מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב לא

דס"ל בכל גוונא אם יש לו דעת יש לו קנין ואפ"ה אינו מצווה על הלאו ולא שייך בי' ל"מ מ"מ מצד הטעם שכ' לעיל משום שאינו שלו ולא מהני מצד עצמו ולא אמרי' דילקה ואפשר דעובר בקטן משום דלא ליספי לי' בידים ואפשר שזה כוונת החינוך שכ' שלוקין אבל זה אינו לפי מה שכתבתי במק"א דזה הוי לאו שאין בו מעשה: מצוה שמ"א והוא להרמב"ם מ"ע קל"ג. ולהרמב"ן מצוה ש"י מ"ע קי"ב

מ"ע להחזיר קרקעות לבעליהם ביובל שנא' ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ

ועיי' במ"ל פרק י"א משמיטה ויובל דחקר אי הקונה שדה בזמן שהיובל נוהג אי רשאי לחפור שיחין ומערות והביא ירושלמי דפליגי בה אמוראי ושהרמב"ם לא הביא זה ועוד בפ' יש נוחלין דאמרי' דפנחס קבר את אלעזר בשדה מקנה ופריך הא צדיק קבור שאינו שלו ועוד דהא בלא"ה אסיר משום בורות שיחין ומערות ולענ"ד זה תלוי אי קנין פירות כקנין הגוף או לא למ"ד דהוי כקנין הגוף וא"כ הקנין ביובל הוי נמי על הגוף והוי תרי קנינים וממילא ושב אל אחוזתו קאי גם על הגוף וע"כ לא רשאי לחפור בה. אבל אי אמרי' כמ"ד דלא כקנין הגוף דמי וממילא הקרקע לא הי' שלו מעולם וממילא קאי הקרא ושב אל ארץ אחוזתו דווקא על פירות אבל בקרקע רשאי לחפור אם נותן לו רשות וא"ש להירושלמי אפשר לומר דס"ל קנין פירות כקנין הגוף דמי וע"כ לא רשאי לחפור ואפשר לומר דאפי' נותן לו רשות נמי אסור להירושלמי דמבטל העשה אבל לדידן דקיי"ל כמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והקרקע ממילא לא הוי בידן ורשאי לחפור בה מה שרוצה ושפיר אמר הגמרא דרשאי לחפור בה מדעתו כנלענ"ד

ב) והנה כבר הבאתי לעיל במצוה קודמת וגם הר"ן בחי' גיטין דף מ"ח הביא ראי' מזה דאפי' מכר והתנה עמו לחלוטין אפ"ה לא מהני משום מתנה על מה שכתוב בתורה יעיי"ש שהוכיח זה, מ"מ נהי דהתנאי אינו מועיל מ"מ נראה לפי מה דאמרי' שם בגיטין דף מ"ח דרב חסדא דמחלק בין יובל ראשון ליובל שני אע"ג דהוא רק קנין פירות מ"מ ביובל ראשון כיון שהוא סובר דיחזיק בו הוי כקנין הגוף ומביא וקורא וא"כ הי' כ"ל לומר דנהי דאם מוכר אותו לחלוטין לא מהני ועובר על הלאו מ"מ עי"ז סמכה דעתו ואפי' ביובל שני סמכה דעתו וממילא יש נ"מ דאי סומך דעתו הו"ל כקנין גוף וממילא הוי לי' מביא וקורא ובזה ישבתי קושי' הר"ן בחי' מה שהקשה על מה דאית' בגמ' שם. הקינה שני אילנות בתוך שדיהו של חבירו מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא, והקשה הר"ן בחי' מה לי' לגמ' למידק מדיוק הא שלשה מביא וקורא הא מפורש בסיפא שלשה מביא וקורא ולהנ"ל אמרתי לישב דהסיפא הוא בשהתנה ונהי דלא מהני מ"מ סמכה דעתו עליו ע"כ מביא וקורא אבל ברישא לי"ל דאסמכי' דהא לא הי' לו קרקע דרק האילנות יש לו וע"כ מדייק. ואם אמת הדברים האלה אמרתי ליישב בזה החינוך שכ' דלוקין עליו והקשו כדלעיל ולהנ"ל י"ל דמקצת מ"מ מהני דהוי כמו קנין הגוף לענין שיכול לקרות וע"ז הוי כמעשה ולכך שפיר לוקין: מצוה שמ"ב והוא להרמב"ם מ"ע קל"ד. ולהרמב"ן מצוה שי"א מ"ע קי"ג

מ"ע לדין דין בתי ערי חומה שנא' איש כי ימכור בית מושב עיר חומה וכו'

דין בית בתי ערי חומה אינו נוהגת עתה אלא בשנים שיובל הי' נוהג ואם מוכר בית בעיר המוקף חימה ודוקא מוקף מימות יהושע בן נון הרי זה גואלי כל י"ב חודש ואם לא גואלו בתוך י"ב חודש נחלט הבית ללוקח ואינו יוצא ביובל ומוקפת חומה לאו דוקא עתה הוא כן אבל אפי' אם נחרב החימה נמי דינו כן. אמנם אם נוהג בזה"ז בא"י תליא בפלוגתא אי קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל והרמב"ם פי"ב מהלכות שמיטה ויובל פסק דאין בזמה"ז בא"י נוהג ערי חומה, ולשי' הרמב"ם שב' לעיל שהעתקתיו אפי' נפלה חומה נמי דינו כיש לו חומה כ' כבר הכסף משנה דוקא בזמן שהי' הישראל על אדמתם, והרמב"ם פ"ו מה' בית הבחירה כ' אע"ג דקדושת הארץ בטלה אבל קדושת מקדש וירושלים קדשה גם לדורות וקדוש הוא מצד שכינה ושכינה לא פסקה כמו שהאריך שם, ובגמ' שבועות דף ט"ז ובמגילה דף יו"ד מדמה קדושת משכן לקדושת מקדש ותוס' בשבועות דף ט"ז כ' אע"ג דקדושת הארץ בטלו לענין מעשרות אבל קדושת מחיצות לענין בתי ערי חומה לא בטלו ושפיר מדמה קדושת הארץ לבתי ערי חומה אבל להרמב"ם דס"ל דבטלה קדושת מחיצה וא"כ קשה האיך מדמה קדושת הארץ לקדושת עיר חומה דרק משום שכינה ס"ל דקודש, וכבר הקשה בזה הט"א וספר מלא הרועים

ולענ"ד דבאמת תליא זה בפלוגתא בטעם למ"ד קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. יש לומר ב' טעמים א' משום שלא היו' רוצים לקדשו לעולמים משום שהם היו יודעים שיחרב הביהמ"ק, ויהי' מצוה שאי אפשר לקיים לכך לא קדשו כדמשמע נמי שם לשון הראב"ד, ב' משום דהקדושה ממילא בטלה כדאמרי' ע"ז דף נ"ג ובאו בה פריצים ויחללוהו כיון שבאו בה מיד חללוהו. ולענ"ד הכלל זה דבאו בה הפריצים שייך דוקא למחובר לקודש אבל הקרקע המקדש הוא קדוש לעולם מששת ימי בראשית ששם אבן השתי' משם נשתת העולם וממילא זה הנ"מ בין שני הטעמים הנ"ל אי הטעם משום דלא היו רוצים לקדשו ה"נ לא היו רוצים לקדשו וממילא לא רשאים להקריבו אע"ג שיש בו כרת דוקא אקרקע הוא אבל הבנין לא קדוש, אבל להטעם ב' דלא היו' יכולין להקדישו כיון שכבשוה וכמ"ש מרן הגאון בעהח"ס ז"ל חיו"ד בסי' רל"ג אע"ג בעלמא אמרי' נכרים לאו בני כיבוש הם מ"מ בחורבן ביהמ"ק הקב"ה הי' קורא להם שיחרבו וממילא קנאו בכיבוש, וזה דוקא א"י אבל ביהמ"ק דהוא נשאר קדוש ולא מהני כיבוש דידהו משום דעדיין נשאר בקדושתו וכמ"ש בעה"מ בע"ז דף נ"ב דכיבוש שייך דוקא באדם שיכול לכבוש אבל לא גבי הקב"ה, וממילא גם היום לא נתבטל קדושתו וממילא רשאים גם היום להקריב קרבנות, וממילא קדושת בתי ערי חומה עם קדושת הבית לא תלי' זה בזה דקדושת הארץ בודאי בטלה אבל קדושת הבית לא בטלה, וא"ש הגמרא דידן ס"ל כטעם הא' שלא היו רוצים להקדישו וממילא גם הבנין לא היו רוצים להקדישו. אבל הרמב"ם ס"ל כטעם הב' משום שלא היו יכולין שכבשוהו הגוים ובמאי שייך כיבוש גבי א"י כמ"ש בעה"מ הנ"ל אבל בהר הבית בין הבנין בין הקרקע לא היו יכולין לבטלו ושפיר לא מדמה קדושת בתי ערי חומה לקדושת הבית, ושפיר כ' הרמב"ם דבתי ערי חימה אינו נוהג בזה"ז, וחייב כרת משנכנס בהר הבית. ונראה דהרמב"ם יליף דהטעם הוא משום כיבוש מדאמרי' בע"ז דף נ"ב באו בה פריצים וחללוהו ק"ל טובא אם נימא דלא קידשה לע"ל כטעם הא' דלא היו רוצים לקדשו א"כ כשגברו היוונים וכבשו כל א"י ואח"כ נעשה תשועה ע"י החשמונאים א"כ היו צריכים לקדשו מחדש כל א"י ואנן לא מצינו שהי' מקדשים רק ביהמ"ק לבדו כמו שאנו אומרים בנוסח על הנסים ופנו את היכלך וטהרו את מקדשיך, אע"כ הטעם משום כיבוש והביהמ"ק לא הי' יכולין לכבוש כמה שכ' בעה"מ הנ"ל אע"ג דהחומות נתחללו אבל הקרקע נשאר בקדושתה לגמרי וע"כ לא היו צריכים להקדישו מחדש דבלא"ה לא היו יכולין לכבושו רק משום הפקר אבל כשגברו החשמונאים קנאו ההפקר, וממילא יש לחלק בין קדושת הארץ לקדושת המקדש כנ"ל ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דדין בתי ערי חומה אינו נוהג ואעפ"כ חייב כרת אם נכנס למקדש בזמה"ז: מצוה שמ"ג והוא להרמב"ם ל"ת ר"ט ולהרמב"ן מצוה שי"ב ל"ת קצ"ט

מל"ת שלא לשנות בערי הלוים שנא' ושדה מגרש עריהם לא ימכר

והמעיי"ח הקשה בשם מל"מ פי"ג מה' שמיטה ויובל שתמה על הרמב"ם שהשמיט דין זה דבאלנות עבדינן אע"ג דבהלכות שכנים כ' דין משנה דמרחקינן את האילן מן העיר כ"ה אמה כמו דאי' ב"ב דף כ"ד וכיון שאינו פוסק כר"א דמחלק בין ערי הלוים לערי ישראל עכ"ח ע"כ צריכים אנו לחלק בין זרעים לאילנות, וללח"מ בה' בכורות דדעת הרמב"ם כאביי דאם עביד מהני אבל לפסק פסקינן דאי עביד לא מהני וא"כ קשה קושי' וצ"ע. ולענ"ד לק"מ דהרי בתוס' בתמורה דף ד' ע"ב ד"ה רבה וכו' שהקשה לרבא נימא בצורם אוזן בכור דאי עביד ל"מ ותי' דאי נפיל ממילא מום בו בודאי מועיל ולכך אם עבר ועשה נמי מועיל וסברא זו נמי י"ל כאן כיון דאי עלה מאיליו שפיר דמי וממילא א"ש דאין חילוק בין זרעים לאילנות דאפשר דעלה ממילא או י"ל אפי' אם הוא נטעו נמי מועיל כיון דמשכחת שיועיל אי עלה מאיליו ולכך לא הביאו הרמב"ם: מצוה שד"מ והוא להרמב"ם ל"ת ר"י ולהרמב"ן מצוה שי"ג ל"ת ר'

מל"ת שלא להלוות לישראל ברבית בין כסף בין דבר מאכל או