרמב"ם דלוקין עליו ונראה דלכן לא מקרי לאו שבכללות משום דהכל ענין אחד כמ"ש התוס' במכות י"ח ע"א ד"ה וללקי עיי"ש וכעין זה מבואר בחינוך מצוה זי"ן וברמב"ם שורש ט' למנין המצות

והנה הרמב"ם פסק באכל נא ומבושל אינו לוקה אלא חדא דעל חד לאו א"א ללקות עליו ב' פעמים וא"כ קשה האיך פסק שם בדין ט' דאם נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים הא הוי חד לאו וצ"ל כיון דבבעל קרי כתיב בפ"ע ולא יבא לתוך המחנה נוכל למילף בק"ו מצורע וכדאי' בפסחים ס"ז. ואע"ג דאין עונשין מן הדין כבר כ' הה"מ בפ"ב ממ"א דהיכא דיש בלא זה איסור עשה שפיר לוקין מק"ו ולכן גם כאן לוקין אם נכנס מצורע להר הבית אחד משום ולא יטמאו את מחניהם דקאי גם על מחנה ישראל למצורע והב' מלאו דהר הבית לבעל קרי דילפינן למצורע בק"ו ובזה יש ליישב קו' הכ"מ למה לא פסק הרמב"ם כר"ח דמצורע בדד ישב בא לנתק הלאו דס"ל אלו לא הוי פי' הקרא בהדיא מחנה בפ"ע למצורע לא הי' לאו דלא יטמאו לאו מפורש אלאו שבכללות ור"ח אפשר שסובר לאו שבכללות לוקין עליו ועוד נראה לי הטעם דתלי' בב' גירסות בתמורה דף ד' למה לאו דתמורה לא נקרא לאו הניתק לעשה ולפי חד גירסא הואיל ואין העשה שוה ללאו כיון לענין אינו ניתק לעשה הה"ד ליחיד לא מקרי ניתק וה"נ איכ"ל כיון דלאו זה כולל בין טמא מת בין זב בין מצורע וכיון דלענין טומאת מת וזב לא ניתק לעשה ונאמר למלקות גם במצורע כן ור"ח סובר כאידך תי' משום דאית בי' ב' לאווין עיי"ש בתמורה וברמב"ם ה' תמורה ובשאגת ארי': מצוה שס"ה והוא מ"ע קמ"ד

מ"ע שהחוטא ישוב מחטאו ויתודה חטאיו לפני השי"ת שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם והתודו את חטאתם: