מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב לד

כייפנא לי' למרי' וכו' רבינא אמר כי האי מודה ר"י משום מילתא דאיסורא ואביי משום מילתא דאיסורא לא האר"ח מעשה באשה שח"ש וחב"ח וכפו את רבה ועשאו' ב"ח וכו' ולהרשב"א מאי קושיא דהאי אמתא היתה שפחה גמורה ע"כ עובר בעשה אבל בההיא אשה שח"ש וחב"ח דליכא עשה כלל ע"כ כפה אותו לשחררה

ובגוף הטעם של המצוה הנ"ל הרמב"ן והר"ן בגיטין ל"ח כ' משום לא תחנם וברשב"א הקשה טובא ע"ז הטעם שם ועיי"ש ולי בלא"ה קשה כיון דלא מפורש בקרא ולא קיי"ל כר"ש דדרש טעמי' דקרא ואפילו אם נימא דהפוסקים אלו פסקו כר"ש מ"מ צריכא טעם דנהי דבמקום מצוה אינו מכוין מ"מ כיון דהוא פ"ר דנעשה חנינה לעבד ואפילו בלא מתכוון פסיק רישא אסור ואפילו לוקין עליו

ומזה יהי' ראי' לשיטת הערוך דבפסיק רישי' ואינו ניחא לי' שרי ובזה אפשר ליישב טעם הרשב"א הנ"ל דאפשר דס"ל דהטעם משום לא תחנם וכאן אינו מיכוין משום חנינה דעבד רק משום מצות תקנות חכמים שאמרו כופין את רבו ואפשר דס"ל כשיטת הערוך דבפסיק רישי' ולא ניחא לי' מותר. והנה בביצה דף ל"ג מדייק שם רש"י דרב יהודא ס"ל דבר שאין מתכון אסור ממילא גם פסיק רישי' דלא ניחא לי' נמי אסיר וא"ש קו' הנ"ל דשם בגיטין ל"ח קאי הגמ' אליבא דרב יהודא וממילא דבר שאין מתכון אסור וגם פסיק רישי' דלא ניחא לי' אסור. אבל הרשב"א ס"ל דאנן קייל"ן באמת בפסיק רישי' דלא ניחא לי' מותר ושפיר פסק דחצי' עבד וחצי' בן חורין אינו לוקה כנ"ל דאינו מתכוון הוא לחנינה לעבד ע"כ שפיר אינו עובר בעשה: מצוה ש"ן והוא להרמב"ם ל"ת רט"ו ולהרמב"ן מצוה שי"ט ול"ת ר"ה

מלת שלא לעשות אבן משכית להשתחות עלי' אפילו להש"י שנאמר ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עלי'. ובגוף הדבר דבמקדש אמרינן דאינו חייב אלא בפישוט ידים ורגלים ובע"ז אמרינן בהוריות אפילו לא השתחוה רק השתחוי' בעלמא חייב וכבר הקשה הבאר שבע קושי' זו, ואני אמרתי לחלק בע"ז כיון דמשתחוה עצמו אפילו בלא פישוט ידים ורגלים מקבל הוא אותו ע"ז לאלקות ע"כ שפיר אמרינן דחייב משא"כ במקדש בודאי לקבל אלקית שמים בודאי סגי בהכי אבל מצות השתחוי' אינו מקיים אלא בפישוט ידים ורגלים דהקרקע דמקדש הוא קרוש יותר מאויר העזרה לכך צריך דוקא פישוט ידים ורגלים וה"נ קאמר בארצכם לא תתנו להשתחוות עלי' ואסיר לעשות שום דבר כמו שעשו במקדש מנורה וכדומה ממילא נמי משמע להשתחות עלי' בפישוט ידים ורגלים: רשת בחוקותי ז' מ"ע ה' מל"ת מצוה שנ"א והוא להרמב"ם מ"ע קל"ו ולהרמב"ן מצוה ש"כ מ"ע קט"ו

מ"ע לדין דין ערכי אדם שנאמר איש כי יפליא לנדור בערכך נפשות לה'. ובגמרא ערכין דף ה' ע"ב פליגו ר"מ ור"י לר"מ הגוי אינו מעריך אבל נערך ור"י סבר בהיפך מעריך אבל אינו נערך וכל חד מקרא למדו. ובסוף מסיק שם רבא דמסתברא כר"מ דמצינו בעזרא לא לנו ולכם לבנות בית אלקינו וכן פסק הרמב"ם ולי הדבר קשה דהרי בשקלים פ"א הל' ד' מייתי שם פלוגתא רב"א ור' אלעזר אי כותי כנכרי ור' אלעזר ס"ל מתני' שם בנכרים הא בכותים לא ופירש מהר"א שם הואיל ונתגיירו כעשו כישראל ואין שומעין לדברי חכמים דינן כמומרי' ותנן בברייתא דאין מקבלין נדרים ונדבות מן המומרין, ורב"א ע"כ ס"ל דלא עשאום כגוים גמורים ור"א לא ס"ל כן כנ"ל וכן פסקי' ביו"ד סי' קנ"ט לענין רבית וממילא מאי ראי' מייתי מהא דעזרא הלא שם מיירי בכותים ובכותים אמרינן דאין מקבלין מהם משום דדרשי' מכם ולא כולכם להוציא מומרין אבל בעלמא אפשר דגוי נמי מעריך וצ"ע, וביו"ד סי' רנ"ד קייל"ן דאין מקבלין מן המומר לבה"כ

ב) וברמב"ם פ"ח מהל' מתנות עניים פסק אם עכו"ם נדר קורה לביה"כ שואלין אותו אם יודע למי מקדיש אז מקבלין ממנו אבל אם אינו יודע אלא קדשה סתם גונזים אותו, וצ"ע למה מאמינים לגוי אפילו הוא מסיח לפי תומו הא קיי"ל דאין מסיח לפי תומו נאמן אלא באיסור דרבנן: מצוה שנ"ב והוא להרמב"ם ל"ת רט"ז ולהרמב"ן מצוה שכ"א ל"ת ר"ו

מל"ת שלא להמיר בהמה בבהמת קדשי מזבח שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותם טוב ברע או רע בטוב וניתק למ"ע: מצוה שנ"ג והוא להרמב"ם מ"ע קל"ז ולהרמב"ן מצוה שכ"ב ומ"ע קט"ז

מ"ע אם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קודש ואפ"ה לוקה והשאגת ארי' בסי' ע"ח הקשה דלילקו בציבור שהימרו שמונים והלח"מ יישב זה בדברי התוס' ריש חולין דף ב' אמנם תימה איך נעלם מהם דברי הרמב"ם בשורש ט' דלהרמב"ם ריבוי לאוין אינו מוסיף מלקות אא"כ יש ריבוי ענינים

ב) והרמב"ם רפ"א מהל' תמורה כתב מפי שמועה למדו דאע"ג דהוא לאו שאין בו מעשה מ"מ לילקו ומקשים עליו הא בגמ' איתא לא תיתנו מימר כי בדיבורא קעביד מעשה והשאגת ארי' כ' דקאי אשותפים וכדומה דממעטינן מקרא דאין תמורתן תמורה ואז לא בדיבורא קעביד מעשה ולכך איצטריך לומר מפי השמועה למדו דוקא דלוקה, והטעם דלא מקרי ניתק לעשה ויהי' פטור ביחיד, בפי' רש"י שם יש שתי גירסות בגמ' דף ד' א' משום דחד לאו לא מצי לנתק תרי לא תעשה, וחד גירסא משום דהעשה אינו כולל כמו הל"ת דהל"ת שייך גם בשותפים משא"כ העשה דלא שייך רק ביחיד. ועיי' בתומים שהקשה לגי' זו א' דהעשה אינו כולל כמו הל"ת ע"כ אינו דוחה אותו והקשה המל"מ והובא שם בתומים סי' צ"ז ס"ק ז' דאמאי פסק הרמב"ם שם דאם משכנו ובא אל ביתו אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה והא אינו כולל העשה כמו הלאו דהלאו כולל בין עניים בין עשירים משא"כ העשה, ותי' שם דיש לחלק בין ניתק מעשה לניתק לעשה היכא דצריך לעשות קום עשה כמו בוהשיב דצריך לעשות מעשה להחזירה ושם א"א ללקות דתרתי לא עבדי' לאפוקי הכא בתמורה שהעשה בא ממילא שפיר אמרי' דלוקה ואינו עושה שם שום מעשה

וגם קשה לי בתמורה דף ד' ע"ב דפריך שם בגמ' אתמורה מאונס שגירש דאינו דוחה והקשה שם בגמ' אמאי נימא דחד עשה עוקר חד לאו עיי"ש ולשיטת התומים הנ"ל קשה מאי פריך שם מאונס באונס הוי קום ועשה משא"כ בתמורה דממילא וצע"ג: מצוה שנ"ד והוא להרמב"ם מ"ע קל"ח ולהרמב"ן מצוה שכ"ג ומ"ע קי"ז

מ"ע לדין דין ערכי בהמה שנאמר והעמיד את הבהמה וכו' והעריך כבר הבאתי לעיל דקייל"ן דבעי העמדה והערכה בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית ובחולין דף ל' אמרינן אעפ"י ששחט בה שנים או רוב שנים הוי כחי' לכל דברי' ובעי' העמדה והערכה ותימה על הרמב"ם שלא הביא זה בפ"ה מה' ערכין. ואפשר ליישב עפ"י מה שהקשו תוס' חולין דף ב' ע"ב ד"ה במוקדשין וכו' דאמרינן טמא אסור לשחוט במוקדשין שמא יגע בבשר והקשו שם בתוס' מה הוי כשנגע הא הוי מפרכסת ה"ה כחי' לכל דברי' ודחקו עצמם. ואפשר מהתם מוכח דסוגיות חלוקות בזה, ואני אמרתי דהרי בחולין דף ל"ג אמרינן לר"ל אין מזמנין את הגוי על הבני מעיים כיון דשחט רוב סימן או הושט הוי הריאה או הבכי מעיים כדמנחו בדיקולא דמי והוי כמתה. א"כ למה צריך לומר שמא יגע בבשר הא ודאי נוגע בקנה או בושט והוי כנוגע בבשר ובני מעיים. ואפשר לומר דקאי שם משום דהוי מפרכסת ובמפרכסת לא מטמא ע"כ צריך לומר שמא יגע בבשר, וע"כ עדיין תימה על הרמב"ם למה לא הביא זה

ב) והנה הטעם דבעי' העמדה והערכה דקייל"ן אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים ופי' שם תוס' בפסחים דף כ"ט ע"ב ד"ה רב אשי אמר כי יש חילוק בין אי קדוש קדושת הגוף או קדוש רק קדושת הדמים היכי דקדשי רק קדושת דמים אז אין פודין רק להאכילן לכלבים אבל להסיקן דבר שאין בו בזיון מותר ואי הוי מדאורייתא קדושת הגוף אז אסיר אפילו להסיקו. ובזה מיושב ג"כ דברי התוס' במעילה דף ג' דיש לכאורה סתירה עם מה שכתבו במעילה דף ט"ז וי"ז וי"ח אבל לפי דברי התוס' בפסחים א"ש: