מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב לב

שאר הדברים שנא' את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן את אכלך

והרמב"ן משיג על הרמב"ם בסוף מנין המצות שהרמב"ם שכח למנות וחי אחיך עמך שדרשו חכז"ל שחייב להחזיר וגם בחיבור לא הביא הרמב"ם זה וס"ל דבלא"ה ידעי' דחייב להחזיר רק הואיל וכתיב ויראת מאלקיך ויש לדרוש למורא ניתן ולא להשבון איצטרך וחי אחיך אבל לא בעי לעשותו ניתק לעשה אלא למעט דייק מיראת וכן נ' דעת הרמב"ם

והנה בב"מ דף ס' ע"א במשנה איזהו נשך ואיזהו תרבית וכו' מבואר בשמעתין דנשך ותרבית חדא מלתא נינהו. אמנם הרמב"ן בפי' בפ' קדושים ביאר שנשך היינו אם אינו קובע לזמן מיועד דוקא שאם רוצה להניח המעות בידו כמה שנים והוא היא מניחו בידו אלא שנותן לו מכל שבוע ושבוע סך ידוע זה יעלה לבסוף להרבה ונקרא נשך אבל באם לזמן ידוע נקרא תרבית עיי"ש שביאר יותר והוא נגד סוגי' דש"ס ונראה דמודה הרמב"ן דגם מה שכ' הרמב"ן שנקרא תרבית מודה הוא שנקרא ג"כ נשך אלא דס"ל דיש ב' מיני נשך דהרי באידך קרא דפ' תצא כתיב נשך אוכל ובאוכל כבר כ' הרמב"ן שאין הדרך להלוותו רק לזמן ידוע ולהרמב"ן זה תרבית נקרא ועכ"ח דמודה הרמב"ן דגם אפי' בלוה לזמן נקרא נשך וכדס"ל למתני' וסוגיא דשמעתא אלא ליישב קו' התוס' שם בד"ה למה דמ"מ קשה למה נקט הקרא נשך בכסף ומרבית באוכל ע"ז ביאר הרמב"ן דבאוכל אורחא דמילתא דלא הוי נשך כולי האי כמו בכסף אבל בגוף הדבר בודאי מודה דגם התרבית שהוא לזמן מקרי נשך אלא דעל המקשן לעיל ותסברא קשה דלמא באמת סובר המקשן כסברת הרמב"ן דאיכא תרבית בלא נשך אע"ג דנשך בלא תרבית לא משכחת לה מ"מ כיון דמשכחת תרבית שפיר קשיא לי' דלתני במתני' תרבית באוכל

ונראה דליכא למימר כהרמב"ן דכה"ג דווקא תרבית מקרי דא"כ נקט הקרא לשון מוטעה דבכסף אוסר נשך משמע דווקא נשך דהוא נשך ותרבית משמע תרבית לחודא לא אסור וזה אינו כדמוכח אידך קרא נשך כסף נשך אוכל דילפי' מיני' לקמן דתרבית לחודא נמי אסור וא"כ הוי לשון מוטעה ובאמת אי לא הוי ילפי' מקרא דלקמן דגם בכסף עובר משום תרבית הי' אפשר לומר דנשך היינו דווקא כפי' הרמב"ן דהוי הלוואה לזמן שאינו ידוע והוי נשך ותרבית וגז"ה דעל תרבית לחודא לא יעבור אבל השתא דילפי' מלקמן דגם על כסף עובר בתרבית שוב אין לומר כרמב"ן דא"כ הוי לשון מוטעה ועכ"ח דבאמת גם הרמב"ן מודה דגם לזמן ידוע מקרי נשך וקרא כולל לתרוויי' אלא דנקט בלשון לא זו אף זו עכ"פ זה הוא כוונת הש"ס ותסברא דעכ"ח גם תרבית מקרי נשך ועכ"ח האיכא נמי נשך בלא תרבית ושפיר קשיא לי' ועפ"י האמור מבואר לשון הרמב"ם בפ"ב מה' מלוה ולוה שכ' דילפי' מקרא דלא תשיך נשך כסף נשך אוכל דהיינו נשך והיינו רבית והקשה הלח"מ הא מסברא ילפי' ולא צריך קרא לזה אבל להנ"ל א"ש נהי דמסברא ליכא למימר דאיכא נשך בלא תרבית וכדפריך הש"ס אמנם עדיין הי' אפשר לומר כרמב"ן ואיכא תרבית בלא נשך ומכח הקרא מוכח דלא כרמב"ן

ג) והנה בגמרא שם פרכינן לא לכתב רחמנא לאו ברבית וכו' דבר זה תמהני טובא הרי ברבית כתיב ששה לאווין כדאי' לקמן סוף פרקין וברמב"ם רפ"ד ממלוה ומדוע לא קשיא לי' ל"ל ששה לאווין הרי סגי בחד לאו ועכ"ח דאין זה קושיא דמצינו בתורה הרבה עבירות שהוכפלו בהן לאווין וע"ז נכפל מ"ד פעמים ושבת י"ב פעמים להחמיר באיסורו וא"כ איך מקשה דלא יכתוב ברבית ונדע מגזל ואונאה הרי אז לא יהי' בו כפל הלאווין ששה פעמים ואי קושית הש"ס דלא לכתוב רק ה' לאווין ולאו הששה נוכל למילף מגזל ואונאה גם זה ל"ק דלמא רצה הש"י להזהיר ז' פעמים וידעינן חד לאו מהנך ועוד ששה לאווין המבוארין בקרא וצ"ע. ונראה ליישב דעיקר קו' הש"ס על הלאו דאל תקח מאתו נשך וגו' דאינך לאווין הם מיד בשעת שימה אבל לאו דאל תקח קשיא לי'

ואפשר דקו' הש"ס דהיא גופא תקשה דהא דאזהיר רחמנא ששה לאווין זה גופא טעמא בעי לפי סק"ד דסבר דאיסור רבית שוה לגזל ואונאה א"כ למה אכפל כאן לאווין הרבה דכפילת הלאווין הוא או לחומר האיסור כשבת וע"ז כדי שלא יקילו בה בני אדם ולפי האמת דרבית נשתנה מגזל ואונאה שפיר דנכפל בה הלאווין הואיל והוא מדעתי' וקילא לאינשי משא"כ לפי הסק"ד דדמיא לגזל א"כ זה גופא קשיא למה הכפיל אזהרתו הא ממילא נדע זה מהנך ועפי"ז יש ליישב נמי למסקנא קו' התוס' בד"ה לעבור דלוקי בגזל ולעבור בב' לאווין דזה גופא תקשי ל"ל הב' לאווין כיון דנוכל למילף מהנך ובאונאה לא הוכפל הה"ד בגזל לא הי' לי' להכפיל הלאווין ומשני בכובש ש"ש ולב' לאווין. ואפשר לכוון זה בתי' התוס' שכ' דהוי לי' לאו הנתל"ע והקשה המהרש"א הא גם עושק ניתק לעשה ולהנ"ל אפשר לומר דכוונת התוס' בגזל אי אפשר לומר הואיל וקיל בעיני האדם הוכפל איסורו דמסברא גזל לא קיל ועכ"ח לחומר איסורו וזה שייך אם הי' לוקין עליו אבל כיון דאין לוקין ל"ל להכפיל משא"כ בעושק איכ"ל אע"ג דאין לוקין הוכפל איסורו משום דקיל בעיני בני אדם מיהו לשון התוס' לא משמע כן וגם מצינו בשבת וע"ז אע"ג דאין לוקין הוכפל איסורו: מצוה שמ"ה והוא להרמב"ם ל"ת רי"א ולהרמב"ן מצוה שי"ד ל"ת ר"א

מל"ת שלא לעבד בעבד עברי בדברים מיוחדים לעבוד כנעני שנאמר לא תעבוד בו עבודת עבד ובספרי דרשי' בו אי אתה עובד אבל אתה עובד בבן חורין ולכך כ' החינוך שאינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אבל בב"מ דף ע"ג ע"ב גבי רב שעורם אחוה דרבא קשיא דמשם מוכח דאפילו בבן חורין יש איסור לעבוד בו עבודת הפרך וקשיא לספרי וכן הקשה מרן הגאון חת"ס זצ"ל בגליון מג"א סי' קס"ט מיהו זה יש ליישב כמ"ש הת"ח דמעשה דרב שעורם מיירי מאינשי דלא משלמי כרגא דמלכא והם משועבדים למלך ודינא דמלכותא דינא שיהי' כעבדים וכן דעת הריטב"א ואין דינם כפועל שיכול לחזור בחצי היום אלא דלפי"ז תקשי דברי החינוך

אמנם לפמ"ש מרן הנ"ל דשם מצד תורת גזל אתיא עלה וזה יליף מדלא הקפידה התורה באינו מעלי שלא לעבוד בו אע"ג דלזה לא נמכר והוי כגזל ועכ"ח דלא חיישינן לגזלו ולפי"ז גם דברי החינוך א"ש

ב) והנה ברמב"ם בפ"א מעבדים אינו מבואר מפורש אי בבן חורין מותר לעבוד בו עבודת הפרך אלא שמותר לעשות עמו מלאכת בזיון דהיינו מה שאסר לן בלאו הנ"ל מותר בבן חורין וביאר הרמב"ם שם הטעם משום דעושה מדעתו ורצונו והוא מוחל ע"ז. ולפי"ז הי' נ"ל דזה שייך על מלאכת בזיון אבל רדיי' בפרך דהיא מצער את האדם ואנן קיי"ל ס"פ החובל דאין אדם רשאי לחבול בעצמו ור"א הקפר אמר בנזיר כתיב וכפר ומה חטא שיכפר עליו אלא שציער עצמו מן היין ממילא ה"נ כן דנהי דהוא מחל על צערו מ"מ לא מהני מחילתו משום דאין אדם רשאי לחבול בעצמו, והא דאיתא בת"כ לא תעבוד בו עבודת פרך בו אי אתה רשאי לעבוד בפרך אבל בבן חורין רשאי זה אתיא כמ"ד דס"ל אדם רשאי לחבול בעצמו אבל אנן קיי"ל באמת א"א רשאי לחבול לכך אינו רשאי בבן חורין לעבוד בו עבודת פרך ובזה הי' נ"ל ליישב קו' הנ"ל שהבאתי בשם מרן הגאון בעחת"ס זצ"ל שהקשה ברב שעורם תקיף אינשי דלא מעלי ועביד בהו עבידתא וקשה אמאי דוקא אנשי דלא מעלי אפילו בבן חורין נמי רשאי ולפי"ז א"ש בבן חורין רק עבודה בזוי' שרי אבל לצער אותו אסור אבל באינש דלא מעלו גם זה שרי וא"ש

אבל באמת לשון הרמב"ם הנ"ל אינו מבורר דנהי בתחלה גבי עבודת הפרך לא כ' דבן חורין מותר אבל לבסוף בדין אחר זה משמע דאפילו בעבודת העבד נמי מותר בבן חורין אע"ג דעבודת העבד אפשר להיות עבודה בזוי' מיהו משמע כל עבודת עבד וצע"ג ועי' בסמוך בל"ת שלא תרדה בו בפרך מש"כ שם: מצוה שמ"ו והוא להרמב"ם ל"ת רי"ב ולהרמב"ן מצוה שט"ז ל"ת ר"ב

מל"ת שלא למכור עבד עברי על אבן המקח בהכרזה ולא בסימטא כדרך שהעבדים נמכרים שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד: מצוה שמ"ז והוא להרמב"ם ל"ת רי"ג ולהרמב"ן מצוה שט"ז ל"ת ר"ג

מל"ת שלא לעבוד בעבד עברי עבודת פרך שנאמר לא תרדה בו בפרך: מצוה שמ"ח והוא להרמב"ם ל"ת רי"ד ולהרמב"ן מצוה שי"ז ול"ת ר"ד

מל"ת שלא להניח לעבוד בעבד עברי עבודת פרך שנאמר לא ירדנו בפרך לעינך

הנה ברמב"ם פ"א מעבדים הנ"ל מבואר דלאו הראשון דלא תמכרו ממכרת עבד משמע בין מכרוהו ב"ד בין מוכר הוא את עצמו לא ימכור א"ע להעמיד עצמו במקום פרהסיא ומטעם זה פלפל בשו"ת פמ"א ח"ג סי' מ"ג אי רשאין למכור ס"ת כה"ג על אבן המקח ושם העלה להתיר ויש מפקפקים עי' בפתחי תשובה סי' ע"ר שהביא תשובות בזה: