מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב ל

שלש שנים יהי' שלך קונה המלוה את השדה ובגמרא פריך דהוי אסמכתא כדאיתא בח"מ סי' ר"ז ובב"מ דף מ"ו ע"ב מתרץ דא"ל מעכשיו ופירש"י לר"י לוקח אוכל ולרבנן משלשין וכ' אם אין הלוקח רוצה לוותר אבל מדינא רשאי מוכר לאכול עיי"ש וא"כ קשה מה בעי רש"י בזה ולענ"ד כוונת רש"י דהפנ"י הקשה מעיקרא מאי קאמרי הרי בלא"ה צ"ל דמיירי במעכשיו. ולענ"ד יעיי' ברמב"ן ומלחמות בשמעתין דהרהינו דכל מעכשיו קשי' לדידן דקיי"ל כרבא מכאן ולהבא הוא גובה משום הואיל ואי בעי מסלק לי' א"כ גם מעכשיו כן ותי' דמעכשיו הוי כמכירה ע"ת עיי"ש ולזה נראה שכיוון ג"כ רש"י המעיין בלשונו אמנם מכירה זו ע"ת י"ל על ב' אופנים או בגופו מעכשיו ופרי לאחר ג' או בין הגוף ובין הפירות מעכשיו ונ' דצריך גם הפירות מעכשיו דאל"כ אכתי על הפירו' במאי יסלק אסמכתא ותוס' ד"ה לאחר כ' דאם אינו מועיל על המקצת אינו מועיל גם על אידך מיהו זה אינו מוכרח כאן מיהו נראה כיון דסתם משנה ר"מ דסובר קנין פירות כקנין הגוף ואם הלוקח לא קנה הפירו' כאלו לא קנה הגוף א"כ לדידי' בוודאי בעי מעכשיו גם על הפירות אינו מועיל וזה הכוונה דמקשן ידע דמיירי במעכשיו אלא דסבר דמשום ריבית לוקח אוכל פירות וא"כ אינו מועיל מעכשיו ולכך הוצרך לתרץ דמיירי גם במעכשיו גם על הפירות וכגון שהשליש וכפירש"י וזה שדייק הגמרא לשון קנה מעכשיו ולא אמר סתם במעכשיו וזה שמדייק רש"י במתק לשונו כנלענ"ד נכון: מצוה של"ח והוא להרמב"ם ל"ת ר"ו ולהרמב"ן מצוה ש"ז ל"ת קצ"ו

מל"ת שלא להונות זה את זה במקח וממכר שנאמר וכי תמכרו וכו' או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו וחכז"ל אמרו כלל ופרט וכלל אין אונאה בעבדים ושטרות וקרקעות וכבר כתבתי לעיל גבי דיני לאו דגזילה. ונ"ל דאין הכוונה דאין איסור לאו ז"א דהא כתיב אח"ז וכי תקנה שדה אלא קאי על מה שדרשינן בגמ' פחות משתות מקח קיים יותר משתות מקח בטל, שתות מחזיר אונאה זה לא שייך בעבדים וקרקעות. והרמב"ן בתורה האריך בזה וכ' ג"כ הלאו בוודאי איכא והא דממעטינן היינו נמי כהנ"ל לשתות מקח או יותר או י"ל דקאי שידעו מספר השנים עד היובל ולפיהם ימכרו בהם ולא יונו איש את אחיו להטעותו במספר או להטעותו במכירה ויטעהו בכך אבל ידעו הם ויודיעו זה לזה והנה לדעת הרמב"ם אין לוקין על לאו הזה דכל לאו שניתן לחשבון ולתשלומין אין לוקין עליו אבל התוס' ר"פ איזהו נשך ס"ל דלוקין על אונאה עיי"ש בתוס'

ב) והנה סברת התוס' דס"ל דעל רבית ואונאה לוקין ולא ס"ל כמ"ש הרמב"ם דכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין ועי' בהמהרש"א ובפ"י ונראה דהא בלא"ה קשי' איך אפשר לומר דאין לוקין מ"ש מהא דאמר רבא בפ"ק דתמורה דאע"ג דלא מהני לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ועכ"ח צ"ל באיסור הניתן לתשלומין לא נא' האיסור אלא אם לא ישוב לו לא ישלם שכיון שניתן לחזרה מיד עשה ומורה היתר לנפשו להשיב לחבירו וכ"ז אם לא אזהר רחמנא אפי' ברוצה להשיב אבל כגון בלאו דגניבה דילפי' שם בב"מ אפי' ע"מ להשיב א"כ כיון דאסר קרא אפי' ע"מ להשיב א"א למפקד מטעם שניתן לתשלומין ועכ"ח הא דפטור בגניבה ממלקות היינו מטעם נתל"ע או דבאמת חייב מלקות לפי סברת התוס' דבעי' העשה בלשון לאו. והנה רבא סובר שם ב"מ דף ס"ג ע"א רבית ע"מ להחזיר א"ב ולרבנן אסור ועכ"ח דיליף לה מגניבה ואע"ג דשם בשמעתין מסיק דרבית א"א למילף מעלמא י"ל היינו גוף האיסור אבל כיון דגלי קרא דאסור ומצינו בגניבה דאפי' ע"מ להחזיר זה שפיר נוכל למילף חדא מאידך ולפיכך ס"ל להתוס' דרבית ואונאה לוקין עליהם היינו לרבא לשטתי' דס"ל דהאיסור אפי' ע"מ להחזיר הוא לא מקרי ניתן לתשלומין. מיהו פשוט היינו אי ס"ל כר' יוחנן כדס"ל לתוס' ע"ב ד"ה רבא וכו' דרבא סובר כר"י אבל לר' אלעזר דס"ל רבית קצוצה יוצאה בדיינים הוי לי' נתל"ע

ג) והנה שם דף נ"ו ע"ב תוס' ד"ה יצאה שטרות וכו' שהקשו שם אם אין מכירת שטרות דאורייתא ל"ל קרא למעט קרקע מאונאה, וכתבו שם ולר"ח נר' דקנה מה"ת אם יש לו ללוה שיעבוד קרקעות נר' דר"ח בא ליישב קושי' התוס' הנ"ל, וק"ל דממ"נ אם אין לו קרקע הא משמע לדידי' בלית לי' קרקע מכירת שטרות לאו דאוריי' ואי אית לי' קרקע א"כ ת"ל דנקרא כקרקע ולא הוי דבר הנקנה מיד ליד וממילא ממועט מכח קרקע ול"ל למעט מכח שאין גופו ממון וצ"ע. ואפשר הואיל ושיעבוד זה הוא כתיב בשטר וע"י שטר נקנה השיעבוד בשטר הקנאה או אפי' בשטר דלאו הקנאה מ"מ אי שיעבוד ל"ד רק מכח שכ' בשטר א"כ קנה השיעבוד ע"י השטר הנקנה מיד ליד לכך חשיב ליה כדבר הנקנה מיד ליד ולא הוי ממעטי' לי' מכח קרקע דע"י מסירת השטר קנה ועכ"ח צריך לומר דממעטי' מכח שאין גופו ממון וא"ש: מצוה של"ט והוא להרמב"ם ל"ת ר"ז. ולהרמב"ן מצוה ש"ח ול"ת קצ"ז

מל"ת שלא להונות את חבירו בדברים שנא' לא תונו איש את עמיתו

הנה גדול אונאת דברים מאונאת ממון וגם העונש של אונאת דברים למעלה מאונאת ממון, ובח"מ סי' רכ"ח סעי' א' הביא רמ"א דמי שאינו נוהג כשורה במצות ומע"ט אינו חייב עליו משום אונאת דברים משום דכתי' עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות ואע"ג דכתיב גבי מו"מ נמי עמיתך באמת זה דרשי' למעט גוי וכיוצא, ולי באמת קשי' מן תוכחה דשם נמי כתיב הוכח תוכיח את עמיתך אפ"ה אמרי' דמחויב להוכיח אפי' בעל עבירה ואנשי רשע. וכן צריך לעיין בכמה מקומות דכתיב עמיתך ובינה לעתים כ' אע"ג שאין משיבין על הדרוש כתבתי כאן וז"ל ואמר אע"ג דהוא ואתה שווים אפ"ה אי אתה רשאי לנותן בדברים כי כתיב ויראת מאלקיך: מצוה ש"מ והוא להרמב"ם ל"ת ר"ח. ולהרמב"ן מצוה ש"ש ל"ת קצ"ח

מל"ת שלא למכור נחלה בא"י לחלוטין שנא' והארץ לא תמכר לצמיתות

והרמב"ן בל"ת רכ"ז השיג עליו בזה שא"כ הוי לי' להש"ס בתמורה בפלוגתא דאביי ורבא להביא זה וביאור בכוונתו המג"א שהו"ל להקשו' לאביי מכאן דלא מהני ולב שמח פי' דהוי לי' למימר א"ב בין אביי לענין מלקות. ולענ"ד דבר כזה שכ' התורה טעם כי לי כל הארץ דהיינו שאין האדמה שלו לעשות בזה כרצונו אלא עד יובל וא"כ פשוט דגם לאביי דסובר מהני היינו אם אין איסור רק מכח עבירה ולא מהני מכח העבירה אבל כאן דהוי כמוכר דבר שאינו שלו ופשוט דלכ"ע לא מהני אם מוכר דבר שאינו שלו וזה הוא טעם האיסור ולכך נראה דלכ"ע אין לוקין דהוי כמו גזל ואינך שניתן להשבון וגם לרבא אינו לוקה הואיל ועיקר האיסור משום דאינו סלו וכיון דלא מהני מכירה וממילא הי' השבה הוי לי' כלאו שניתן להשבון שאין לוקין עליו להרמב"ם וסייעתו ונראה שזה ג"כ כוונת הפרושים שהביא הרמב"ן שם דמפרש לגוי ולענ"ד מאי דקאמר מתניתא מסייע לר"ש הא אם מוכרה חולטה הוא בכרת שאינו דורש הקרא על מכירה לגוי דאם הפי' מכירה לגוי משמע הא מוכרה חולטה מדנקט לצמיתות וזה א"א כיון דהוי כדבר שאינו שלו לענין מכירה עולמית ועכ"ח דלא מהני ואיך קאמר קרא לצמיתות ועכ"ח דלאו במוכר לגוי אלא במוכר ע"מ שלא יחזור ביובל וזה אמר לצמיתות לא שמהני אלא שכך התנה לצמיתות ולפי"ז לא לקה בלאו זה והחינוך שכ' שהוא לקה הוא תמוה

ב) והנה שם גיטין דף מ"ז ע"א אמר רבה אעפ"י שאין קנין וכו' באמת קשה לי למה לי כלל קרא דאין קנין מלי כל הארץ הא ילפי' פ"ק דע"ז דף כ' ע"א דאסור למכור להם קרקע בא"י א"כ לרבא דכל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד ל"מ א"כ לא יהי' לנכרי קנין כלל אפי' לחפור בהך שיחין ומערות ואפי' ר"א דסובר דגנך ולא דגן נכרי אין לומר דכאן גלי קרא דמהני דאיכ"ל דלמא קרא אתי' למעט כגון דלא נעבד האיסור וכן משכחת לה במוכר לגר תושב דקרא לא תחנם לא אסר אלא בנכרי עע"ז ועיי' בס' החינוך בפ' בהר במצוה של"ט בשם הרמב"ן דמפרש לקרא דהארץ לא תמכר לצמיתות היינו לנכרי בסתם וא"כ גם בגר תושב יש לומר ממ"נ או מוכר סתם דהיינו לצמיתות א"כ עבר בלאו ונימא דלא מהני ואי מכר במפרש עד היובל א"כ אי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי פשיטא דאין לנכרי קנין בא"י להפקיע מיד מעשר וא"כ לדידי' שפיר י"ל דכאן גלי בקרא דגנך ולא דגן נכרי דעכ"ח מתוקמא היכא דעבר במכירה ובירושלמי עצמו מבואר דממקרא זה יכולין למילף דאם מכר לגוי צמתו דיש קנין ובחי' לגיטין דף מ"ז מהדורא תליתאי הארכתי בזה טובא ואין כאן מקום להאריך ועדיין צ"ע אפי' לר"א ואין לומר דלרבה באמת לא מיירי היכא דעבר איסורא דא"כ מאי ראי' מייתי רבה ממתני' דפיאה דלמא לשם מיירי בכה"ג היכא דעבר איסורא ואי רבה לא סבר כרבא מ"מ לדידן תיקשה וצ"ע. ולפימ"ש הפנים מאירות בתשובה דדווקא היכא דשניהם עוברים בלאו הוא דס"ל לרבא אי עביד ל"מ. אבל אי רק חד מהן עובר לא אמרי' א"ע ל"מ וא"כ גם בישראל קטן אי יש לו קנין מה"ת אי דעת אחרת מקנה אותו ולדעת הש"ך סי' ע"ר