מהר"ם שיק תרי"ג מצות חלק ב כט

וא"כ נראה תוס' צריך להוסיף גם בסופה וא"כ עדיין עמדה הקושי' על פסקי הרמב"ם הנ"ל לענין יובל

ג) והנה במצות תקיעת שופר ג"כ הציווי על הב"ד אפ"ה דרשו חכז"ל שופר תעבירו בכל ארצכם דגם היחיד חייב לתקוע ולכאורה יש לעיין ר"ה שחל בשבת גזרו חכז"ל שלא לתקוע משום שמא יעבירנו והקשו הר"ן והובא במג"א סי' תרפ"ח דאמאי לא גזרו משום שמא יתקן כלי שיר, ותי' א"כ גם ביו"ט אסור אבל העברה אינו אסור ביו"ט דקיי"ל כב"ה דאמרי' מתוך אבל בשבת שייך וקשה הא ביו"כ ג"כ כתיב והעברתם ואפי' יחיד חייב לתקוע וביוה"כ גם כן אסור העברה וא"כ איכא גזירה שמא יעבירנו ואפ"ה לא אסרו, וכ"ת משום יוה"כ הוא רק בכרת ובשבת הוא במיתה ז"א דמה לי כרת מה לי מיתה. אלא עכ"ח ראי' לשיטת הטו"ז בסי' תרפ"ט דדבר המפורש במקרא להיתר אין כח ביד חכמים לאסור. אלא שעדיין תקשי הרי אנו ילפי' בר"ה ל"ב ג"ש מחודש השביעי בר"ה ויוה"כ וא"כ כיון דגלי התורה גבי יוה"כ אפי' איכא חשש שמא יעבירנו תוקעין ה"נ נימא כן גבי ר"ה והוי כמפורש ובפרט דכתיב תרועה משמע אפי' שבת, ועיי' בפתיחה כוללת לפרמ"ג ח"א סקט"ו, ונראה משם ר"פ יו"ט של ר"ה ילפי' מקרא דאין תוקעין משום דפעם אחת כתיב יום תרועה ופעם אחת כתיב זכרון תרועה ובירושלמי קאי במסקנא הכי ובגמ' דידן דלא מסיק הכי מ"מ ליכא למילף מיום תרועה אפי' בשבת תוקעין כיון דאיכא קרא במק"א דאין תוקעין בשבת וממילא לא הוי מפורש בקרא להיתר ויש כח ביד חכמים לאסור: מצוה של"ג והוא להרמב"ם מ"ע קל"א ולהרמב"ן מצוה ש"ב מ"ע ק"י

מ"ע שיקדשו הב"ד הגדול שנת החמישים שנ' וקדשתם את שנת החמישים שנה. ובר"ה דף ח' ע"ב דרשי' הדיוק של החמישים שנה שלא להוסיף לא בתחילה ולא בסוף ואידך מ"ד ס"ל שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים דחדשים אינו צ"ל הב"ד הגדול מקודש מקודש ומכאן ק"ל דברי הרע"ב שפי' שם בפ"ב מ"ש טעמא דר"א בר צדוק דאמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו דס"ל הדרש דשנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדשים רק לפרסומי ולעשות חיזוק עיי"ש וזה תימא דהא הש"ס פסק כר"א בר צדוק וגם הא פסקינן כר' ישמעאל וכמו דסתם משנה זאת וכמו שהכריחו שם בתוס' דף ט' בד"ה לאפוקי ולר' ישמעאל הא בעי' קרא וקדשתם שנת החמישים ללמד שמתקדש מתחילת השנה וצ"ע. ובאמת הרע"ב דמתני' בריש מכילתין לא ביאר דמתני' דיובלות אתי' כר' ישמעאל אלא סתם דמאחד בתשרי אסור לחרוש ולזרוע והי' אפשר לומר דמשום תוספות יובל כמ"ש הפנ"י וכ"ת א"כ בשביעית שלשים יום קודם תשרי אסור החרישה כבר ביאר בפנ"י דאיכ"ל בזמה"ז ביטלו לתוספות דשביעית דמתני' ולכה"פ דשביעית לא פסיקא לי' משא"כ יובלות דהוי דוקא בזמשבה"ק ועיי"ש. ובאמת דברים שכ' עוד בזה דל"ל קרא וקדשת לר' ישמעאל ת"ל מכח תוספות קשים קצת דתוס' לאחריו דשביעית שייך רק בדברים שנתגדלו שליש בשביעית עיי"ש ותבין שדברים קשים. וגם אם הי' אפשר לפרש כן למה תירץ הש"ס כן ולפי מ"ש במק"א דזה אם תוס' יהי' דינו לגמרי כשביעית תלי' בפלוגתא דלרבא אליבא דר"ע אפשר דהוי רק עשה משא"כ אביי אליבא דר"ע עכ"ח תוס' דינו לגמרי כשביעית א"כ י"ל קצת הסוגי' לרבא כמ"ש המהרש"א שם וא"כ תוס' אין דינו כשביעית ולא כיובל וא"א שיהי' בכלל שביעית ויובל אבל הרע"ב איכ"ל דס"ל כמ"ש דאנן דקיי"ל כרבא וכר"ע וגם ס"ל הלכתא דעשר נטיעות עכ"ח דין תוס' דינו לגמרי כשביעית ויובל עצמו וא"כ אפשר לומר דביובל מתני' מטעם תוס' כמ"ש הפ"י הנ"ל: מצוה של"ד והוא להרמב"ם ל"ת ר"ג ולהרמב"ן מצוה ש"ג ל"ת קצ"ג

מל"ת שלא לעבוד אדמה ואילן ביובל שנאמר לא תזרעו מצוה של"ה והוא להרמב"ם ל"ת ר"ד ולהרמב"ן מצוה ד"ש ל"ת קצ"ד

ומל"ת שלא ללקוט ולקצור ספיחים ביובל שנא' ולא תקצרו את ספיחיה: מצוה של"ו והוא להרמב"ם ל"ת ר"ה, ולהרמב"ן מצוה ש"ה ל"ת קצ"ה

ומל"ת שלא לאסוף פירות אילן ביובל שנאמר לא תבצרו את נזיריה

הנה הפרשת דרכים הקשה על הסמ"ג למה לא מנה זה לד' ל"ת כיון דילפי' משמיטה כשם שמנה לעיל ר"פ אמור בכהן הדיוט לענין טומאה וביאה מדיליף מכה"ג והרמב"ם מיישב זה שכ' לא תזרעו כולל תרווייהו וביאר המעיי"ח ליישב הסמ"ג ולעיל בל"ת בכלאים כתיב שדך לא תזרע כלאים ואפ"ה אמרי' דבא לאסור הרכבת אילן וא"כ אפי' שדך כולל גם אילן כ"ש סתם זריעה

ב) והנה בשמיטה כבר כתבתי לעיל שמלבד הלאו יש מ"ע ושבתה הארץ. וכבר ביארנו לעיל מצוה קי"ג שבשמיטה מלבד הלאווין יש ג"כ מ"ע וכבר כתבנו שם דעת המהרש"א ב"מ דף צ' דאפי' ע"י גוי אסור וביובל לא שמענו ומסתברא ג"כ ילפי' עליון מתחתון ותחתון מעליון וכל דיני השמיטה ויובל שווים. וע"ז לכאורה עמדה קו' הפרשת דרכים הנ"ל דכאן לא שייך כלל תירוץ של המעיי"ח הנ"ל: מצוה של"ז והוא להרמב"ם מ"ע קל"ב ולהרמב"ן מצוה ש"ו מ"ע קי"א

מ"ע לדין דין מקח וממכר שנ' וכי תמכרו ממכר לעמיתך

והנה דעת ר' יוחנן ב"מ דף מ"ז ע"ב דבר תורה מעות קונה ומהיכי יליף, רש"י פי' בכמה דוכתי טעמא דר"י דיליף הדיוט מהקדש ופעמים כ' רש"י דילפי' בק"ו ובאמת תמהני טובא ממ"נ הרי בהקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו זה כתיב בשדות ובתים ועי' בלשון התוס' בשבת דף קכ"ח ד"ה וא"כ אי יכול למילף מקרקע הא איכ"ל דילפי' משדות בכסף יקנו ולא יליף לה מכח הקדש ואי לא נוכל למילף מטלטלין מקרקע דשאני קרקע דלא שייך ביה משיכה ולכך נקנה בכסף וא"כ איך יליף מהקדש הא גם בהקדש בקרקע הוא דכתיב ובוודאי לולי דברי רש"י על הש"ס דקדושין דף... דיליף ג"כ בהקדש דנקנה בכסף אפי' מטלטלין מקרא ונתן הכסף וקם לו ל"ק דאיכ"ל כיון דהסברא לחלק בין קרקע למטלטלין הוא דבקרקע לא שייך משיכה דממילא לענין הקדש דגם מטלטלין לא שייכי בי' משיכה דכל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא אין חילוק בין מקרקעי' למטלטלין עכ"פ לרש"י לא ידעתי לכוון כנ"ל ממ"נ אי לא ס"ל ר"מ סברא זו לחלק א"כ נוכל למילף מקרא דשדות בכסף יקנו וצ"ע. ונראה דהרי בשבת פ' מפנין יליף מהך קרא דנתן הכסף וקם לו דשוה כסף ככסף וא"כ אם אינו נותן כסף ממש רק שוה כסף א"כ הוי כמו חליפין שוה בשוה לעיל בשמעתין דמטבע נקנה בחליפין או כאומר בדמי חמור וכו' וא"כ קונה בדמי שיווי המטלטלין והמטלטלין קונה בדמי שיווי הקרקעות ולשון הקרא משמע ליה ונתן הכסף ולא כתיב ונתן הכסף בידו משמע אפי' לא משך הגזבר ולא בא לידו אלא הניח הכסף קונה והיינו מטעם כל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא ונעשה המעות הקדש ונתחלל עליו הקרקע וכ"ז במחלל כסף אבל המחלל בשוה כסף ס"ל לר"י דעכ"ח מעות קונה דאל"כ במאי קנה

ב) והנה לענין קנין בגוי הוא להיפך דר"י דס"ל דבר תורה מעות קונה ובתורה כתיב או קנה מיד עמיתך ודרשי' לעמיתך בכסף ולנכרי במשיכה ולר"ל דס"ל דבר תורה משיכה קונה דרשי' לעמיתך במשיכה ולגוי במעות רק הרמב"ם בפ"א מה' זכי' ומתנה דין י"ד פסק דעכו"ם שמכר או קנה מטלטלין במשיכה או מקנה במשיכה או בדמים. ודבריו תמוהים ובהי' הארכתי בזה ליישב ואין כאן מקומו. ובבכורות דף י"ג ע"א מקשה בגמרא דילמא דרשי' לישראל באחת ולנכרי בשתים ואמר אביי שם הלא ק"ו מה גופו באחת ממונו בשתים וכו' ק"ל טובא אביי לשטתי' מאי תירץ הא אביי ס"ל בב"ק דף קי"ג ע"א דעבד עברי הנמכר לגוי הוא רק הפקעת הלואתו והנמוקי יוסף ביבמות פרק הבא על יבמתו דף מ"ז כ' דהעבד כמשכון על דמי הקנין והנמוקי"י הביא בב"מ בסוגיא דהילך בשם הרנב"ר דבמשכון לא שייך משיכה כיון דאין גופו קנוי' לו רק הלואה יש לו ובדבר שאין גופו קנוי' לא שייך משיכה. והגהות אשרי בב"מ דף מ"ח דדבר דלא שייך משיכה כגון בהמה מעוברת דקנה העובר דלא שייך משיכה לכ"ע מעות קונות וא"כ עמדה קושי' הש"ס דלמא הכוונה לעמיתך בחדא ולגוי בתרתי היינו היכא דשייכי משיכה וא"כ מאי תירוץ אביי ק"ו מגופו הא בגופו לא שייך משיכה כיון דס"ל הפקעת הלואתו והיכא דאין משיכה קונה מעות לבד קונה וא"כ אין ראי' מעבד דבעלמא ג"כ הגוי דווקא בתרתי וצע"ג

ג) והנה במלוה לחבירו על שדה ומתנה דאם לו אפרע לך עד