מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב לה

מצוה שנ"ה והוא להרמב"ם מ"ע קל"ט ולהרמב"ן מצוה שכ"ד ומ"ע קי"ח

מ"ע לדין דין ערכי בתים שנאמר ואיש כי יקדיש את ביתו וכו' והנה לענין הקדש קיי"ל אמירה לגבו' כמסירה להדיוט דמי ואפ"ה יש חילוק אם אמר זו או לא אמר זו. ובזה הנני מיישב הדקדוק בקידושין דף כ"ח ע"ב גבי גזבר שנתן מעות וכו' לא נקט בבהמה זו ובסיפא גבי פירושו דאמירה לגבו' כמסירה להדיוט נקיט שאמר שור זה וכו' ולענ"ד נראה דדוקא נקט הברייתא זה דהנה אנן קייל"ן בח"מ סי' כ"ט ובשאר דוכתי דהנודר ומת אין היורשים מחויבים לקיים נדרו דרק עלי' דידי' רמי' ולא על הבנים מיהו היינו דוקא אי לא אקדיש או נדר חפץ ידוע אבל אי הקדיש או נדר חפץ ידוע בזה הוי קנין כאלו נכנס לרשות גביה בכה"ג גם הבנים מחוייבים לקיים מה שנדר אביהם. ומטעם זה ק"ל על מ"ש בקצוה"ח בחו"מ סי' ר"ן ס"ג בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו שהקשה על הפוסקים שכ' דין זה כגון שמת הא היתומים מחויבים לקיים נדר אביהם. ולענ"ד לא קשה דשם מיירו שהקדיש כל נכסיו והיינו כמו שאמר הרי זה בכה"ג אם נימא דהקדיש מיד כבר נכנסו לרשות הקדש וחייבים היורשים לקיים ואפי' מת וצ"ע אדרבא נראה דסוגי' דהתם מיירו דוקא כשהוא מת דאם הוא קיים נ"ל דנאמן לומר ברי שלא הי' בדעתו לידור אלא אלאחר מיתה כמו שכתב המהרש"א ביבמות ובתוס' שם מוכח דאפילו נגד חזקה נאמן לומר ברי לי וניהי לסדרי טהרה ביו"ד ר"ס קפ"ה כ' דדוקא נגד חזקה דמעיקרא נאמן לומר ברי לי היינו באומדנא וחזקה דמוכח אבל שכ"מ שהקדיש כל נכסיו דהוא בעי' דלא אפשטה וא"כ אין האומדנא ברורה נראה דלכ"ע נאמן לומר ברי וא"כ ע"כ מיירו התם שמת ואינו אומר ברי עכ"פ לפי הנ"ל מבואר דיש חילוק בין אמר הרי זה בין אמר סתם לענין היורשים אי מחוייבים לקיים ולכך הברייתא דתנא דאמירה להקדש הוי כמסירה לכאורה לא דמי' דבמסירה הבנים ג"כ אינם יכולין לחזור משא"כ באמירה בשלמא הא דמועיל שאלה ג"כ דלא דמי למסירה זה יש ליישב השאלה הוא מטעם דהוה כנדר בטעות וגם לענין מסירה אינו נתברר בבירור גמור דהוי בטעות ג"כ לא מהני אלא כיון דהוה רק אמירה לחודא התירה התורה לסמוך דאם יאמרו ב"ד דהוי בטעות מתירו לו אבל לענין חזרת היורשים לכאורה חלוק אמירה ממסירה ולכך נקט שאמר שור זה וא"כ אין היורשין יכולין לחזור והוי לגמרי דומי' למסירה: מצוה שנ"ו והוא להרמב"ם מ"ע ק"מ ולהרמב"ן מצוה שכ"ה מ"ע קי"ט

מ"ע לדין דין ערכי שדות שנאמר ואם משרה אחוזתו יקדיש וכו' זרע חומר שעורים חמשים של כסף ובשדה מקנה פודה בשוי' כדאיתא רפ"ב דעירוכין דף כ"ז והמעיי"ח תמה שנעלם ממל"מ בפ"ד דעירוכין משנה ורש"י הנ"ל. והנה בשדה שקנה הבן מאביו אם דינו כשדה מקנה או כשדה אחוזה פליגו בה ר"מ ורבנן בגיטין דף מ"ח לר"מ דוקא אם מת אביו ואח"כ הקדישה דינו כשדה אחוזה אבל ר"י ס"ל אפי' אם מת אביו אחר הקדישה נמי דינו כשדה אחוזה וכן פסק הרמב"ם ושם בגיטין ס"ל דפליגי בקנין פירות ולבסוף מסיק דלכ"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי עיי"ש, והקשה המהר"ם שיף אמאי דקאמר דלכ"ע קנין פירות כקנין הגוף דמי ואמאי לא קאמר דלכ"ע לאו כקנין הגוף דמי אלא דר"מ ס"ל דסברא החיצונה דהוה כקנין הגוף ואצטריך קרא על מת ואח"כ הקדישה ואשמעינן קרא דלאו כקנין הגוף. ולענ"ד ל"ק בוודאי אי הוה כתיב שדה מקנתו אשר לא שדה אחוזתי והוה קורא לה הקרא שדה אחוזתו אפשר דהוי אשמעינן מיני' דלאו כקנין הגוף דמי אבל כיון דכתיב אשר לא משדה אחוזתו דלמא אדרבא כקנין הגוף אלא משום דלבסוף יהי' שדה אחוזתו דהרי לשון משדה אחוזתו משמע דלבסוף יהי' שדה אחוזה דהרי מטעם זה הקשה ופליגי עלי' דר"מ

איברא הא קשי' מאי קאמר ר"י ור"ש דאי כר"מ הוה לי' למנקט אשר לא שדה אחוזתו הא אי הוה כתיב כן הוה אפשר למטעי דטעם הקרא משום הלאו כקנין הגוף דמי ונראה דבלא"ה קשה איך ינקוט שדה אחוזתו אם הוא באמת אינו שדה אחוזה דהש"ס קאמר אי קנין פירות כקנין הגוף לא ירות וא"כ איך יהי' נקרא שדה אחוזה וצ"ל דניהו דלא ירותי משום דלא צריך למירת מ"מ כיון דיהי' נשאר בידו ולזרעו אחריו מקרי שדה אחוזה וא"כ אי סברא החיצונה דהוי כקנין הגוף ומלשון הקרא אינו מוכח בהיפך א"כ מהכי תיתי דנימא דהתורה גילה לן נגד הסברא החיצונה וע"כ דס"ל דכקנין הגוף כיון דסברא החיצונה הוא כך, איברא זה גופא קשי' היכי קאמר הש"ס לר"מ הואל וקנין פירות כקנין הגוף לא ירותי מידי אמאי הרי ר"מ סובר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דיכול למכור דבר לאחר זמן מסתמא ג"כ יורש עתה על לאחר זמן וכ"ש לפי מה שצדד המ"ל בפ"ד מה' אישות דין ז' וכתב דתלוי בפלוגתא דרש"י ותוס' דלרש"י דבר שאינו אלא מחוסר זמן גם לדידן יוכל להקנות ולא מקרי דבר שלא בא לעולם וא"כ גם להוריש יוכל לכ"ע וא"כ אמאי קאמר הש"ס דלא ירות אי קנין פירות כקנין הגוף דמי הא מ"מ יורש על לאחר יובל דפקע קנין פירות שלו. וצ"ל דנהי דר"מ סובר דקנין חל על דבר שלב"ל היינו לכשיבא לעולם אבל כ"ז שלא ב"ל יוכל לחזור ועדיין לא נגמר הקנין וה"נ לא מקרי ירושה דירושה לא שייך אלא בדבר חלטיי ואפשר דבזה פליגו ר"מ ור"י ר"מ סובר דאפילו אינו מחוסר אלא זמן מקרי דבר שלב"ל ונהי דחל על לאחר זמן אבל עדיין לא נגמר וא"כ אכתי לא מקרי שדה אחוזה ממש אלא משדה אחוזתו ולכך שפיר קאמר ר"מ דהקרא בא לרבות מת ואח"כ הקדישה ול"ק לי' דלנקוט שדה אחוזתו דעדיין לא נקרא שדה אחוזתו אבל ר"י סובר כסברת המ"ל אליבא דרש"י כיון דאינו מחוסר רק זמן לא מקרי דבר שלב"ל וא"כ חל מיד ומקרי שדה אחוזתו וא"כ ע"כ מדכתיב משדה אחוזתו בא לרבות הקדישה ואח"כ מת אביו וא"ש, באמת הא דס"ל לר' יהודא דאפילו הקדישה ואח"כ מת דינו כשדה אחוזה קשה להבין דהרי הטעם דשדה מקנה חוזרת לבעלים הראשונים משום דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכמו שפרש"י בפ' החומש בפ' בחוקותי וא"כ כיון דבשדה שהקדישה ואח"כ מת אביו דבשעת הקדש עדיין לא מת אביו ור' יהודא סובר אין אדם מקדיש דשלב"ל א"כ יכול להיות דדינו כשדה אחוזה הרי אין הקדש אלא עד היובל ולמה לא יצא ביובל וצ"ע. ועיין במ"ל בפ"ד מה' ערכין דין כ"ו וצ"ל דמ"מ גזירות הכתוב הוא אם נעשה אח"כ שדה אחוזה ניהי דהקדש לא נמשך יותר מזמן עד היובל אפ"ה כיון שנכנס לרשות הקדש איכה יוצאת אלא לכהנים. ובגוף הקושיא שכתבתי למעלה דמה הקשה ר"ש לר"ח דא"כ לימא קרא אשר לו שדה אחוזתו הוא הא גם לר"מ לא הוה שדה אחוזה. נראה ליישב דזה עצמו קו' ר"ש ממנ"פ אי השתא לא ירות כלל אלא אח"כ כשיבא היובל יהי' שדה אחוזה ולכך דינו כשדה אחוזה ואי ס"ל דהשתא ירות ומהשתא הוא שדה אחוזה כ"כ כתיב בקרא לשנא מעוקל אבל ר"מ סובר דבאמת מהשתא לא ירות ואפ"ה יש לחלק כיון דמ"מ מהשתא אית לי' קנין הגוף שפיר יש לחלק בין מת ואח"כ הקדישה להקדישה ואח"כ מת וכמו"ש התוס' ביבמות ל"ב ד"ה לא קנה וכו' וא"ש: מצוה שנ"ז והוא להרמב"ם ל"ת רי"ז ולהרמב"ן מצוה שכ"ו ל"ת ר"ז

מל"ת שלא לשנות קדשים מקדושה לקדושה שנאמר אך בכור אשר יבוכר לד' לא יקדיש איש אותו שלא יעשה בכור עולה או שלמים וה"ה לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה ואפי' מקדושה קלה לקדושה חמורה אין משנין וכדיליף בת"כ דכתיב קודש קדשים בבהמה: מצוה שנ"ח והוא להרמב"ם מ"ע קמ"א ולהרמב"ן מצוה שכ"ז מ"ע ק"כ

מ"ע לדין דין חרמים שנאמר אך כל חרם כו' הנה בגמ' פליגא אי סתם חרמים לבדק הבית או לכהנים והרמב"ם פסק כחכמים המובאים בת"כ וכן נראה מפשטות הפסוק עצמו דכתיב לעיל מיני' כי שדה החרם יהי' לכהן משמע דסתם חרם לכהנים מיהו הפסוק עצמו מדבר בשניהם כמו שדרש בת"כ ומאותו קרא עצמו ילפינן מדכתיב מכל אשר לו דאין אדם רשאי להקדיש כל נכסיו ולר"א בערוכין כ"ח ס"ל אפילו בדיעבד אינו קדוש ובת"כ ילפינן מכאן ק"ו שלא ימכור או יפקיר כל נכסיו, ומטעם זה הקשה ג"כ בס' אוהל דוד מה דאמרי' בכמה דוכתי מגו דהוה מפקיר לנכסי' והוה עני וחזי לי' הא לא רשאי להפקיר ולר"א לשיטתו אפי' בדיעבד לא מהני, ומטעם זה אמרתי הא דאמרינן בסוכה ל"ה דיוצאין באתרוג של דמאי מגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוה חזי לי' ובתוס' הקשו למה לי' האי טעמא תיפוק לי' כיון דחזי לעניים כמו דאמרינן בתרומה ולענ"ד הא דאמרינן מאכילין את העניים דמאי בפ"ד מדמאי והרמב"ם שם כתב דהם יכולים לאכלם אבל ליתן להם אינו רשאי והטעם דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וממילא דרבנן תקנו דיתנו לכהנים וללויים ואם נתנו כולו לעניים מבטל מ"ע דרבנן, אבל הם בעצמם יכולים לאכול דעליהם לא תקנו רבנן תקנתא, וממילא אם יש לו מגו דיכול להפקיר והוה עני אז ממילא לא הוה מוטל