מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב לו

עליו ליתן לכהנים וללוים. ובזה א"ש קו' התוס' הנ"ל דבזה לא הוה דמי לתרומה דבשלמא בתרומה עליו החיוב ליתן לכהן וכל העומד ליתן כנתן דמי אבל כאן בדמאי דאם אמר הטעם משום דחזר לעניים אז אינו יוצא בו לכתחלה דאסור לבטל מצוה דרבנן לכך קאמר הטעם משום דאי בעי מפקיר לנכסי' ואז לא מוטל עליו החיוב לכך שפיר יוצא באתרוג של דמאי. ובזה א"ש נמי מה דאמר שם בגמ' תנינא ב"ה אומרים מאכילין העניים דמאי וב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ולהנ"ל כל אחד לשיטתו ב"ש ס"ל כר"א אפילו בדיעבד לא מהני ואז אין לו מיגו לכך אין מאכילין העניים דמבטל למצוה דנתינה וב"ה לא ס"ל כר"א ושפיר יש לו מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' וחזי לי' ואז לא מוטל עליו החיוב ושפיר יכול להאכיל את העניים אפילו לכתחלה

ב) והנה חרמי בדק הבית כולן לגבו' יכול לפדותו אבל חרמי כהנים קודם שבאים ליד כהן אין לו פדיון כנאמר לא ימכר ולא יגאל מעולם אבל כשבאו ליד כהן הם ממילא יצאו לחולין לגמרי, ובמנחת חינוך הביא בשם קצוה"ח פלפול אם רשאים ליתן לקטן חרמי כהנים אם מקיים בזה מצות נתינה וגם אני בתשובה אחת הנדפסת בתשו' מרן הגאון בעח"ס זצ"ל חיו"ד בה' פדיון הבן שאלה הזה אם רשאים ליתן לכהן קטן וגם קושי' על מה דאמרינן סוף פרק לולב הגזל דנותנין לכהן קטן תרומה והקשיתי הא לקטן אין קנין רק אם יש דעת אחרת מקנה אותו, והמרדכי ב"מ דף י"א קאמר אי אמרינן טובת הנאה אינה ממון אז אין כאן דעת אחרת מקנה אותו וא"כ אמאי רשאי ליתן לקטן. ובאמת הי' נ"ל דהא דאמרינן טובת הנאה אינה ממון אם אינו יכול לתשל עליו ואנן קייל"ן הואיל ובעי מתשל אז יכול לומר טובת הנאה ממון דיהי' שלו וא"ש דהמרדכי קאי אי אמרינן דלא יכול למתשל עליו כגון שאכל ממנו וכיון שאכל אינו יכול למתשל עליו ואז שפיר אמר דטובת הנאה אינו ממון אבל שם מיירי דלא אכל ממנו ושפיר יכול למתשל עליו ואז טובת הנאה ממון ושפיר מקרי דעת אחרת מקנה אותו ויכול לתנו לקטן וממילא כאן נמי בחרמים יכול לתנו לכהן קטן ומרן הגאון בעח"ס זצ"ל תירץ דבאמת מצות מתנת כהונה אינו קאי רק על הנותן אבל על המקבל יכול להיות מי שירצה ובזה א"ש הקצוה"ח הנ"ל שיכול ליתן לכהן קטן דהמקבל יכול להיות אפילו קטן. ובזה א"ש נמי מה דאמרינן ביבמות דלחרש ושוטה משלחין מביתו תרומה בשוק אינו רשאים לתן לו אבל משלחין לו מביתו וקשה הא לשוטה וודאי אין בו דעת ולהנ"ל א"ש דעיקר רק על הנותן ולא על המקבל: מצוה שנ"ט והוא להרמב"ם לית רמ"ח ולהרמב"ן מצוה שכ"ח ל"ת ר"ח

מל"ת שלא למכור חרמי כהנים שנאמר לא ימכר: מצוה ש"ס והוא להרמב"ם ל"ת רי"ט ולהרמב"ן מצוה שכ"ט ל"ת ר"ט

ומל"ת שלא יגאלו הבעלים שנאמר ולא יגאל: מצוה שס"א והוא ולהרמב"ם מ"ע קמ"ב ולהרמב"ן מצוה ש"ל מ"ע קכ"א

מ"ע להפריש מעשר מבהמות טהורות שיולדו בכל שנה שנאמר כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהי' קודש לד': מצוה שס"ב והוא להרמב"ם ל"ת ר"כ ולהרמב"ן מצוה של"א ול"ת ר"י

מל"ת שלא ימכר ולא יגאל מעשר בהמה כשהוא תמים שנאמר לא יגאל, ועיי' מ"ש בגליון מצות השם וכעת מצאתי כן במעיי"ח וכבר כתבתי לעל דנראה דבלא"ה במוכר דבר שלא הרשתה התורה הוה כמוכר דבר שאינו שלו וכיון שחוזר הו"ל ניתן להשבון ופטור

ב) והנה לכאורה קשה לפיד הסמ"ג לאוין רל"ד ורל"ה שמנה בכהן הדיוט לב' לאוין שלא יטמא ולא יבא באוהל המת משום דיליף מכה"ג ושם נאמר ב' לאוין וא"כ גם כאן נמנה ב' לאוין כיון דיליף מכה"ג ושם נאמר ב' לאוין וא"כ גם כאן נמנה לב' לאוין כיון דיליף מחרמי כהן וכמו שהקשה הפ"ד לעיל במצות יובל סי' של"ד. ונראה דגאולה הוא לשון מכירה וכולל בלשנא תרוויי' כדאי' בב"מ על הגאולה היינו המכירה יעוי"ש בתוס' וכיון דכולל תרווי' פדיון ומכירה לכך אינו אלא לאו אחד והבנין אב מחרמי כהן הוא רק גילוי מלתא בעלמא ועיין ברמב"ן בחומש ר"פ וארא על לשון וגאלתי וכו' והנה ברמב"ם מבואר בפ"י מבכורות דלאו זה הוא דווקא בתם ולא בבעל מום ואסור רק מדרבנן. אמנם בשוטה מקובצת בשם המאירי בב"ק דף ג' ע"א סובר אפילו בבעל מום הוא אסור מה"ת והא שהתיר גבי מעשר של יתומים הוא משום השבת אבידה ועשה דוחה ל"ת דלא ימכר וזה תימה גדולה. ובמעשר תמים לאחר שחיטה אינו מבואר אי קאי עלי' נמי הלאו וברמב"ם משמע דגם לאחר שחיטה קאי עלי' הלאו דמכירה והכ"מ שם כתב דלאחר שחיטה לית בי' לאו וכן מבואר בזבחים ל"ב ובזבחים ע"א תוס' ד"ה למאי וכו' מבואר דלוקין וצ"ל דשם קאי לתי' רבא בבכורות ל"ב דיליף מחרמים ועי' בכורות שם ד"ה האי וכו' ויש ליישב קו' התוס' דזבחים

ולקדש בו האשה מבואר במשנה ב' פ"א דמעשר שני אין מקדשין בו את האשה ומזה תמה המעיי"ח על רש"י בחולין דף קל"ז רע"א דמפרש דבמעשר מקדשין אשה דדווקא לאחר שחיטה משולחן גבו' קזכי אבל מחיים ממון בעלים הוא עיי"ש ברש"י ד"ה בקדושה וכו' ותימא שהוא נגד מתני' הנ"ל. ונראה דרש"י לטעמי' בב"ק דף י"ב דס"ל דגם במסקנא נשאר תי' הראשון דמחיים הוה ממון בעלים ולאחר שחיטה משולחן גבו' קזכי א"כ בקדשים קלים שהם חלק הבעלים ובמתנות כהונה אפילו מחיים משולחן גבוה קזכי ולפ"ז קשה איך אפשר דמעשר מחיים מקרי ממון בעלים כאן דאסור בשום הנאה למכור ולהנות ממנו ומה שיהי' מותר לאחר שחיטה אדרבא אינו ממון בעלים אלא משולחן גבוה קזכי אע"ג דבאמת יש לומר דמעשר לכ"ע ממון גבוה וכדמשמע מרש"י בב"ק דף י"ג דאפילו ריה"ג לא קאמר רק בשאר קדשים קלים ובן עזאי ואבא דוסתאי שמביאו רק לפרש ריה"ג מ"ש ר"ש לטעמי' סובר בסנהדרין דף קי"ב ע"ב לפי תי' שמואל שם דבמעשר ובכור אפלו מחיים ואפילו תמים נקראים ממון בעלים ושם בחולין קאי אליבא דר"ש ולפרש"י היינו מחיים וקשה למאי נ"מ ומכח זה הכריח רש"י דבמעשר אפילו מחיים רשאי לקדש בו אשה אליבא דר"ש וא"כ אי דר"ש פליג על מתני' דריש מעשר שני ומתני' אתיא לבן עזאי דפ"ק דב"ק או דשם במתני' היינו מדרבנן אין מקדשין בו אשה דדמי ליה למכר אבל מה"ת מקדשין וא"ש דברי רש"י

ולענין שאר קדשים קלים אי רשאי למכור פסק הרמב"ם בפ"ד דמעילה דין ח' דהמוכר עולה ושלמים לא עשה ולא כלום וסובר המעיי"ח דהיינו טעמא דיליף ממעשר ואע"ג דבכור מותר למכור וצ"ל דלחומרא מקשינן. אמנם המל"מ שם סובר דטעמי' משום דס"ל קדשים קלים ממון גבו' ומזה הקשה מדבריו בפ"ח מנזקי ממון דפוסק בק"ק יש בהן דין נזקין ומזה מוכח דס"ל כראה"ג כדאי' בב"ק דף י"ב. ולענ"ד בלא"ה תימא למה לא יהי' באמת קדשים קלים ממון בעלים לפי דעת התוס' בב"ק שם ד"ה ומחיים וככה מבואר מלשון הרמב"ם בפ"ה מה' אישות דלא ס"ל כרש"י שהבאתי לעיל אלא ס"ל דבחלק הבעלים לא שייך משולחן גבו' קזכי וא"כ הרי הרא"ש כתב בנדרים דף ל"ד ע"ב דאפילו כבר הפקיר כיון דבידו לזכות בו חשוב כשלו ויכול להקדשו וקרי' בי' ביתו וה"נ הי' יכול להניחו לשחטו וזכה בו והוי כשלו גם מחיים ואין לומר כמו דאמרינן בקדושין דגבי גר לא חשיב בידו כיון דצריך שלשה מי יימר דמזדקקו לי' וה"נ מי יימר דמזדקקו לי' זה אינו דוודאי גבי גר הואיל וקשי' גרים לישראל וגר דווקא בתלתא שפיר אמרינן מי יימר וכו' עיי' בתוס' שבת דף מ"ז ע"ב ד"ה מי יימר וכ' וד"ה התם. וא"כ הוי כשלו וקרי בי' שור רעהו

אמנם כבר בארתי במקום אחר דוודאי משום הא דבידו לא קרי בי' שלו כל זמן שלא זכה בה והתם אמרינן רק דאם רוצה להקדיש על זמן שיבא לידו דאז אינו ממועט משום דאינו שלו דהרי מקדישו לכשתבא לידו רק דלא מהני משום דבר שלב"ל ובזה מהני אם הוא בידו סמך דעתי' אבל כאן דבעי' בשעת היזק יהי' נקרא שור רעהו וגם בשעת העמדה בדין ולכך שפיר איכא למימר דלא מקרי ממונו מחיים ולא קרי בי' שור רעהו אע"ג דלבסוף אתיא לידו וגם בידו לזכותו בו. אמנם נראה דניהי דמטעם דבידו לא חשוב כשלו מ"מ גם כקדשי שמים אינו נחשב כיון שבידו להוציא מרשות גבוה ולפי"ז עמדה קו' התוס' בפסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וכו' דיהי' נקרא שור רעהו הואיל ואי בעי מתשיל עלה ואין לומר הואיל וכתיב לה' וכו' כוונתם דבעניינים שאין להם חלק אלא מצד הואיל אי אפשר וכו' ואי אפשר שיבטלו כח הגבוה שהוא ברור שלו זה אינו לפי האמור כאן לא מקרי של גבו' ואע"ג דכבר אמרנו מצד שבידו לא מקרי שלו היינו לענין קנין דהרי אם יזכה בו לא יהי' קנין למפרע אלא מכאן ואילך משא"כ אי מתשיל מהני למפרע ובשלמא בקדשי קדשים מלבד תי' התוס' הנ"ל לא קשה דבשעת גביי' דהיינו לאחר שחיטה אז לא שייך מתשיל. אמנם בקדשים קלים דהוא לאחר שחיטה שלהם כנ"ל ולפי הרמב"ם תקשי. ונראה דבאמת הש"ס מוכיח רק כרבנן דריוה"ג לא אתי' דלדידהו ע"כ לא ס"ל האי סברא דלעיל דא"כ גבי קרבן אשם גזלות יתחייב אבל לדידן דס"ל להרמב"ם בפ"ג מיו"ט